למה אין בתורה עונש חמור יותר על אונס?

לי דוקא נראה שהענין נובע מכך שהתורה, רואה את האשה כ שווה לאיש במובן העקרוני , ולכן פגיעה מהסוג הזה , נאמדת בכלים רגילים של נזק + קנס שמצריך עיון לעצמו . (ראוי לזכור שהקנס ניתן רק כשמדובר בנערה [דהיינו בת עד גיל 12 וחצי בערך ] בתולה .)

מה שמכונה בלשון המודרנית בשם "נזק נפשי" נכלל בקאטגוריות של צער ובושת . (ואולי גם פגם ?)

ואם תארמ שאנס מסוכן יותר לחברה מסתם גנב , זה דבר שהוא תלוי תרבות , ונתון לחכמים שבכל דור ודור לקבוע איך לתקן את הדבר . (בתי כלא הוא פתרון אפשרי , אם כי אני לא בטוח שהוא אופטימלי , וזה נושא לדיון אחר , שלא נוגע דוקא לאנסים , אלא ליחס הנכון לפושעים באופן כללי.)
שבת שלום .

אם כך, אי"צ, אתה מסכים שלנערה בתולה אכן יש ערך כלכלי לאביה, שנפגם בשל האונס? (שאם לא כן, מדוע אין פיצוי דומה במקרה של נער צעיר?)

אישצי



יפה הניתוח של שצער בושת ופגם הם = משתווים למה שמתקרא היום בלשון המודרנית נזק נפשי


א ]

לא ברור לי אם ההגדרה שיגעון נזק נפשי אחר לא היתה קיימת בתקופות קדומות


ב]

האם אכן הינך צודק שזוהי זוהי כוונת הגמרא בבא קמא לאבות הנזיקין , אולי זה דווקא מתקשר לחוק הנזיקין חובה חקוקה וכו' המצריך הוכחת נזק כגון צער וכלשון הגמרא כמה היה מוכן בן אדם להצצער תמורת תשלום שסוכם מראש וכו'


אישצי

בדוק דבריך
או חזור בך


אני רואה בדבריך בעיתיות רבה , אלא אם תיאות לפרט ולפרש

אשר,
אנא ספק את סקרנותי והסבר לי מי הוא ברי חמיש?

לגבי הסכום הנקוב בפסוקים -
לא נראה לי כי סכום זה נקוב כעונש על האנס, אלא כמוהר עבור הנישואין, וזהו פשט הפסוקים שם.
שוב הגענו לדיון, שניסיתי להימנע ממנו ביחס לעונשו של האנס - להינשא לנאנסת ולקחת אחריות על פרנסתה ופרנסת ילדיה. איני רוצה להתייחס אל הנושא מן הכיוון של האונס והפגיעה הכרוכה בנפש האשה ובגופה (כפי שאנו - ואני מקווה ש"אנו" הוא ביטוי מתאים כאן - מבינים היום), אלא דווקא מכיוונה של התורה. באמת ובתמים נראה לי כי יש כאן כוונה לדאוג לאישה ולהציל אותה, ממה שנראה למקרא כגורל חמור וטראגי - חיים ללא בעל וללא סיכוי להולדה.

אני יודעת כי החוק במדינת ישראל מחמיר מאוד עם אנסים, ומאפשר לנאנסות לא רק לתבוע אותם בדין פלילי (ולחייבם, כתוצאה מכך, בעונש של מאסר( אלא גם בדין אזרחי שיחייבם בפיצוי כלכלי עבור הנזק הנפשי והפיזי שגרמו.
ברור שלא כל השופטים (והשופטות) ממצים את החוק בעניין זה, ומטילים על אנסים עונשים קלים מדי, אם בכלל. זה, כמובן, דורש דיון נפרד.

מאמר, שחלקו קשור, מאת הרב חנן פורת:

מכל הדברים שנאמרו בפרשה, חמור במיוחד הוא הביטוי בפרשת נערה מאורסה:
"כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כ"ב כו). אמנם יש לציין כי, עפ"י פשוטו של מקרא, עיקר מגמת הכתוב לפטור את הנערה הנאנסת מעונש. אך דבר זה הינו עקרון בסיסי, שניתן להבינו גם בלא הדימוי לרצח, ולכאורה לא היה מקרא חסר כלום אילו נכתב בו: "ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מות - כי בשדה מצאה, צעקה הנערה ואין מושיע לה" (כ"ה, כו-כז).

על כרחנו בא הדימוי לרוצח, לא רק כדי ללמדנו על פטור הנאנסת, אלא כדי להדגיש את חומרת מעשהו של האונס ולהציב בפנינו משוואה מזעזעת: אונס = רצח!

ואכן חז"ל למדו ממשוואה זו, הלכה גדולה ויוצאת דופן בחומרתה: "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם: "עבור ואל תהרג" –
יעבור ואל יהרג (שנאמר: 'וחי בהם' ולא שימות בהם). חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים – (שבהן יהרג ואל יעבור)". ובהמשך שואלת הגמרא גילוי עריות מניין שיהרג ואל יעבור, ומשיבה "דתניא: רבי אומר: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" … מקיש נערה מאורסה לרוצח, מה רוצח – יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה – יהרג ואל יעבור".

דמו של מי אדום יותר?

ועדיין ניתן ללמוד ממשוואה זו יסודות עמוקים הלכה למעשה טפח מהם נבקש לחשוף בשורות הבאות: הגמרא במסכת סנהדרין מוסיפה ושואלת: "רוצח גופו, מניין לנו שיהרג ולא יעבור"? ומשיבה: "סברה היא! כאותו אדם שבא לפני רבא ואמר לו: אמר לי 'מרא דוראי' (אדון עירי): 'לך הרוג את פלוני, ואם לאו – אהרוג אותך'. אמר לו רבא: יקטלוך ולא תקטול! מי יאמר שדמך שלך סמוק יותר (אדום יותר). שמא דמו של אותו אדם סמוק יותר".

ופירש רש"י על אתר: "סברה היא שלא תדחה נפש מפני נפש … שהרי כשאמר הקב"ה לעבור על המצוות משום "וחי בהם", משום שיקרה בעיניו נשמה של ישראל. אבל כאן לגבי רוצח, כיון שסוף סוף יש איבוד נשמה, למה יהא מותר לו לעבור עבירה? מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חברו?"

סברה זו נשמעת אמנם שקולה והגיונית, אך אין היא תקיפה אלא במקום שבו עומדת להכרעה השאלה איזו נפש ראויה להצלה. אבל במקום שבו בלאו הכי יהרגו שניהם, כגון שאדון העיר אומר: או שתהרוג את פלוני או שאהרוג את שניכם, אין עוד טעם לשאול, 'דמו של מי אדום יותר' ובמקרה זה יהיה מותר לכאורה להרוג כדי להנצל.

אך הנה מצינו בירושלמי וברמב"ם היפוכם של דברים: "תניא: סיעת בני אדם שהיו מהלכין בדרך. פגעו בהם גויים ואמו: 'תנו לנו אחד מכם ונהרוג אתו, ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם'. אפילו כולם נהרגים לא ימסרו להם נפש אחת מישראל. ייחדו להם (הגויים) אחד, כגון שבע בן בכרי. ימסרו אותו ואל יהרגו. אמר ר' שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ור' יוחנן אמר: אעפ"י שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי" (ירושלמי תרומות ח', ד).

להבנת דברי הירושלמי נציין כי שבע בן בכרי מרד במלך דוד, (שמואל ב' פרק כ'), ויואב, שר צבא ישראל, רדף אחריו עד אבל בית מעכה (הסמוכה למטולה) והטיל מצוד על העיר.
אשה חכמה מאבל בית מחולה, שכנעה את אנשי העיר לקבל את דרישתו של יואב להסגיר את שבע בן בכרי וכך ניצלה העיר.
מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש נסובה על הבנת ??????

לדעת ר' יוחנן די שהרודפים דורשים אדם מסויים, ואף אם לא חטא, מותר למוסרו לידם. ואילו לדעת ריש לקיש אין למסור אדם מישראל, אף אם יהרגו כולם, אלא אם כן חייב מיתה למלכות כשבע בן בכרי.

והנה הרמב"ם ביד החזקה בהלכות יסודי התורה (ה, ה) החמיר ופסק כריש לקיש. ומקשה עליו 'הכסף משנה': הן הסברה של "מה ראית שדמך אדום יותר" אינה קיימת כאן שהרי הוא והם נהרגים, ומדוע לא ימסרוהו בידם אף שאינו חייב מיתה? והוא משיב: "ואפשר שאין הסברה עיקר, וקבלה היתה בידם שבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור אפילו במקום שלא שייך הטעם".

עלינו להודות: קושייתו גדולה, אך תשובתו דחוקה, ועדיין השאלה עומדת בעינה …

לפני שלושים ושש שנה, בלומדי בישיבת מרכז הרב, זכיתי לשמוע מפי מו"ר הגר"ש ישראלי שליט"א, תשובה מופלאה לשאלה זו: לדעת הרב ישראלי נעוץ המפתח לתשובה במשוואה שבין שפיכות דמים לגילוי עריות שממנו אנו למדים דין יהרג ואל יעבור גם בגילוי עריות. אבל הרי בגילוי עריות לא עומדת השאלה "דמו של מי אדום יותר", ומה טעם שם במסירות נפש? על כרחך עליך לומר שבגילוי עריות נובע הדבר מעצם חומרת העבירה והתורה קובעת כי על עבירה כה חמורה יש למסור את הנפש כדי שלא לעבור עליה.

ומעתה "הרי זה בא ללמד ונמצא למד" (כדברי הגמרא בסנהדרין ע"ד ע"א ודוק) ומגילוי עריות אנו חוזרים ולמדים שגם בשפיכות דמים אין הטעם מתמצה בסרת "דמו של מי אדום יותר" וחומרת עבירת הרציחה עומדת בעינה גם במקום בו יהרגו כולם. נמצא אפוא, שהסברה דרושה אמנם כנקודת מוצא, אך משעה שאנו נדרשים להיקש משפיכות דמים לגילוי עריות ???

חומר האסור שבגילוי עריות להאיר את חומר האיסור שבשפיכות דמים והוא נוסק מעל הסברה ופורץ את גבולותיה. רק לאור המסקנה זו ניתן להבין את דעת הפוסקים הסבורים כי דין יהרג ואל יעבור קיים גם במקרה בו נדרש אדם לחבול בחברו חבלה חמורה – לסמא את עינו או לקטוע את רגלו (עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך יהרג ואל יעבור הערה 466).
אם השאלה אינה אלא "דמו של מי אדם יותר" ברור שמותר הדבר, אבל אם חומרת העבירה היא הקובעת, ניתן לראות כקטיעת אבר מעין אביזרייהו בשפיכות דמים ולקבוע שגם במקרה זה יהרג ואל יעבור.

כך דרך משל פסק ר' יונה גירונדי בשערי תשובה (שער ג', קלט) כי בהלבנת פנים יש אבק רציחה "כי צער הלבנת פנים מר ממוות" ועל כן יש לאדם למסור נפשו למיתה ולא להלבין פני חברו ברבים כדברי הגמרא בפרשת תמר ויהודה (בבא מציעא נ"ט ע"א). לדעת ר' יונה, לא דרשה מוסרית היא זו אלא הלכה פסוקה המגדירה הלבנת פנים כאביזרייהו דשפיכות דמים ומחייבת בה דין יהרג ואל יעבור.

עתה משהגענו עד כאן, יש מקום לבחינה נוספת ומעמיקה של המשוואה: אונס = רצח.
הבה נשאל: מה דינו של אדם שנתבע לאנוס אשה פנויה, האם דינו יהרג ואל יעבור?
לכאורה תאמרו הן דין זה נאמר רק בנערה המאורסה, ואילו כאן יש לכל היותר איסור דרבנן שבו קבעו רוב הראשונים שאין דין יהרג ואל יעבור.

אבל במטותא מכם האין מקום להתייחס בנפרד לעצם מעשה האונס, האין גם באונס פנויה חבלה גופנית קשה וטראומה נפשית נוראה? ומה יהא על עלבונה וחרפתה, על ביזוי כבודה והלבנת פניה?
צאו וראו כיצד מתריסה תמר כנגד אמנון המבקש לאונסה אעפ"י שהיתה מותרת לו כדבריה: "ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" (שמואל ב' י"ג, יג) ובכל זאת היא זועקת: "אל אחי אל תענני כי לא יעשה כן בישראל, אל תעשה את הנבלה הזאת, ואני אנא אוליך את חרפתי …".

אמנם לא מצאתי בפסוקים דברים מפורשים בשאלה זו, אך אין ספק כי לדעת הפוסקים הסבורים שגם בחבלה חמורה ובהלבנת פנים יש דין יהרג ואל יעבור הוא הדין באונס פנויה (בוודאי במקרה שאין היא מודעת לסיטואציה של הכפייה שקדמה לאונס …).
וכי יש לך חבלה חמורה והלבנת פנים גדולה מאונס העלול להשאיר צלקות נפשיות בנאנסת עד אחרון ימיה? והרי דומה שבת-קול חדשה-ישנה מהדהדת פסוק שבפרשתנו, והיא תובעת את עלונן של כל האנוסות מימי קדם ועד עצם היום הזה: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"!

חבצלת,
במקרא (ככל הזכור לי) אין כלל התייחסות לאונס של גברים או נערים. חשוב לציין כי גם בימינו קיימת שתיקה רועמת בנושא זה ונערים שנאנסו או הותקפו מינית חיים תחת לחץ כבד (לעיתים אף יותר מזה של נשים ונערות) שלא לספר או "להודות" במה שקרה להם. לעיתים תחושות אלה מעוררות מצוקה נפשית קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שמרבית האנסים (כולל של נערים וגברים) הם גברים, והדבר חושף את הנערים לרגשות אשמה לגבי זהותם המינית (ללא צדק, כמובן).

יוצאת דופן בהקשר זה, היא כמובן משנת "דין רודף" בסנהדרין, שם מושווה הנער העומד להיאנס לנערה המאורסה העומדת בפני סיטואציה דומה, ושניהם מושווים (מבחינת הדין, ובשל כך גם מבחינה ערכית עקרונית) למי שמאוים ברצח.

יש 2 נקודות -
1.הפיצוי של הנאנסת ובית אביה שכנראה שלא יכול להיות אחרת מאשר בכסף.
2.יותר מזה - העונש שמגיע לחוטא על פגם מוסרי כזה. למה לא יהיו מלקות ? למה הוא לא זקוק לכפרה כלשהי ? הרי הוא השחית דרכיו בצורה חמורה.וזה לא שייך לצער וכו'.
ועוד ענין - כל הרעיון שזה בא להגן עליה הוא מוזר - תראו לי נאנסת אחת שתרצה להתחתן עם האנס. זה אל קיים. צריך לבחון את זה מנקודת מבט על האנס לדעתי.
ולאי"צ- שווה לגבר? יש בכלל חויה כזו אצל גבר? ואם תאמר גבר שנאנס- אין הכי נמי יהיה קשה גם שם. אבל גם ככה אני טוען לעיל כמוך.

אל תצל מפי דבר אמת

את צודקת, כמובן, אמשלום. אני התייחסתי רק לאספקט הרכושי של האישה\הנערה, שלע"ד הוא דומיננטי בהתייחסות התורה לאינוס.