הריגת כינה בשבת וסיפורו של הר"מ לוי ז"ל

הגמרא במסכת שבת מביאה את דעת בית הלל המתירים להרוג מאכולת (כינה, או לכה"פ זן של כינה) בשבת. זאת, חרף הכלל ההלכתי לפיו נטילת נשמה בשבת מדבר שכל דבר יש בו רוח חיים (לרבות בע"ח שונים) ובכל דרך שהיא (ולאו דווקא שחיטה) אסורה משום מלאכת 'שוחט'.

הגמרא מסבירה את היתרם של בית הלל בכך שאין בכינים איסור נטילת נשמה כיוון שהם נבראים מזיעת האדם ואינם פרים ורבים. כלומר, אופן התרבותם שונה משאר בעה"ח וממילא אין הם בבחינת חי שאסור ליטול ממנו נשמה. וכן נפסק להלכה כדעת ב"ה.

היתר זה מעורר בימינו את שאלת היחס להלכות שנראה כי מבוססות על עובדות שגויות, או למצער הנראות לנו בימינו כשגויות. זאת, כיוון שלאור הידוע לנו כיום מתרבות הכינים כדרך כל הארץ בפריה ורביה ובודאי שאינן נבראות מזיעת האדם.

אין צורך להאריך בכעייתיות הנובעת מהתובנה הנראית לנו כה פשוטה:

האם דין הלכה כה קדומה המיוחסת לב"ה והנשנית בגמרא ובפוסקים להשתנות? דומה, שזהו אינו הקושי החמור, כיוון שמעשים שבכל יום שהלכות משתנות, ובודאי לחומרה.

השאלה היותר קשה היא האם יתכן לומר שחז"ל טעו, ולא טעו בשאלה עובדתית סתמית אלא במתן היתר הלכתי לדורות על בסיס עובדה שנתגלתה כשגויה.

אף העובדה שמדובר בב"ה, חוליה קדומה בשושלת מסירת התורה בע"פ, מוסיפה שצן למדורה. האם יתכן שהלכות קדומות אשר מיוחסת להן מסורת איתנה מבוססות על מציאות עובדתית שגויה?

בספרו 'מנוחת אהבה', ח"ג, סע' ו, הע' 13, ע' צא, כותב הר"מ לוי:

" ודע שלפי מה שגילו חכמי המדע בזמננו שהכינים פרים ורבים מזכר ונקבה, שהכינה מטילה ביצים ויוצאים מהם כינים, ודלא כמו שאמרו בגמרא (שבת קז:) שאין הכינה מטילה ביצים...

...עיקר הדין שמותר להרוג כינה בשבת בודאי שהוא אמת ויציב וקיים לעד, ואין אנו יכולים לפקפק כלל בדברי חכמינו ז"ל....

ובנ"ד שהתנאים לא בארו לנו במפורש הטעם מותר להרוג כינה בשבת אע"פ שהאמוראים בארו שהוא משום שאינם פרים ורבים, יש לומר שאמרו כן לפי מה שסברו שאינם פרים ורבים, אבל בהגלות נגלות שבאמת הם פרים ורבים י"ל שהטעם שמותר להרגם בשבת אינו משום שאינם פרים ורבים..."

כלומר, הר"מ לוי מציע להבדיל בין ההלכה לבין המציאות העובדתית הניתנת ע"י דור מאוחר יותר כהסבר להלכה. בעוד ההלכה הקדומה לעולם עומדת, הטעם המאוחר לה אינו מקודש, ואף אם ברי לנו שבטעות יסודו, ההלכה אינה משתנה.

אמנם, מהבחינה המעשית ניתן ומר שמדובר בדרך שאינה רדיקלית, ואולם, מסתבר שבעיני אנשים במקומות מסוימים הר"צ לוי חצה את גבול הלגיטימי.

תוקן על ידי - ממללא - 17/04/2004 21:54:20

בסוף החלק השלישי של הספר 'מנוחת אהבה' (מהדורה שלישית) עמ' תנא ואילך, מספר הר"מ לוי במרומז על 'כמה אברכים' שקמו כנגדו לאחר כתיבת הדברים הנ"ל, וזאת בטענה "שלא יתכן שחכמי ישראל יטעו אפילו בעניין של מציאות הטבע שטבע הקב"ה בעולמו שכל דבריהם ברוח הקודש".

הר"מ לוי השיב להם בדרכו של "דעת הנשר הגדול אשר רוב פסקי השו"ע על-פיו, ההיפך הגמור...וכותב בפירוש שהדברים העיוניים כל מי שדבר בהם (בלי יוצא מהכלל) דיבר לפי מה שהביא לפי עיונו, ולא ברוח הקודש ונבואה וקבלה, ולכן אם יש הוכחה כנגדו צריך לסבור ולקבל ההוכחההטקסט שלך כאן", וכעניין הגמרא המפורסמת בפסחים בעניין מחלוקת חכמי ישראל ואה"ע בעניין גלגל חוזר ומזלות ברקיע.

לאחר שכדבריו קמו עליו רבים, השיח הר"מ לוי בעניין עם רבו הר"מ מאזוז, אשר הפנה אותו לדברי הר"י למפרונטי בספרו 'פחד יצחק': "שאחר שהוכיחו חכמי המדע בהוכחות ברורות שכל בעל חי הווה מן הביצים א"כ שומר נפשו לא יהרוג פרעוש ולא כינה בשבת, ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת, ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה"ע יחזרו ויודו לדבריהם כמו בגלגל חוזר ומזלות ברקיע". הר"מ לוי עצמו, יש לזכור, לא הורה לאסור אלא המשיך עדיין לדבוק בהיתרם של חז"ל, והיא שלא עמדה לו מול המתנגדים.

עוד מציין הר"מ לוי לדברי הרא"א דסלר ב'מכתב מאליהו' (ח"ד, 355 - 356), המתייחס בין היתר לשאלת היווצרות הכינה ומציע למעשה את פיתרונו של הר"מ לוי:

"...את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות...אבל בעניין ההסברים, לא ההסבר מחייב את הדין, אלא להיפך, הדין מחייב את ההסבר והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו..."

*מעשי ה' ומעשי האדם
דיון על שחז"ל החזיקו במדע שבימיהם
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=122330


בברכה.

בס"ד

כיון שעיקר טעונו של הגר"מ לוי זצ"ל נשען על ברי הראשונים לגבי "הודו חכמי ישראל"(בגמרא פסחים)אני מצרף לכאן מה שכתבתי בתשובה לגינגית בפורום אחר.(אני מקווה שבפורום הזה הדברים יתקבלו ביתר הבנה)
תשובה ל ג'ינג'ית---בעניין "הודו חכמי ישראל"

יש בזה פלוגתא בין הראשונים.הרמב"ם מחד.ור"ת מאידך.ויש בזה כמה עניינים ושורשים חשובים.וכדאי להאריך בזה מעט
.
הנוסח בגמרא שלנו (מסכת פסחים דף צד עמוד ב) כך הוא:
חכמי ישראל אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין ע"כ.

כלומר שדברי חכמי או"ה נראין מדברינו.אבל לא כתוב שהודו חכמי ישראל לגויים.ועל כך נבנו תילי תילים של פלפולים.(לדוגמא יעויין למהר"י אייבעשיץ בספר יערות דבש.מש"כ שם.וכן בשאר ספרים.)ונראה שכך היתה הגירסא לפני שאר הראשונים.

אבל נראה כי לפני הרמב"ם עמדה גירסא אחרת.זו לשונו בספר מורה הנבוכים (חלק ב פרק ח) : ולא תרחיק היות דעת אריסט"ו חולק על דעת החכמים בזה, כי זה הדעת ר"ל היות להם קולות אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וכבר ידעת הכרעתם דעת אומות העולם על דעתם בעניני התכונה האלו, והוא אמרם בפירוש ונצחו חכמי אומות העולם חכמי ישראל, וזה אמת כי הענינים העיוניים אמנם דבר בהם כל מי שדיבר כפי שהביא אליו העיון, ולזה יאמן מה (ג"ח מי) שהתאמת מופתו עכ"ל.

כלומר שיש כאן "ניצחון" בטענות על דברי חכמים.וגם שאין כאן הודאתו של "רבי" בלבד.אלא הכרזה ברורה של כלל חז"ל על אימות טענות חכמי או"ה.

הרמב"ם נאמן לשיטתו אשר זכרה כבר (בהקדמתו לשמונה פרקים)"קבל האמת ממי שאמרה".מוצא בזה דרך אמתית לכל החכמים שיחזרו בהם בכל מה שהוכחה אמיתתו במופת.
וכך הוא כותב במורה הנבוכים חלק ג (פרק יד):וזה אשר תמצאם אומרים בין גלגל וגלגל רוחק כך, ענינו עובי הגרם אשר בין הגלגלים, לא שיש שם ריקות, ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת לעשותו. עכ"ל

הרמב"ם חוזר על גישתו זו גם במכתבו לקהל מרשילא (נדפס באגרות הרמב"ם-ליפסיא).יעו"ש.
ובפרט לגבי האסטרונומיה שהרמב"ם למדה מפי חכם גוי.כמו שכתוב בהערות למו"נ(הוצאת י"ק)וכמו שכתב בשו"ת הרא"ם(סימן נז)")"וכן נראה מהאגדות המיוחסות להרב רבינו משה בר מימון ז"ל שרוב רבותיו בחכמותיו היו מאומות הישמעאלים והיו באים אצלו כמה וכמה משאר האומות ללמדם החכמות וכמה שאלות ותשובות נפלו בינו ובין שאר האומות בכל חכמה וחכמה"
באותה חכמה מפוארת "כי היא חכמתכם "שדרשו חז"ל(במסכת שבת) על חישוב תקופות ומזלות.דווקא אותה למדה הרמב"ם גם מהגויים כמו שכתב בהלכות קדוש החדש (פרק יז הלכה כד)". וטעם כל אלו החשבונות ומפני מה מוסיפים מנין זה ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחברו בה חכמי יון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים, אבל הספרים שחברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו, ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחברו אותו נביאים בין שחברו אותם גוים, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמתתו בראיות שאין בהם דופי אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע."

וכיוצא בזה הוא כותב במורה הנבוכים חלק א(פרק עא)לגבי החכמה האלוהית.

"דע כי החכמות הרבות אשר היו באומתנו באמתת אלו הענינים אבדו באורך הזמן ובשלוט האומות הסכלות עלינו, ובהיות הענינים ההם בלתי מותרים לבני אדם כלם כמו שבארנו, ולא היה הדבר המותר לפני בני אדם כלם, אלא דברי הספרים לבד, וכבר ידעת שאפילו התלמוד המקובל לא היה מחובר בספר מקדם, לענין המתפשט באומה, דברים שאמרתי לך על פי אי אתה רשאי לאומרם בכתב, והיה זה תכלית החכמה בדת שהוא ברח ממה שנפל בו באחרונה, ר"ל רוב הדעות והשתרגם וספקות נופלות בלשון המחובר בספר, ושגגה תתחבר לו, ותתחדש המחלוקת בין האנשים, ושובם חבורות, והתחדש הבלבול במעשים, אבל נמסר הדבר בזה כולו לבית דין הגדול כמו שבארנו בחבורינו התלמודיים וכמו שיורה עליו דבר התורה, ואם תורה שבעל פה נפלה בו הקפדה מהשאירו לעד בחיבור מפורסם לבני אדם כלם למה שיגיע בזה מן ההפסד כל שכן שיחובר דבר מאלו סתרי התורה ויפורסם לבני אדם כלם, אבל היו נמסרים מיחידי סגולות ליחידי סגולות כמו שבארתי לך (בפרק ל"א מזה ובפרק ל"ג מזה), מאומרם אין מוסרים סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים וכו', וזאת היא הסבה המחייבת להפסק אלו השרשים העצומים מן האומה, ולא תמצא מהם אלא הערות קטנות ורמיזות באו בתלמוד ובמדרשות, והן גרגרי לב מעטין עליהם קליפות רבות, עד שיתעסקו בני אדם כלם בקליפות ההם וחשבו שאין תחתם לב בשום פנים,"

וזה כמו שכותב רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ב אות כ) "אל תטעון עלי באלה התוכנים המביטים גונבי החכמה, ולא היתה כונתם לגנוב אבל מצאו חכמות מסופקות מעת שנפסקה הנבואה והתחכמו משכלם וחברו חבורים אשר נתנה סברתם" -חכמת התכונה הגיעה אל הגויים מעת שפסקה הנבואה.

ועוד שם הוא מפרט (מאמר ב אות סו)וכל החכמות הועתקו שרשיהן וכללם מאתנו אל הכשדים תחלה ואחר כך אל פרס ומדי ואחר כך אל יון ואחר כך אל רומי, ולאורך הזמן ורב המצועים לא נזכר בחכמות, שהם הועתקו מן העברים אך מן היונים והרומים,"--שכחו מהיכן המקור לחכמות הללו!

וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהרי "ף (סימן מז)כי יתרון והצדקת חכמת אומות העולם ע"י רבי.היה בגלל שנשתכחה הנבואה " הרי ברור בדברי הרמב"ם שמחמת שנשתכחה אמיתת החכמה הזאת מבני עמנו וחזרו לעיונים משום הכי נצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל"



לפי זה יתיישב גם הנוסח שלפנינו בגמרא "נראין דבריהם" ע"פ הידוע מה שהאריך הרמב"ן שלשון ראיה הוא לשון קיום.(בפירושו על התורה)כמו "רואה אני את דברי אדמון" וכיוצ"ב יעו"ש.אם כך אחר שהקדמנו את דברי הכוזרי.הדברים מיושבים היטב.כי רבנו הקדוש ראה לקיים את דברי חכמי אומות העולם.כי דבריהם לקוחים מדברינו.כלומר מדברי הנביאים.



.
.
בשיטה זו הולך גם בנו רבנו אברהם.שכידוע בכל חשיבתו הלך אחר אביו הגדול.(כמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר) בספר תשובותיו ברכת אברהם (סימן פב)ואשר נאמר לפני שנתחיל להשיב על עקרי שאלותיהם ש"צ הוא שהעוסקים במחקר בשאלות ההלכה ובעיון בעניני הדת צריך שתהיה כונת כל אחד מהם להגיע אל האמת ולחזר מהפכה ולא נצחון הסברה שבאה להם והדעה שעלתה במחשבתם. כי זהו מעשה אנשי הדת שהם עוסקים בתורה לשמה, כלומר בקשת האמת, לא בקשת הנצחון. ואין גנאי נדבק בחכם כשהוא חוזר משגיאה שנקרתה לו או מטעות בדבר שהאמת נעלמה ממנו, אדרבה הוא מקבל שכר מן האל יתעלה על חזירתו מטעותו כשנתברר לו שטעה, כשם שהוא מקבל שכר על החזיקו באמת שההקיש מורה על אמתותה. ודבר זה מבואר מהנהגות גדולי חכמי ישראל ז"ל שנכתבו קורותיהם למען יקחו אנשי הדת מוסר מנועם הנהגותיהם. נזכר בתלמוד ששמעון העמסוני ע"ה היה דורש כל אתים שבתורה עד שבא אצל את יי' אלהיך תירא פירש, אמרו לו תלמידיו רבינו כל איתים שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני מקבל שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו'. ואל יחשב אחד מחכמי ישראל שידבק בו גנאי כשהוא חוזר מסברה שנתברר שהיא בטלה, אלא הגנאי הוא באמת אצל חכמי האמת להחזיק בטעות ולחלוק על האמת אחרי שנגלתה עכ"ל

רבנו אברהם בן הרמב"ם הולך בשיטה זו גם לגבי ההוכחות המדעיות והמופתים השכליים שמהתלמוד נראה מהם ההפך.
וכה הוא כותב במאמרו על ההגדות (נדפס יחד עם אגרות הרמב"ם דפוס ליפסיא.ובהקדמת ספר עין יעקב):

".דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל.

אינו מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גירעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו. ומדרך התורה, מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר.

אמר השי"ת "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט" וגו'. ואמר "לא תכירו פנים במשפט" וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול הימן וכלכל ודרדע. שכל זה אינו ראיה אבל אסור.

ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ]ולהאמין[ אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" וגו'.


אתה רואה החכמים, במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים: "האלהים, אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתיה ליה". כלומר לא הייתי מאמין ביה, ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן, והדרכים שבהם ניתן התלמוד להידרש. ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות" עכ"ל.

הר"א מבודד את ציווי "ועשית כאשר יורוך" רק למסורת פירוש התורה.אבל לא למדעים שהופרכו.! אבל מאידך חובה עלינו לטעון בעדם ולהשתדל להעמיד דבריהם גם במדעים.

שיטה אחרת מצאנו לרבנו תם .

בתוספות הרא"ש בכתובות (דף יג:) הביא דעת רבנו תם שרק "בטענות בלבד נצחום, אבל האמת כדעת חכמי ישראל, וכמו שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפלה ובוקע חלוני רקיע ומוציא חמה ממקומה"
רבנו תם נשען על נוסח התפילה המקובל והמתוקן מהנביאים.כדי להפריך כל טיעון כעין שזכר הר"א בן הרמב"ם הנ"ל.כאילו דברי חכמי ישראל היו ע"פ המדע השכלי שבימיהם.לדידו טענת חכמי ישראל היא טיעון נבואי.שלא ניתן להפריכו בשום דרך בעולם.ולפיכך רבנו תם אינו סבור שיש דוחק אמיתי בסוגיית פסחים הנ"ל.על כרחנו ממש.שזה היה רק ניצחון באומנות הויכוח.לא באמת המוחלטת הנבואית
[(ולשיטת הרמב"ם אפשר ליישב לשון התפילה כמו שכתב בספר הברית הוב"ד בשו"ת רב פעלים חלק ב (סוד ישרים סימן ג)]

עוד יישוב נמצא בשו"ת אבני שיש חלק ב (סימן קיח)

כ"פ הרב ב"ד בהל' פסח סי' רי"ט [ה"ד ה' פקוד"א שם] וז"ל וביאור הענין כי בעוד השמש בעולם הוא ודאי יום וכן אחר השקיעה ג"כ עד ג' מילין ורביע ואח"ך מתחיל זמן בה"ש ונמשך עד ג' רבעי מיל, והענין דאיתא בשבת וכו' והנה כ"ז לפי דין חכמי ישראל שאומרים ביום מהלכת החמה תחת הכיפה ובלילה ע"ג הכיפה ואף עפ"י שמהר"מ אלשקר סי' צ"ו האריך מענהו עד בוש לדחות ס' ר"ת מהלכה, נר' שדברי ר"ת עיקר דחזינן למרן ז"ל בב"י דלא חש להביא רק דברי ר"ת ונר' דטעמא משום דרבי הוא דקאמר התם שנראין דברי חכמי או"ה ולא קי"ל כוותיה נגד חכמי ישראל כי לא מצינו שחזרו חכמי ישראל והודו לחכמי או"ה, גם מצינו שתקנו ביוצר שבת האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה ממקומה וכו'
דמשמע בהדיא שבלילה מהלכת ע"ג הכיפה עכ"ל

וכיו"ב בשו"ת יביע אומר חלק ז(או"ח יא)

הלום ראיתי להגאון ר' צדוק הכהן מלובלין בשו"ת תפארת צבי ח"א (חיו"ד סימן ה אות ד, דמ"ו ע"ב) ששפך סוללה על דברי המהר"ם אלשקר, שהרהיב עוז לומר שרבינו תם שכח מה שאמרו (בפסחים צד ב) שחכמי ישראל הודו לחכמי אוה"ע, וחלילה לומר כן על מאורם של ישראל, וכבר כ' בתוס' הרא"ש (כתובות יג ב) בשם ר"ת, שרק בטענות בלבד נצחום, אבל האמת כדעת חכמי ישראל, וכמו שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפלה ובוקע חלוני רקיע ומוציא חמה ממקומה וכו'. והובא גם בשטה מקובצת שם. וע"ע בשו" יביע אומר חלק ב (חאו"ח כא)


בשולי הדברים-
אינני מוציא מכלל אפשרות כי מחלוקת זו בין הרמב"ם לרבנו תם.מקורה ושורשה עוד מהמחלוקת בין רב האי גאון לרב שמואל בר חפני גאון.(בשו"ת הגאונים).אי מצווים אנו לקבל דברי חז"ל במה שמופת השכל האנושי מוכיח הופכו.יעו"ש.ורב האי גאון ראה את טענות רשב"ח.ויצא נגדם בחריפות.ואישר וקיים כל הניסים וגדולת חכמינו ז"ל.ואמיתת עניינם והאמונה בחכמת הפרצוף וכיו"ב.ואכמ"ל.חוץ מענייני הרפואה כמו שכתב רב שרירא גאון.מפני שכך באה הקבלה על זה.וכמו שכתב המהרש"ל וכנודע.וכיו"ב לשון הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן צח)לגבי חכמות חז"ל וחיוב קבלתם.אף כנגד המדע.יעו"ש.(אמנם יש לחלק בענייני טריפות בהמה לבין שאר מדעים.)

אני לא מבין מדוע שמחים כ"כ לומר שלחז"ל היו טעמים נסתרים, אם חז"ל אמרו טעם מדוע עלינו להניח שהסתירו מאתנו את הטעם האמיתי, במיוחד שהטעם שאמרו עלול להביא לידי מכשול, ומאידך אם כינים פרים ורבים הרי מי שמתיר להורגם הוא המוציא ועליו הראיה.

לדעתי, דבריו של הרב לוי הכרחיים, כי אם נרצה להחמיר בהריגת כינים מחמת ידיעת המציאות, נצטרך לשנות עיקרים רבים. לדוגמה :דיני טריפות שבחלקן הגדול הטרפות כיום חיות ונצטרך לפי"ז להתירם.

ולכן ודאי שעלינו לנקוט כדברי החזו"א בה' טריפות סי' ה' אות ג' וז"ל : "ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם והנה היה צריך להיקבע בב' האלפים תורה ... ואין לנו תורה חדשה אחריהם והיו קביעת הטריפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא , ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכה דמותא (=שליחי מלאך המוות) בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן, המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים, שמסר הקב"ה את משפטי התורה לחכמי הדורות ההם". עיי"ש .

יש עוד דברים שאפשר להביא כדוגמה שאל לנו להתפתות ולהרהר אחר הלכות שכביכול טעמם אינו תקף , ולדוגמה אביא את הדין של מינקת חבירו שלא זו בלבד שכיום אין את התועלת שבתקנה ,אלא אדרבא לעיתים זה מכביד ומאמלל אלמנות צעירות.ואכמ"ל.



תוקן על ידי - בר_בי_רב - 18/04/2004 11:07:04

הטענה של הר"מ לוי כפי שאני מבין אותה היא כזו:

ההלכה שמותר להרוג מאכולת בשבת מובאת בשם ב"ה ללא טעם בצדה.

הבבלי מסביר את ההלכה בכך שכנים אינן פרות ורבות (אגב, דומני שבירושלמי הסבירו באופן אחר שגם הוא מוקשה).

דרך עולם התורה לראות את היצירה החז"לית כיחידה אחת הרמונית הביאה אותנו לראות את ההלכה, חסרת ההנמקה, והטעם כעניין אחד וכסיבה ומסובב.

ואולם, ניתן לטעון שההלכה הייתה קיימת וטעמה היה כמוס. עובדה היא שב"ה לא נימקו אותה. עובדה נוספת היא שמדובר בהלכה קדומה שיש סבירות גבוהה שראשיתה במסורת קדומה.

לאור זאת, הפיתרון המוצע הוא להמשיך לדבוק בהלכה (ולקולא), אף כאשר ההנמקה הרטרואקטיבית שניתנה לה אינה תקיפה, וזאת תחת ניסיון לדבוק באותה הנמקה רטרואקטיבית.

לגבי עניינים אחרים:

יש לבחון בכל עניין את היחס בין ההנמקה לדין. כלומר, האם המקור הראשוני של הדין מבוסס על הנמקה (כפי שאפשר לראות בגזירות שונות), או שמדובר בהלכה שההנמקה לה מאוחרת, ואז איננו מחוייבים להצדיק אותה בכל מצב.

טעמו של החזו"א לגבי הטריפות אינו טעם יחידי.יש חולקים עליו.יעויין בשו"ת הרשב"א.ובשאר ספרים.

לגבי עניין הכינים-כבר יצאו פירושים המיישבים דברי חז"ל עם המדע.ועם קצת חריפות ופקחות אפשר ליישב הכל.ולא צריך להסיק מסקנות נמהרות ומרחיקות לכת.בעקבות קושיות .וגם לא לבנות יסודות מחשבתיים שיש בחובם פתח להרס התלמוד כולו.

ושמעתי שיש המחמירים שלא לאכול דבש דבורים, מחמת שמייחסים לחז"ל טעות, שכן נתברר כי הדבורים מפרישים אנזימים לצוף הפרחים ומזה נהיה דבש, והוא אסור משום שקץ אשר לו כנפים.

מאמרו של הרב חיים רפופורט מאנגליה.

המקור:http://haoros.com/kovetz/index.asp



א) דברי הגמרא והפוסקים בענין הריגת כינים בשבת

במסכת שבת (קז, ב) נחלקו תנאים: "רבי אליעזר אומר, ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת", וחכמים נחלקו עליו, "ושניהם לא למדוה אלא מאילים [אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן בשביל עורותיהן. רש"י], רבי אליעזר סבר, כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי, כאילים, מה אילים דפרין ורבין, אף כל דפרה ורבה. אמר לי' אביי, וכינה אין פרה ורבה, והאמר מר, יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא, טפויי וביצי כינים, מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והרי פרעוש דפרה ורבה, ותניא הצד פרעוש בשבת, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר, אמר רב אשי, צידה אהריגה קרמית, עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבי יהושע אלא דמר סבר דבר שאין במינו ניצוד חייב, ומר סבר פטור אבל לענין הריגה, אפילו רבי יהושע מודה", עכ"ל הגמרא.

מדברי הגמרא מפורש יוצא שאין הכינים פרים ורבים כשאר שקצים ורמשים ועל כן (לפי שיטת החכמים) מותר להרגם בשבת, כי לא נאסר להרוג בשבת כי אם בעלי חיים הדומים לאילים שפרים ורבים מזכר ונקבה. ויעויין גם בסוגיא דשבת יב, א ובראשונים שם.

ע"פ הסוגיות הנ"ל במסכת שבת פסק הרמב"ם בהלכות שבת פי"א ה"ב: "רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושין ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה, אבל רמשים שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו וכיוצא בהן כגון תולעים של בשר ותולעים שבתוך הקטניות ההורגן פטור". ושם ה"ג: "המפלא כליו בשבת מולל את הכנים וזורקן, ומותר להרוג את הכנים בשבת מפני שהן מן הזיעה". עכ"ל הרמב"ם.


ב) חידוש בדברי הרמב"ם בענין פרעוש

בפשטות מ"ש בגמרא (קז, ב שם) שחייבים חטאת בשבת על הריגת פרעוש היינו משום "שהפרעוש מין רמש הוא שפרה ורבה" (לשון הרמב"ן שבת יב, א). אבל לדעת הרמב"ם שחילק בין רמשים ש"נהוין מן העפר" לרמשים "שהוייתן מן הגללים ומן הפירות שהבאישו", שעל אלו האחרונים פסק שפטור ואילו על הראשונים כתב ש"ההורג אותן חייב כהורג בהמה וחיה", עכצ"ל (כמו שפירש הרמב"ן את דבריו) דס"ל דהפרעוש הנזכר בגמרא "הוא מין הידוע ההווה מן העפר בימות החמה שקורין בערבי אלברגו"ת והוא אינו פרה ורבה אלא שחייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כינה שהווה מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחין וזה דעת הרמב"ם ז"ל"1. ודבר זה מבואר ביותר בר"ן על הרי"ף2 שגם הוא הלך בעקבות הרמב"ם, ולאחר שהביא דברי רבינו תם דפרעוש היינו "שחורה הקופצת" כתב, וז"ל: "וכי תימא, אותה הקופצת למה היא אסורה והרי מן העפר היא נעשית ואינה פרה ורבה. יש לומר, דכי בעינן פרה ורבה הני מילי למעוטי רמשים שהווייתן מן העיפושים ככינה וכיו"ב, אבל כל המתהווה מן העפר חיות יש בו כאילו פרה ורבה מזו"נ וההורגו חייב, וכ"כ הר"ם במז"ל כו' ולפי זה הא דאמרינן בפרק שמונה שרצים והרי פרעוש דפרה ורבה, הכי קאמר, שדינו כפרה ורבה".


ג) פסק דין ברור בשולחן ערוך

בשולחן ערוך או"ח סשט"ז ס"ט: "פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו". ובמגן אברהם שם סקי"ט הוסיף (על מ"ש המחבר "ואסור להרגו"): "וההורגה חייב". והיינו כדעת הרמב"ם (הנ"ל) שעל הריגת פרעוש דהיינו ברגו"ת חייבין חטאת כמו בהריגת גמל, אע"פ שאין הפרעוש פרה ורבה. [ויעויין בבית יוסף או"ח שם]. ובהגהת הרמ"א שם: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (רבנו ירוחם ני"ב ח"י). אבל כינה, מותר להרגה. והמפלה בגדיו מכינים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר להרגם. [מ"ש הרמ"א שבמפלה את כליו אסור (מדרבנן) להרוג כינים (משום גזירה) הוא ע"פ שיטת הרא"ש שבת פ"א סכ"ט, ע"ש בב"י]. וראה שו"ע אדה"ז שם ס"כ.

המורם מכל הנ"ל להלכה: א) ישנם כמה רמשים שאינם גדלים מזכר ונקבה אלא מן הזיעה, מן הגללים [או מן העפר] וכיו"ב, ונפק"מ טובא לדינא, למלאכת שבת שזדונה בסקילה, כיון ש-ב) אין איסור נטילת נשמה כי אם ברמשים שפרים ורבים מזכר ונקבה [או המתהווין מן העפר - לפי דעת הרמב"ם והר"ן והשו"ע].


ד) איסור אכילת שרצים המתהווים מן העפוש

כתב הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה קעז: "הזהירנו מאכילת השרצים המתהווים מן העפושים אע"פ שאינו מין ידוע ולא יתהוו מזכר ונקבה, והוא אמרו (פרשת שמיני יא, מד) ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש וגו', ולשון הספרא 'השרץ הרומש על הארץ הוא אע"פ שאינו פרה ורבה', וזהו ההפרש בין אמרו 'השורץ על הארץ' ובין 'הרומש על הארץ', כי השרץ נקרא שיש בו כח המוליד בדומה, והרומש נקרא המתהווה מן העפושים, ומי שאכל ממנו לוקה". עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ"ב הי"ג.

ומבואר גם מדברי הרמב"ם אלו: (א) שישנם שרצים שאינם מתהווים מזכר ונקבה אלא מן העיפוש3; (ב) שבמ"ש בסוף פרשת שמיני "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" דברה תורה כנגד אלו השרצים; (ג) שאחת מן (השס"ה מל"ת ו)התרי"ג מצוות שנאמרו למשה בסיני היא שלא נאכל שרצים המתהווים מן העפוש.


ה) תשובת רבינו זי"ע להרה"ח ר' שרגא פייוויש שי' וואגעל

באג"ק חי"ט (אגרת מס' ז'רמב*) נדפס מענה רבינו זי"ע להרש"פ וואגעל שי' בענין זה. הרב וואגעל כתב לרבינו ע"ד פגישתו עם פלוני ונסב השיחה ע"ד שרצים הנולדים מן העפוש ודברי הרמב"ם בספהמ"צ הנ"ל, והלה טען "שהרמב"ם אמר [כן כיון] שזה שיטתו בענין Spontaneous generation, ועכשיו ב-Biology מוסכם שזה אינו אמת".

על מה שהעתיק הרב וואגעל דברי הטוען שהרמב"ם כתב דבריו בספר המצוות "ע"פ שיטתו", כתב רבינו וזלה"ק: "וזוהי "שיטת" התורה, והובאה בכ"מ מתנאים (תו"כ שמיני יא, מד4 ועוד) ואמוראים (שבת קז, ב), וזהו יסוד לכמה הלכות". עכלה"ק.

ועל מ"ש שאצל חכמי המדע של זמננו "מוסכם שזה אינו אמת" כתב רבינו וזלה"ק: "כל ההסכמה היא בדרך השערה וז"ל: כיון שבמקום העיפוש מצאו (ע"י מיקרוסקופ) ביצים קטנים, י"ל שמהם נתהוו מינים אלו. ואין ראי' אשר נתהוו מן העיפוש כדרז"ל, וא"כ אין לומר אשר חלוקים הם משאר בעלי חיים". עכלה"ק.

ומבואר מדברי רבינו: (א) שפירש מה שנאמר בגמרא ובראשונים ע"ד רמשים שנתהוו מן העפוש ומן הזיעה וכיו"ב - כפשוטו. (ב) דס"ל שזהו שיטת התורה, דהיינו שמ"ש בש"ס ופוסקים לא נאמר רק על יסוד דברים שאמרו חכמי המדע ['חכמי אוה"ע'] בימיהם ע"פ תוצאת חקירותיהם, אלא שכך קבעה תורת אמת, וע"כ אי אפשר לערער על מציאות זה.


ו) חמש שיטות בענין הריגת כינים בשבת בזמן הזה

והנה בנידון הריגת כינים בשבת בזמן הזה [דהיינו לאחרי שחכמי המדע הוכיחו שהכינים הידועים לנו והמצויים בשערות הראש נולדים מביצי כינים ופרים ורבים כשאר שקצים ורמשים] מצינו כמה שיטות, וחלוקות המה (באופן כללי) לשתים: (א) אם מותר לנו להרוג כינים בשבת בזה"ז. (ב) אם דברי חז"ל ע"ד אופן יצירת הכינים הם "תורה מן השמים" או "חכמת אנוש".

אמנם אין התשובות לשתי שאלות אלו עולות בקנה אחד: יש שהסיקו שאסור להרוג כינים אבל לא משום מיעוט הערכתם לדברי חז"ל, ויש שהתירו להרוג כינים אף שמיעטו בדמות חז"ל, למחצה, לשליש או לרביע. אמנם כדי להקל על הקורא אחלק את השיטות שנאמרו ונשנו בזה לשתי קבוצות כלליות: המתירים והאוסרים (להרוג כינים בשבת בזה"ז), ואפרט את טעמיהם ונימוקיהם בצידיהם.

שיטה ראשונה: אסור להרוג כינים בשבת בזה"ז:

(א) שיטת הפחד יצחק: בספר 'פחד יצחק' להגר"י לאמפראנטי ז"ל בערך "צידה" (כא, ב), כתב, וז"ל: "אני הצעיר הכותב, אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמננו שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהי' מי שיהי' הוה מן הביצים, וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, א"כ שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כינה ואל יכניס עצמו בספק חיוב חטאת. ובדבר הזה אמינא דאם ישמעו חכמי ישראל ראיות אוה"ע יחזרו ויודו לדבריהם, כמו בגלגל חוזר ומזל קבוע"5.

יתירה מזו הוסיף הפחד יצחק: "הלוא להחמיר ולא להקל אנן קיימין . . וחכמי ישראל שחזרו והודו לחכמי אוה"ע בענין מזל קבוע וגלגל חוזר הורו באצבע דלאו כל מילי דאתמארו בגמרא מפי הקבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית ולא מפי הקבלה, דאל"כ למה להם להודות, היה להם להתחזק בקבלתם ולא לשוב מפני כל ראיות אוה"ע..." 6.

בקיצור: מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה איננה 'תורה מן השמים' אלא מסקנת "חקירה אנושית" מוטעית7, וכיון שנתברר שטעות היתה בידי חז"ל ובאמת נולדים הכינים מזו"נ ולא מן הזיעה, עלינו ל'הודות לחכמי אוה"ע' ולמנוע מלהרוג כינים אלו בשבת.

(ב) שיטת הגרי"ש אלישיב ודעימי': אמנם יש אומרים שאם כי בוודאי דברי חז"ל נכונים הם שיש כינים הנולדים מן הזיעה, מ"מ עכצ"ל שלא בכינים שלנו דיברו, כי הרי עינינו רואות [ע"י המיקרוסקופ או אפילו בלעדיו] שישנם ביצי כינים שמהם נולדים הכינים המצויים אתנו היום, וע"כ כיון שאין לנו אלא כינים שבימינו שע"כ אינם נולדים מן הזיעה אסור להורגן בשבת8.

כך ראיתי בספר ארחות שבת (ח"א) להגרש"י גלבר והגרי"מ רובין (ירושלים ה'תשס"ג) פי"ד ס"ל שכתבו: "בגמרא ובפוסקים מבואר שמותר להרוג כינים בשבת היות ואין להם חשיבות של בעלי חיים, כיון שאינם פרים ורבים. אמנם לגבי הריגת כינים שבימינו יש המורים דטוב להמנע מכך כיון שכינים שבימינו ידוע שהם פרים ורבים ואפשר שאין אלו אותן כינים שנזכרים בגמרא"9. [ושם בהערה מז כתבו: "כן שמענו בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א דיש להמנע מזה"].

שיטה שניה: מותר להרוג כינים בשבת בזה"ז10:

(ג) רבו של הפחד יצחק: בפחד יצחק שם מביא מ"ש רבו הגאון ר' יהושע בן ר' אליעזר בריאל זצ"ל בענין הריגת הכינים בשבת, וז"ל: "שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם וכו', ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות, אע"פ שישנן רבות ועצומות, כי תספיק קבלת רבותינו שעל אדני הדבר הזה הטביעו ויסדו דין ומשפט גמור. ועוד עדות נאמנה אצלי מ"ש בגמרא דפסחים על ענין אם הגלגל קבוע ומזל חוזר, שחזרו חכמי ישראל באותו הזמן והורו לחכמי א"ה, וסוף דבר אחרי מאות רבות משנים כל התוכנים מאומות העולם בחקירתם עפ"י הנסיון והמופת שבו לדברי חכמינו וקבלתינו הקדמונית, וא"כ אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתנו, אפילו כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה' דבר בנו. אכן חסר דעת החוקר ואין שכלו מגיע לעומק חכמת הטבע ומעשה בראשית כי רב הוא וכו' וחכמי אומות העולם לא ידעו ולא יבינו בטבע כי אם שטחיות הדברים הנראים לעין ולא פנימיותם כאשר השכילו מקבלי מעשי בראשית וכו' וא"כ הדין אמת ויציב ונכון וקיים על מקומו ואין לשנותו כלל ועיקר מחמת תואנות החקירות החדשות מקרוב באו"11.

בקיצור: מה שאמרו חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה ה"ה 'תורה מן השמים' ואין לנו רשות להרהר אחריהם ח"ו. וע"כ למרות ההוכחות שהכינים שלנו נולדות מביצים ופרים ורבים כדרך כל הרומש על הארץ, מ"מ לא תהא תורה שלימה של חז"ל כשיחה בטלה שלנו, ואנחנו מאמינים בני מאמינים בדברי חז"ל הקיימים לעד ולא ב"שטחיות הדברים הנראים לעינים"12.

(ד) שיטת המכתב מאליהו: כתב העורך ספר 'מכתב מאליהו' (להגר"א דסלר זצ"ל) ח"ד עמוד 355 הערה 4, וז"ל: "ראיתי לרשום כאן מה ששמעתי בפירוש מפי קדוש של אדמו"ר [הרב דסלר] זצ"ל אודות דינים אחדים שהטעמים שניתנו להם אינם לפי המציאות שנתגלה במחקר הטבעים בדורות האחרונים וכו' - באלו וכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שהטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידים בין לחומרא בין לקולא, (ודלא כדברי הר"י למפרונטי ז"ל בפחד יצחק ערך צידה אסורה שרצה להחמיר שלא להרוג כינה בשבת כיון שנתברר בזמנו בלי שום ספק שכינים פרים ורבים על ידי זכר ונקיבה ככל שאר בע"ח). והטעם אמר אדמו"ר זצ"ל, כי את ההלכה ידעו חז"ל מדורי דורות אבל בענין ההסברים הטבעיים - לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך הדין מחייב הסבר13 והטעם שמוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי".

היוצא מדבריו לענין הריגת כינים בשבת הוא, דפלגינן דיבורייהו דחז"ל:

דההלכה שאמרו חכמים, שמותר להרוג כינים בשבת, ה"ה מסורה לנו מסיני ואין לנו רשות לערער עלי', משא"כ טעם ההלכה (לפי שאין הכינים פרים ורבים) אין זה תורה שלמה, אלא השערה ששיערו חכמים לפי חכמת המדע שבימיהם.

(ה) שיטה המיוחסת להגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ודעימי': הגרשז"א "נוקט14 דבענין הכינים הלכו חז"ל לפי מראית העין"15. וכן הציע העורך לספר 'מכתב מאליהו' הנ"ל שכתב, וז"ל: בענין הכינה ההסבר קצת יותר קשה, אבל הכלל ידוע שאין ההלכה מתחשבת אלא במה שמורגש לחושים, ולפי זה אולי ניתן לומר שמכיון שביצת הכינה היא קטנה מאד שלא הי' ניתן לראותה כלל בתקופת מתן תורה, אין ההלכה מתחשבת עמה כלל והכינה נחשבת כמתהווה מן החומר שהיא גדלה בו וניזונית ממנו ולכן היא נחשבת לברי' פחותה ואין בה דין נטילת נשמה"16.

ז) שיטת רבינו זצוקללה"ה בענין הריגת כינים בשבת בזה"ז

והשתא נחזה אנן מהי שיטת רבינו בזה: הנה ב"יחידות של אחד הפרופסורים" (נדפס בספר 'אמונה ומדע', כפר חב"ד תשל"ז, עמוד 130 ואילך) שאל הלה את רבינו זי"ע את חוו"ד ע"ד אשר "בגמרא וכן בכתבי הרמב"ם, מדובר על תולעים הבאות לעולם לא באמצעות הולדה, אלא בהתהוות ספונטנית. כידוע, חושבים הזואולוגים דבר זה לבלתי אפשרי. וישנן דוגמאות נוספות ממין זה. כיצד לענות על שאלות כאלה?" בתשובת רבינו אל הפרופסור הנ"ל אמר: "המובן הפשוט של דברי התורה, הוא המחייב תמיד . . ברור שאין כאן שום משל, אלא מדובר ביצורים חיים, מציאותיים ומוגדרים . . בנוגע לתולעים המתהוות מעצמן, הענין פשוט. ניסויים אכן מאפשרים לעקוב אחר תהליך של התפתחות תולעת מביצה. וכאשר ישנן גם תצפיות של תהליך הטלת ביצים אלו, זה מאפשר לקבוע שהתולעת המסויימת נוצרה בדרך של הולדה, אולם כאשר בדגימה של רקב נמצאו ביצים שזוהו כשייכות למין מסויים, וכן תולעים בעלות סימני זיהוי של אותו מין, הרי עובדות אלו אינן מוכיחות כלל, את אי האפשרות של הופעת תולעים גם ללא הולדה, בדרך של התהוות מעצמן". למעשה, הן כל פרט הוא בעל תכונות מיוחדות, באופן שלא קיימים שני פרטים זהים לחלוטין. לכן הטענה, שתולעת מסויימת זהה לחלוטין לתולעים שהתפתחותן מן הביצה שהיתה תחת תצפית (=מיקרוסקופ), לא יכולה להיות נכונה. ואפילו אילו היתה זו טענה נכונה, הרי, כפי שצוין לעיל, אין לזה כל קשר עם אי האפשרות של התהוות תולעים מעצמן", עכ"ל תשובת רבינו.

הנה, רבינו זי"ע ברור מללו שמ"ש חז"ל שהכינים נולדים מן הזיעה הרי זה "תורה שלמה" ודלא כשיטת ה"פחד יצחק"17 או (אפילו) ה"מכתב מאליהו"18. גם נראה ברור שרבינו שלל את שיטת הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך וסיעתו19, שהרי אמר, ובנדו"ד, שאת "המובן הפשוט של דברי התורה, הוא המחייב תמיד"20.

אמנם עדיין יש מקום לעיון ובירור בענין הריגת כינים בשבת, האם ס"ל לרבינו כשיטת רבו של הפחד יצחק21, שלמעשה מותר להרוג כל כינים בשבת, או דילמא ס"ל דיש מקום לומר שכינים שבימינו אינם אותם הכינים עליהם דברי חז"ל וכשיטת הגרי"ש אלישיב ודעימי'22.

והנה בדברי רבינו מבואר להדיא שניסויים מדעיים יכולים לקבוע "שהתולעת המסויימת נוצרה בדרך של הולדה", אלא שאין להוכיח מזה שאי אפשר לתולעים או לכינים להתהוות מעצמן.

ולכאורה, המורם מדברי רבינו בזה הוא, שמעולם לא גזרו חז"ל לאמר דאין בנמצא תולעים וכינים מסוג מסויים שנולדו על ידי פרי' ורבי' מביצי כינים ותולעים, אלא שקבעו שיתכן ותהיינה תולעים וכינים כאלו שיתהוו מן העפר והזיעה.

ולפי זה בכינים המצויים כיום (הנמצאים בשערות הראש) במקום שיש ביצי כינים - הרי מידי ספק לא יצאנו, ובכל כינה וכינה הנמצאת בשערות הראש יש מקום לומר שהיא מסוג הכינים שעינינו ראו ולא זר שנתהוו מן הביצים ולאידך גיסא יש מקום לומר שהיא מאותן כינים (עליהן דברו חז"ל) שנתהוו מן הזיעה.

וכיון שברמשים הפרים ורבים קיי"ל דההורגן בשבת חייב חטאת, וכיון דקיי"ל ספק דאורייתא להחמיר, לכאורה יש להמנע מהריגת אלה הכינים הנמצאים עמנו היום בשערות הראש וכיו"ב.

אמנם כיון שמצד אחד ענין זה נוגע להלכתא רבתא לשבתא ולאיסורי כריתות ומיתות בי"ד, [וגם מעשים בכל יום הוא בכ"מ שהילדים באים מבית הספר וכיניהם בראשיהם23], ולאידך גיסא, הרי יסודות ההלכה בענין זה קשורים בדברים העומדים ברומו של עולם, אמונה בתורה ונצחיותה וכו', לכן אמרתי לא אדון יחידי בדבר אלא אציע את הענין לחברים מקשיבים ובמיוחד להרבנים יושבים על מדין, בבקשה שיחוו את דעתם בזה להלכה וגם למעשה, ותשועה ברוב יועץ.


w w w


--------------------------------------------------------------------------------



1) בחידושי הרמב"ן שם הסביר דעת עצמו (דאין ראי' מעכבר): "ולי משמע דעכבר שהשריץ מן העפר חייבין עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אלא שהוא כמין הסריסים אבל מין שאין בהם מפרים ורבים כלל כגון אלברגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הוא".

2) דף ה, סע"א ואילך - בדפי הרי"ף.

3) וראה גם מ"ש הרמב"ם בספהמ"צ מצוה קעט: "ולא תרחיק התיילד עוף מעיפוש הפירות שאנחנו רואים תמיד עופות יתיילדו מן העיפושים והם יותר גדולים מן האגוז הקטן . . והנמלה לוקה עלי' חמש וזאת הנמלה הנזכרת הנה היא הנמלה הפורחת המתיילדת מעיפושי הפירות שאיננה פרה ורבה . . ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה בעבור שהם רואים זה הענין ברוב כן".

4) בתו"כ עה"כ פ' שמיני שם (הובא בספהמ"צ להרמב"ם שם): "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ, אף על פי שאין פרה ורבה".

5) ראה פסחים צד, ב. אבל יש להעיר מדברי רבנו תם המובאים בשיטה מקובצת עמ"ס כתובות יג, ב, ע"ש.

6) וכ"כ הגר"י קאפח ז"ל בפירושו על הרמב"ם (הנ"ל ס"א), ע"ש בארוכה, ומסיים: "כללו של דבר יש להזהר מלהרוג בשבת שום רחש, לבל נפגע באיסור תורה".

7) ראה מורה נבוכים ח"ג פי"ד: "ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה למה שהענין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם". וראה גם מו"נ ח"ב ספ"ח. [להעיר מלשון הרמב"ם הלכות קידוש החודש פי"ז הכ"ד, ע"ש ודו"ק]. ובמאמר ר' אברהם בנו של הרמב"ם כתב: "לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם כו' שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה . . וכן אמר אבא מורי ז"ל". וראה גם תשובת רב שרירא גאון, נעתקה באוצר הגאונים עמ"ס גיטין (סח, ע"ב) סימן שעו.

אבל ראה שיחת יום ב' דחה"ש ה'תשמ"ג סל"ב (תורת מנחם 'התוועדויות', ח"ג עמוד 1571 ואילך): "דברים אלו כתב הרמב"ם כדי להניח את דעתם של הנבוכים שעדיין אינם ראויים לקלוט את אמיתית הענין בטהרתו ולכן לעת עתה אומרים להם כדברים הנ"ל כדי שקושיותיהם לא יפריעו ויבלבלו אותם מלימוד התורה, ובמשך הזמן יגיעו להבנת אמיתית הענין דנצחיות התורה כו' ועד"ז יש לומר בנוגע לדבריו של ר' אברהם בן הרמב"ם, וכן בנוגע לדברי הגאונים - שדברים אלו נכתבו כדי להניח את דעתם של השואלים כו' אף שהם עצמם אינם סוברים כן, וע"ד הלשון שמצינו בחז"ל "'דחי' בקש', היינו, שאין זה המענה האמיתי וכו'". [וראה גם שיחת ש"פ נשא ה'תשמ"ג סכ"ד - תורת מנחם שם, עמוד 1601]. עוד אמר רבינו (בשיחת חה"ש הנ"ל סל"ה - תורת מנחם שם עמוד 1574 ואילך): "ישנם אמנם גדולי ישראל שכתבו שעניני הטבע שהובאו בתורה (רפואה ותכונה וכיו"ב) אינם מפני המסורה כו' . . אבל לאחר שנפסקה ההלכה ברמב"ם שכל עניני התורה (תושב"כ ותושבע"פ) כולם נאמרו למשה מסיני, ובמילא גם ענינים אלו נצחיים הם, ככל עניני התורה".

8) שיטת הגרי"ש אלישיב צע"ג לפענ"ד, כי: (א) אם באמת קיימות כינים הנולדים מביצים למה נתקשו לבאר מ"ש "יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים" ומ"ש "טפויי וביצי כינים"? (ב) והוא העיקר: שווינהו לכל הפוסקים הקרובים לימינו [ערוה"ש, משנ"ב וכו'] - שכולם העתיקו דינא דגמרא בענין הריגת כינים בשבת כצורתו וכצלמו - כטועים באיסור סקילה, ובמילתא דאפשר לברורי בקל [כי בימיהם הי' הדבר מפורסם שבעזרת המיקרוסקופ אפשר לראות הכינים המצויים לנו פרים ורבים מביצי כינים. וכמדומני שאי אפשר לומר שבמשך מאה שנה האחרונות נשתנו הכינים].

9) וכן כתב הרב אביגדור נבנצאל שליט"א בהערותיו [שנדפסו בשולי הסכמתו] לספר "השתנות הטבעים בהלכה" (מכון 'יחדיו', ירושלים תשנ"ה) עמוד קפב, ע"ש.

10) רבו פוסקי ומחברי זמננו שפסקו שמותר להרוג כינים שבראש בשבת, אלא שלא ביאור טעמם, אם ס"ל כשיטת רבו של הפחד יצחק או כא' משאר השיטות דלהלן בפנים. לדוגמא בעלמא, ראה ספרו האנגלי של הרב דוד ריביאט שליט"א על ל"ט מלאכות ח"ג, מלאכה כו (עמוד 889) ובקונטרס 'מגדל דויד' הנספח לספרו זה (עמוד תרנו הערה 12). וראה גם שו"ת דברי יציב דלקמן הערה 23.

11) אבל צ"ב מה יענה הגר"י בריאל לטענת התוס' יו"ט (כלאים פ"ה מ"ט - על הר"ש שם): "ואם הוקשה לו משנתנו לא מפני כן יכחיש מה שנראה לעיניים. ואפילו דברי חכמי המדות לא הי' לו להכחיש, כי כל דבריהם בנויים על מופתים חזקים אשר אי אפשר לסותרם בשום פנים שאין מופתיהם כמופתי הפילוסופים הטבעיים".

12) ויעויין גם בספר בספר 'אמונת חכמים' (להגר"א שר שלום דאזילה) פכ"ב (ל, ב) האריך בענין חכמי הפילוסופי' שכתבו דברים שהם בסתירה למ"ש בתורתינו הקדושה, ובא"ד כתב, וז"ל: "והנה אזכיר אחד מהם, הנה הם אומרים כי אין שום דבר נולד מעיפוש אלא הכל נתהווה ונולד מזכר ונקיבה, והוא נגד מה שקבלנו מפי השמועה בענין ההורג פרעוש בשבת חייב וההורג כינה פטור", ע"ש וב'ספר הברית' ח"א מאמר יד פ"ח, ע"ש.

13) וצ"ע וחיפוש מקורו - כי הוא חידוש עצום והיפך פשטות משמעות הסוגיות ודברי הראשונים.

14) כ"כ הרב אביגדור נבנצאל (הנ"ל הערה 9) משמו.

15) שיטה זו צע"ג לפענ"ד, כי: (א) עינינו רואות בחוש את הכינים הרוחשים בין השערות וגם את הביצים מהם נולדו, גם בלי מיקרוסקופ (ב) למה דחקו בגמרא ליישב הקושיא "וכינה אין פרה ורבה", ומפני קושיא זו הוצרכו להוציא הלשון "ביצי כינים" מידי פשוטו, הלא לפי שיטה זו - קושיא מעיקרא ליתא. ועוד.

16) בגמרא שבת מהדורת ארטסקרול (באנגלית) ח"א (מסורה תשנ"ו) יב, א הערה 38 וח"ג (מסורה תזנ"ז) קז, ב הערה 24, כתבו ג"כ 'בדרך אפשר' שחכמים שהתירו הריגת כינה בשבת לא התירו אלא הריגת כינים שאינם נראים לעין, וציינו לערוה"ש יו"ד ספ"ד סל"ו [שם כתב דלא אסרה תורה לאכול רמשים קטנים כ"כ שאינם נראים לעין]. וכנראה נקטו עורכי 'ארטסקרול' שבזה"ז אסור להרוג כינים המצויים לנו ולבנינו, ואפילו בזמן הגמרא לא היו כינים שנולדו בלי פו"ר מזו"נ אלא שהיו שכיחים כינים קטנים כ"כ שלא שזפתם עין, משא"כ בימינו. והוא כעין תיווך בין שיטת הגרי"ש אלישיב ובין שיטת הגרשז"א הנ"ל.

בספר 'זכור ושמור' (להגרפ"א פאלק שליט"א) בקונטרס על מלאכת שוחט עמוד 7, פסק דמותר להרוג כינים בשבת, וטעמו ונימוקו עמו "דאע"פ שהם חיים, מ"מ יש להם דרגא נמוכה של חיות אשר ע"כ מלאכת שוחט [נטילת נשמה] איננה נוגעת להם". וכוונתו צ"ב.

17) שיטה א' הנ"ל.

18) שיטה ד' הנ"ל.

19) שיטה ה' הנ"ל.

20) ויש להעיר שאין לשון הרמב"ם (לענין שרצים הנולדים מן העיפוש) הולם את הפירוש המיוחס להגרשז"א (לענין כינים), שהרי בספהמ"צ (הנ"ל הערה 3) כתב: "ואינו נמנע התיילד הצרעה או הנמלה או זולתם ממיני העופות והשרצים מן העיפושים ובתוך האוכלים אלא אצל הסכלים שאין להם ידיעה בחכמת הטבע, אלא יחשבו כי כל מין אי אפשר שיתיילד איש מאישיו אלא מזכר ונקבה".

21) שיטה ג' הנ"ל.

22) שיטה ב' הנ"ל.

23) יעויין בשו"ת דברי יציב חלק או"ח סימן קסו עוד שאלה מצוי' התלוי' בנידון דידן "בדבר התולעים שבמעי התינוק ומוציאים אותם דרך פי הטבעת ובהיותם בחוץ הם מתים אחר כמה רגעים, אי שרי להוציאם בשבת, שאם דינם כפרעוש שההורגה חייב א"כ גם באופן זה דומה לשולה דג מן הים דחייב, בשבת ק"ז ב".

ומסיק בדברי יציב דתולעים אלו דומין לכינים שבראש, וכמו שאפילו מדרבנן מותר להרוג כינים שבראש, דלא גזרינן אטו הריגת פרעוש דלא שכיחי בראש, הוא הדין "גם בזה כיון דלא שכיחי כלל בתוך הגוף פרעושים שחיובם דבר תורה אין כאן אף גזירה דרבנן". וע"ש מ"ש עוד בזה.

ממללא



על הסיפור המעניין על אישיות יוצאת דופן.

אולם התירוץ - ושיטת התירוץ - מעוררים בעיני קושיות יותר ממה שהם מועילים.

א. התירוץ מניח שיש הלכות ויש טעמים. ההלכות הן בעלות תוקף נצחי. הטעמים עשויים להשתנות.

(גישה זו הוצגה בשעתו בפורום, באשכול על אליעזר גולדמן, כהתייחסות לטקסטים מקודשים).

אולם מהיכא תיתי (=מהיכן הבאנו ראיה) שדין הכינים הוא הלכה שכזו?

יתכן שיש הלכות כאלו שאין לערער עליהן, מפני שהן ניתנו למשה מסיני. למשל - תפילין (אבל ראו את האשכול של ינוקא בנושא זה).

אבל האם דין הריגת כינים הוא אחת מאותן הלכות?

סוף סוף, עלו בידינו שתי שאלות נכבדות על גישה זו:

1. האם ההלכות מתחלקות לשני גושים, הגוש הנתון שאין לערער עליו והגוש שנולד מתוך הסקת מסקנות שעשויה להיות מוטעית עקב אי הכרת המציאות?

2. לפי מה אנו מבדילים בין אלו לאלו?



ב. התירוץ מניח הבחנה בין אלו שאומרים הלכות וצודקים בהכרח, לבין מי שעלולים לטעות.

התנאים, כמו בית הלל, נמצאים במעמד הראשון, המיוחס, ואילו האמוראים נשלחים אל המעמד השני, הפחות מיוחס.

לא קשה להבין שגישה זו, שמורידה בערך האמוראים, לא תהיה חביבה בזמננו.

שאלה חשובה יותר היא אם קביעה זו נכונה, ואם יש לה בסיס.

מה יתרונם של התנאים על האמוראים? ויותר ספציפית, מה יתרונם בתחום זה של הלכות?

מהיכן למדו בית הלל שאין בהריגת כינה איסור? יש לשער שיש להם טעם מסויים. ובכן, האם טעם זה אינו עלול להיות מוקשה ואף לא נכון, בדיוק כמו אצל האמוראים?

הלא אין אדם שאינו חסין מטעות, ובתחום הכרת המציאות, הדורות השתנו - לטובה.

אמנם, כאשר אנו באים לדון על קביעת הלכה בדורנו, זו כבר שאלה אחרת.

הסיבה לזה, לדעתי, כפי שדנו בעבר בפורום, היא שהמסורת אינה נוחה לקבל שינויים מודעים, גלויים.

זה ההסבר לאי השתנות דיני טריפות, ולדוגמאות אחרות שנידונו באשכולות הפורום.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אורייתא--

יישר חילך לאורייתא

יש לי שאלה קטנה:כתבת:

"ולכאורה, המורם מדברי רבינו בזה הוא, שמעולם לא גזרו חז"ל לאמר דאין בנמצא תולעים וכינים מסוג מסויים שנולדו על ידי פרי' ורבי' מביצי כינים ותולעים, אלא שקבעו שיתכן ותהיינה תולעים וכינים כאלו שיתהוו מן העפר והזיעה." -לפי זה צריך להבין למה אכן התירו חז"ל להרוג הכינים.הרי ידעו שע"פ רוב הן באות מפו"ר?(ואף במחצה על מחצה ספקא דאורייתא לחומרא -וגם בזמנם!!!)
א"כ ע"כ חזרנו לחילוק הגרי"ש אלישיב דנשתנו הכינים.והשתא דאתית להכי.אין צורך להסברו.ודו"ק.

עכ"פ יישר כח

מיימוני, אני רוצה להציע ניתוח שונה שאולי מנטרל באופן חלקי את הבעייתיות (וכך אני מבין את הרצאת הדברים):

א. יש הלכות עם טעם ויש הלכות ללא טעם.

ההלכות עם טעם מתחלקות להלכות שטעמן ידוע ולכאלו שטעמם אינו ידוע.

היתר הריגת הכינה יכול להתפרש כהלכה שטעמה ידוע, וזאת אם אנו נוקטים בהרמוניזציה של ספרות חז"ל, ולא עומדים על כך שב"ה לא נימקו את ההלכה אלא רק האמוראים.

ואולם, באותה מידה ייתכן שמדובר בהלכה שאין לה טעם, ובדורות מאוחרים ניסו לתת בה טעם. או, בהלכה שיש בה טעם שאיננו יודעים אותו כיוון שב"ה לא שנו אותו, ובדורות המאוחרים ניסו לתת בו טעם, ואולם אין כל הכרח שזהו טעם ההלכה, וייתכן שבדור אחר יתנו בה טעם אחר, ובכל מקרה הדין קיים.

בעיית ערעור הדין תתעורר רק אם נדע את טעמם המקורי של ב"ה ותהיה לנו בעייה איתו. ואולם, לא זהו המצב בנידון דדן.

החידוש בשיטה זו היא הנכונות לראות בטעם הגמרא סברא אפשרית, שתיתכנה סברות נוגדות לה להצדקת הדין (וכאמור, בירושלמי יש טעם אחר).

ב. ההבדל אינו בין תנאים לאמוראים.

שורש החלוקה היא בין מקור ההלכה לבין מקור מאוחר יותר שעוסק בה. בנדון דדן, יש לנו הלכה ממקור תנאי מאוד קדום, והסבר ממקור אמוראי - כלומר, פער של מאות שנים בין המקור להסבר, וממילא, ייתכן וההסבר אינו במקור הדין (שאם לא כן, היכן היה ההסבר קודם לכן?).

במידה פחותה יותר, ניתן לומר זאת על הסבר תנא מאוחר להלכה של ב"ה, למשל. או הסבר אמורא מאוחר להלכה של רב ושמואל וכיו"ב.

לא מדובר על מתיחת קו בין תנאים לאמוראים אלא בפער זמנים בין הלכה לסברא.

אגב, נתינת ה'אמון' במסורת התנאית נובעת מהעובדה שחלק גדול ממנה (ודאי בהלכה הקדומה) עובר כמסורת ולא כלימוד והיסק.

כמו כן, אין לי כל אפשרות להיאחז במקור אחר מלבד המסורת כמות שהיא תוך סברא שמסורת שלטת היא בעלת תוקף של מסורת.

ואולם, ברגע שנכנסים אלמנטים של סברא ומו"מ הנראים כמתחדשים, היחס אליהם יכול להיות ספקני יותר.

ממללא,
אילולא חשבתי שהדבר יחליש את טענותיך, הייתי אומרת כי אני מסכימה איתך בכל ...

http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=38938