| נשלח ב-19/4/2004 08:20 |
 |
| |
יום השואה ממבטים שונים
הנהגת המדינה קבעה את יום השואה ביום התמרדות גיטו וורשה וכך כינו אותו: יום השואה והגבורה. כנראה מפני שלא יכלה להשלים עם דמותו של ישראל כעם המשלים עם גורלו בידי הווה, אלא כעם הלוקח את גורלו בידיים.
מעניין שדווקא מנחם בגין הלוחם הציוני-לאומני ביקש שיום השואה יאוחד עם תשעה באב, שהוא יום המציין את השלמת ישראל עם גורלו המר ביותר. גם הרבנים החרדים שהעדיפו את צורך אזכור השואה מעל צורך הזהירות מחידושי פיוטים, צירפו את פיוטיהם לקינות תשעה באב [אך זה אולי כדי למעט בחידוש].
[אך בל נשכח שמנחם בגין עם כל לאומניותו ביקש והעדיף להיקבר בהר הזיתים "בתוך שאר מתי ישראל" מאשר בהר המיועד לקבורת מנהיגי הציונות!]
יוצא שבעם אחד ייתכן אותו יום עם משמעוית הפוכות. חלק אחד יראה ביום זה יום השלמה עם הגורל ויום תפילה שייאמר לצרותינו די. ואילו חלק אחר יראה ביום זה יום המכריז די להיות גורל ישראל נתון ביד אלוקיו, אלא יהיה נתון ביד שליטיו.
הבוחר יבחר ויקרב!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 08:40 |
|
| |
למה אתה מפרש את מרד גטו וורשה כמרד ב"הווה"?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 10:41 |
|
| |
.
כל מי שהזדהותו עם עם ישראל לדורותיו, היה מבקש "לאחד" בין יום הזכרון לשואה, לבין אחד מהתאריכים שכבר קיימים בלוח העברי, ומי לנו כתשעה באב "מתאים" .
אלא שקובעי התאריך, עשו זאת משיקולים אחרים, חלקם אולי באמת מתוך רצון להדגיש מיתוס של גבורה – בין השאר מתוך חוסר יכולת להבין את שקרה "שם" – וכנראה, שבאמת דברים אלו אינם נתפסים אצל אדם רגיל.
מכיוון שכך נקבע, אין טעם להכנס לכל הדיונים אודות יום אזכור בחודש ניסן, ושבשתא, כיוון דעל על, אך עובדה אחת קטנה, אציין בכל זאת:
בנוסח אשכנז, לאחר סדר עבודה ביום הכיפורים, נאמר פיוט המתחיל בשורה "תנות צרותינו לא נוכל" .
פיוט זה, וסילחו לי על כי אינני זוכר מיהו מחברו, נכתב בעקבות פרעות תתנ"ו – ולכן מתחיל ברמז, במלה "תנות" . פרעות אלו ארעו עם תחילת מסע הצלב הראשון (תתנ"ו = 1096 ) באביב.
בעקבות פרעות אלו נתקנה בארצות אשכנז התפילה הנאמרת לפני מוסף בשבתות ופותחת במלים "אב הרחמים" .
תפילת אב הרחמים אינה נאמרת בשבת מברכין, אך בשבת מברכין של אייר וסיוון נאמרת, שכן נתקנה כנגד מאורעות שקרו באביב – בספירת העומר – באותן שבתות עצמן.
לא שמעתי על מי שיצא חוצץ נגד אמירת אב הרחמים בשבתות חודש ניסן, או בשבת מברכין של חודש אייר – החלה בחודש ניסן.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 11:34 |
|
| |
לא אמרתי מרד ב"הווה" אלא לקיחת גורל בידיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 11:45 |
|
| |
א. בגין אכן הציע לרכז את ימי האבל במדינת ישראל ביום תשעה באב, אך מכלל הצעה לא יצא.
מאידך, הרבנות הראשית לישראל קבעה את צום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, וכוונתה הייתה לקבע אותו כיום זיכרון לקדושי השואה, וזאת, בטרם נקבע יום השואה בחודש ניסן (אם כי דומני שכבר הוחל בהליכי הקביעה, ודעת הרה"ר לא הייתה נוחה מקביעת יום אבל בחודש ניסן דווקא).
לפי הידוע לי, גם בציבור החרדי לא מציינים את י' בטבת בזיקה לשואה דווקא.
ב. וטו, אכן בישראל יש מחנה רחב של אלו שראו בגבורה הציונית אנטיתיזה לרפיסות הגלותית (וברוח זו עיצבו את יום השואה).
מאידך יש מחנה אחר שרואה באותה 'השלמה עם הגורל', מימוש היהודיות.
לדעתי, הליכה כצאן לטבח אינה ערך דתי. היא פרי מציאות גלותית שנכפתה על עם ישראל אך אין בה קדושה. הלב לא מספיק להרהר 'מה היה אילו' הגבורה בשואה ובאסונות קודמים הייתה בהיקף יותר רחב.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 11:53 |
|
| |
ווטו,
מה פירוש "משלים עם גורלו בידי הווה"?
וכי אנחנו איננו חלק מהווה? האם אין זה נורמלי שבני אדם לא ישלימו עם כך שהם מובלים כצאן לטבח ומושפלים ונרדפים? זה נקרא לקיחת הגורל בידיים?
הרי לא מדובר על מטאור שנפל מן השמיים על פולין. על כך אפשר היה לומר שמן הראוי להשלים.
אבל על מצב שכן בכוחנו לשנותו?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/4/2004 12:13 |
|
| |
יש עוד נקודה שמרבים לדבר בה בעקבות השואה
והוא שיש חשבונות שמים שהם לטובת היהדות שבשבילם באה השואה
אולי היום מפרספקטיבה של עשרות שנים אפשר לנסות לבחון האם היא הביאה לשינויים ולתועלת היסטורית ליהדות התורנית
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 09:20 |
|
| |
רו"ד
וכי יעלה על דעתנו שחשבו להצליח, הרי ללא ספק ידעו שבעלי הטנקים אינם רחוקים וכו'
אלא היה זה מתוך חוסר אונים למול העובדה שהם במת חסרי אונים, וההעינות למצב היתה בעיניהם מחדל. אולי [וכנראה] זאת כוונת ווטו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 10:25 |
|
| |
ממללא ורו"ד,
כמובן שהשלמה עם רצון הווה אין פירושה הפחתה ממה שהווה מורה כדרך השתדלות ולכן יש הבדל בין המכוון באמרה "כצאן לטבח" המורה על ויתור ההשתדלות ובין אי לקיחת הגורל בידיים שפירושו השתדלות יתר מתוך הנחה שהגורל אכן בידינו.
הדברים ארוכים וערוכים באשכול על מהות הביטחון.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/4/2004 23:54 |
|
| |
יהוסף,
לפי ראיונות שפורסמו עם ניצולי המורדים, נראה שהצלחה מבחינתם הייתה נקמה יהא סדר הגודל שלה אשר יהא והעלאת כבודם הלאומי והאנושי של היהודים, ולאו דווקא ההשרדות האישית.
המעבר מהפירמידה ליהלום:
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=234803
ווטו,
לא זכור לי אשכול על הבטחון, ובמומלצים ליתא.
אשתדל לחפש ולהעלות לכאן את הלינק.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2004 00:16 |
|
| |
במשך דורות דגלו החרדים בהתכופפות לפני השלטון בגולה, מתוך תקווה שניתן יהיה להסתדר עימו בדרך טובה יותר או פחות עד בוא המשיח. השואה ניפצה את האשליה הזו לחלוטין, בצורה שאותה ניבא הרצל כבר חמישים שנה קודם לכן (אגב, יכולת הניבוי המופלאה של הרצל יכולה הייתה לשמש הרבה מחזירים בתשובה, אם רק היה בצד הנכון של המתרס).
ההתנגדות למרידה בגטו ורשה היא דבקות בקו שאבד עליו הכלח עם עליית היטלר לשלטון (שהתבטא גם בהתנגדות הרבנים לחרם יהודי על גרמניה הנאצית בשנות השלושים ובסברתו חסרת השחר של הרב הוטנר שהמופתי הוא זה ששכנע את היטלר להרוג את היהודים בשל התגרות הציונים), ואין פלא שאפילו בהיסטוריוגרפיה החרדית אין היא פופולארית במיוחד.
ההיסטוריה אוהבת אירוניה, ובימינו אנו שומעים את פוליטיקאי המפלגות החרדיות ועוד יותר - את בני הציבור שהם מייצגים, כשהם קוראים בעוז להכות באויבינו ולהתעלם מהתנגדות העולם.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2004 10:09 |
|
| |
זריחת_עץ
ברם דא עקא ששומעים היום נוסטלגיה לימים הטובים ההם שהיינו עוסקים בשתדלנות בפני הפריץ, והיו לנו בעלי מופתים שעסקו בפדיון השבויים בבור הפריץ.
תוקן על ידי - אריק123 - 21/04/2004 10:10:44
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 22:20 |
|
| |
מוקפץ לרגל יום השואה דהשתא.
משנה לשנה הוא יותר מעיק, ויותר פותח שאלות הנותרות ללא תשובות.
באשכול סמוך מתווכחים על צורת הזיכרון ומשמעות הטקסים הרשמיים. ככל שמרחק השנים גדל והולך, מתחזק הרושם שבלי 'יום השואה' היתה השואה נראית אחרת לגמרי, אם בכלל.
כל ילד וילדה, מכל מוצא ועדה, אפילו במגזר הערבי, שרגליו עמדו דום בטקסי בית הספר, יודע משהו על השואה.
תוכניות הלימודים מכילות מידע בסיסי, וברבות השנים משהו נכנס לראש, ובעיקר ללב, במדה כזו או אחרת.
בצער רב אני אומר את הדברים הבאים, כי ניתן להבחין בין כל אלה לבין הילד הגדל במחוזות בהם אין טקסים ואין עמידה בצפירות. לדברי מחנכי המחוזות "אצלנו כל השנה זוכרים, הילדים שומעים מהבית, קוראים בכוחות עצמם, וכו' וכו".
ובכן, המציאות רחוקה מכך. במחוזות בהם דוגלים בידע הבלתי-פורמלי, אם הילד אינו נדבק ב'חיידק' השואה בגיל מסויים ומתחיל לקרוא ספרי שואה ביוזמה עצמית, - אין לו את זה. לעתים אין לו כלום, אפילו לא ידע מינימלי. אני מכיר לצערי הרבה 'בני מחוזא' שכאלה, שהמערכת 'סמכה עליהם' שיעסקו בנושא השואה בכוחות עצמם, והיא ממתינה עד היום. ולהזכירנו, מדובר באותה מערכת שבנושאים רבים אחרים מפקחת על בניה בהיסטריה. ולא זו בלבד, אלא שביחס לנושאים אחרים היא מודעת היטב ליתרונותיהם של הטקס ושל הריטואל, וטוענת בתוקף שאין כל דרך אחרת להנחלה ולשימור.
אינני יודע אם נערכה בדיקה סטטיסטית בנושא זה בין ילדי המחוזות לבין השאר. תחושתי שתוצאותיה של בדיקה כזו יהיו עגומות, והלוואי ואתבדה.
כוונתי כמובן על דרך הרוב, אל תענוני ממקרים פרטיים, שהם המיעוט.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 22:28 |
|
| |
רב שלוימלע,
יפה דברת!
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
תוקן על ידי - קעלעמר - 04/05/2005 22:29:20
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 23:20 |
|
| |
מצאתי באמתחתי דברים שכתבתי מפי ת"ח אחד בשנה שעברה:
מנהגי ספירת העומר שייכים למסורת אשכנזית שהחלה אחרי גזירות תתנ"ו. בגמרא הרי אין כל זכר למנהגי האבלות על תלמידי רבי עקיבא, במסכת יבמות מוזכרת רק העובדה היבשה שהם מתו בין פסח לעצרת, ותו לא.
אולם גזרות תתנ"ו (מסע הצלב הראשון) הם הנוכחים בחודש זה, חודש ניסן. הנושא הזה קשור גם להזכרת נשמות ביום טוב אחרון של פסח, המנהג התמוה כל כך. התשובה היא שזה היה אמור להיות בשמיני של פסח, ולזכר גזרות תתנ"ו, אלא שבארץ ישראל זה זז לתוך יום טוב.
ל'יוצרות' היה תפקיד חשוב בעיצוב האקלים של אותה השבת שלאחרי הפסח. מי שיפתח סידור 'אשכנז' מקורי יראה שישנו 'זולת' מיוחד לשבת שלאחר הפסח, ובו נאמר הפיוט 'אין כמוך באלמים' שנכתב לאחר תתנ"ו על מאורעות שקרו בכ' בניסן, בידי ר' יצחק ברבי שלום (חי במאה ה-21. היה אביו זקנו של ר' יצחק בעל "אור זרוע"), את הפיוט הנורא הזה אמרו במשך מאות שנים בשבת שלאחר פסח.
אלא שהם ניבאו ולא ידעו מה נבאו: יום השואה בא לאחר הפסח. גם פרעות קישינב היו באחרון של פסח.
(על הפיוט הזה ראה: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/rosenblit-3.htm)
עבור אנשי אמונה, יום השואה משתייך לשרשרת ארוכה של ימי זכרון לפרעות שנקבעו במשך הדורות.
עם זכר השואה נוצר פיזור: המדינה קבעה את יום כז בניסן, הרבנות הצבאית קבעה את צום י' בטבת, כי בניסן אין אבלות, והחזו"א אמר שאין בכוחנו לקבוע יום, אלא תשעה באב הוא היום הראוי. למעשה, קובעי היום חשבו על כך, אלא שנמלכו בהם כיון שבתשעה באב מערכת החינוך בחופש, ואז מפספסים את כל הנקודה החינוכית של היום הזה, וכמעט ואין לו ערך.
יום הקדיש הכללי היה טוב לדורו, היו אלפי יהודים שהיו זקוקים לאמירת קדיש, ולא ידעו מתי והיכן. עם הזמן זה מתפוגג והולך, כי הדור הולך ונעלם. אבל יום השואה הממלכתי הזה, בעצם מציין כפשוטו את האמביוולנטיות הזו של חודש ניסן, שימיה כימי גזירות תתנ"ו. הצירוף של שואה וגבורה. מצד אחד יש לנו חורבן, ומצד שני יש לנו הקמת מלכות יהודית בארץ ישראל. אלו הן עובדות, נקבל אותן או לא. מי ששתי העובדות הללו אומרות לו משהו, מציין את היום הזה במדתו הראויה.
|
|
|
|
|
|
