יום השואה ממבטים שונים

שלויימלע,

ראוי לזכור כי הגישה המחוזית שונה באורח מהותי מזו החילונית. לאנושות חשוב מאד לזכור את השואה ולהנציח אותה, והם מאמינים שבכך יצליחו למנוע שואה נוספת. הפקת לקחים, מה שנקרא.

היהדות החרדית של ימינו רואה באירועים היסטוריים משהו אחר לגמרי. הכל נקבע מלמעלה ואין טעם לדוש במאורעות העבר. אם לסבתא חשוב שנכדיה יידעו על השואה היא תתאמץ מאד להנחיל להם אותה. אם לא - לא, ומה בכך.

חצקל,

אני חולק עליך מכל וכל.

קודם כל, במחנה הכללי משנה לשנה פוחתים הקולות של 'לא עוד', איש אינו חי כיום בוודאות ציונית של מניעת שואה. מנגד, גם במחנה 'המחוזי' האמונה בדבר 'הכל נקבע מלמעלה' אינה נחשבת לפוטרת מלדעת את העבר!! טעות חמורה!! אדרבא, ישנו אתגר לדעת אותו על פי 'האמת' האלוהית שבו. או קיי, מקובל עלי. אבל גם את זה ממעטים לעשות. והלוואי שיעשו עשירית ממה שעושה בתחום זה החברה הד"לית.

התוצאה העצובה של חוסר מעש, פוגעת ברובד עמוק יותר, ואני קובל על כך שהולכת ונפערת תהום של העדר תחושת שיתוף גורל, אם אתה מבין על מה אני מדבר.

אם גם תוצאה עצובה זו נחשבת מקובלת בעיניך, וגם אותה תפטור ב'ומה בכך', אין לי מה להוסיף.

יצקל,
כתבת:
<היהדות החרדית של ימינו רואה באירועים היסטוריים משהו אחר לגמרי. הכל נקבע מלמעלה ואין טעם לדוש במאורעות העבר. >
הרי כל היהדות ובפרט החרדית היא איזכור העבר של יציאת מצרים, חורבן הבית, מסעי הצלב וכו', שלא לדבר על האידיאליזציה של העיירה, ואתה אומר שאין טעם לדוש במאורעות העבר.
מה שכן יש מן הצדק בדבריך הוא שלא משתדלים להפיק לקחים.

ללא תכנון מראש, נקלעתי הבוקר בעת הצפירה לשוק מחנה יהודה.

הצפירה בקושי נשמעה ברעש ובצעקות של השוק. עמדתי מול אחד הדוכנים, כאשר לפתע קשיש שעמד לצידי גער בי בקול מצווה: עמוד! עמדתי והבטתי בשעון, אכן, השעה 10 בדיוק.

מסביב נשמעו קולות: ששששש...... ששששש..... מסתבר שבשוק נהגו לאכוף את הצפירה, מכיון שאינה נשמעת כל כך. לאט לאט נדמו הקולות, והדומיה השתררה בשוק. זה היה רגע מרטיט, אני מוכרח לומר. אפילו הסבלים הערבים נאלמו דום, הפסיקו לדקה אחת את קללותיהם והביטו סביב. מרחוק נראה קשיש ירושלמי העוסק בשלו ונואם בקול באוזני חברו. שששש..... ששששש..... גערו בו הרוכלים סביב עד שגם הוא השתתק לבסוף. (ושמא נשא ק"ו בעצמו דלא גרע מערבי...)


הדרמה שבהפסקת השאון לדקה אחת, גרמה לי לחשוב דוקא על כוחה של קונסטיטוציה, או דת אזרחית, מה שתרצו. אם את זה לא יהיה לנו כאן, מה ישאר לנו? הייתי גאה ב'עמך' הפשוטים של השוק על קנאותם לרגע יקר זה, הקדוש בעניהם כמו ואולי יותר מתפילת עמידה בבית הכנסת. (יתכן וחלקם אפילו אינם יודעים זיכרון למה ולמי, ובמוחם מתבלבלים כל הימים הלאומיים זה בזה). אל יהי קל בעיניכם הישג זה, לרתום את סדר היום הציבורי של יום אחד לנושא ערכי מסויים, ובאמצעות התקשורת גם חלק נכבד של תשומת הלב הציבורית. ואם לא די באלה, אזי באה הדקה הזו הנאכפת בקדושה בידי העם שבשדות, ומלמדת על כוחו של דינא דמלכותא.

שלויימלע,

מתוך דבריך אני נמצא למד כי אנו דנים בשני מישורים שונים. כך גם לגבי הטקסיות שבעמידת-דום בצפירה. אולי עלי להבהיר כי בוויכוחים 'עקרוניים' אני נוהג למשוך את הדיון לקצהו, ומנטרל זמנית את הממדים המעשיים שבו.

שלויימלע,
אין זה, לדעתי, כוחה של חוקה (או של המסגרת המדינית), אלא בטוי לרצונו הפשוט של העם. כתבתי כאן באשכולה של התבהרות שהמדינה היא הבטוי המאורגן של החברה, ומכאן - גם המסגרת המארגנת. במקרה הזה, המדינה קבעה את המסגרת של היום והטקסים, אבל היא עשתה זאת כבטוי לרצון אותנטי של הצבור לקבוע יום אבל ולשמור עליו; מובן, כי מרגע שקיים יום כזה והמדינה מפנה את אמצעיה לטיפוחו הרי תורם הדבר למעמדו. למרות זאת, זה לא היה פועל אילו הציבור לא היה מעונין לשמור על כך. דומה הדבר לאי-הנסיעה ברחובות ביום הכפורים. המדינה היא כאן רק הכלי ביד הציבור לקבוע את הפרטים הטכניים.

שלוימלע,

טוב ומעניין לקרוא אותך, כתמיד, גם כאשר אינני מסכים לגמרי.

כמה הערות:

א. מערכת החינוך החרדית נעשית יותר ויותר מודעת לצורך להנחיל את תודעת השואה, וראה ספרים כגון "חורבן יהדות אירופה". רמת הידיעות של בוגר ממוצע של מערכת החינוך החילונית או המזרוחניקית איננה גבוהה ביותר, להערכתי, ואינה עולה בהרבה על זו של בוגרי המערכת החרדית. ותו: מערכת החינוך (במובן הרחב) החרדית איננה פועלת רק בזירת המוסדות, אלא בכל הזירה; למעשה, כל כלי תקשורתי-ספרותי בחברה החרדית נתפס ככלי "חינוכי". וכאן, להערכתי, היהדות החרדית יוצאת מנצחת, ובגדול, בהנחלת השואה. שום מגזר איננו דש לעייפה את נושא השואה, ונוסטלגיית היהדות שלפני השואה, כמו החברה החרדית – הן (ובעיקר) בעיתונות, הן בספרות העממית, הן בדרשנות.

ב. אינני נוטה לעמדה החרדית בנושא הנצחת השואה, ובאופן בסיסי אני נוטה להסכים איתך ש"חסר משהו" בכך שהיהדות החרדית לא קיבלה עליה את הזכירה הקולקטיבית. אבל אני חייב להודות שכאשר אני רואה ושומע את הנאומים בטקסי הזכרון אני מרגיש לעתים צורך להימלט אל מחוזות התגובה החרדית, שלפחות איננה לוקה בקיטש ובשבלוניות, ובתור שכזו יש בה משהו סולידי ומכובד יותר. כוונתי בעיקר לדברים מן הנוסח שהשמיע ראש ממשלתנו ב"מצעד החיים". אינני שמאלני או יפה נפש, אבל הדיבורים המטומטמים האלה על צה"ל מושיענו, ועל כך שהיום כבר לא הייתה מתרחשת שואה בזכות מדינת ישראל החזקה והנפלאה וכו' וכו' – מבריחים אותי הלאה משם.

ג. בימים אלה שאני על אדמת ניכר, אני רואה עד כמה טקסי הזכירה הישראליים-הממלכתיים הם דלים, בעוצמתם החווייתית וגם החברתית, לעומת אלה של היהדות המסורתית. את חגי תשרי אתה מרגיש כאן, ועוד איך; חנוכה הוא כמעט חג לאומי אמריקאי; בפורים יש קרנבל תבעוני בבית הכנסת (שהיה, אגב, מלא עד אפס מקום בקריאת המגילה, ועשרות נאלצו להסתפק במקומות בעמידה); פסח – אין צורך להכביר מלים על עוצמתו של ליל הסדר, הטרי עדיין בפינו. ולעומתם, יום השואה – מאי עבידתיה? – יש כאן איזו הרצאה של איזה רב, איך ווייס. אין צפירה, אין שידורי טלוויזיה, אז לא מרגישים כלום. גם לא לקראת היום: אתמול זה כל כך לא היה בתודעה שלי, שרק ברגע האחרון נזכרתי שערב יום השואה, וביטלתי תוכניות ללכת לקונצרט. כל התודעה וההרגשה הן בארץ, ובארת דווקא, בגלל אווירת הרקע היזומה של המערכות השונות בארץ. זה הזכיר לי קצת את דברי הראב"ע על והרמב"ן בסוף דברים על "אלוקות מקומית", כביכול. תאר לעצמך שחס וחלילה ניאלץ לצאת שוב לגלות, מה יישאר מכל זה? כלום. טקסי זכירה וגיבוש תודעה לאומית שכל כולה נשענים על טקסים תלויי-רשות ועל טלוויזיה ועל צפירה מקומית, אין להם תוחלת, לצערי.

ולמרות הכל אני חושב שצריך לקיים אותם, וצר לי על היהדות החרדית שאיננה שותפה להם ועל דיבורים בנוסח ידידתנו התבהרות. למה? כי די, נמאס כבר מההתפלספות על כל דבר שאמור להיות סמל לאומי משותף. הרי שמל הוא בהכרח משהו קצת שרירותי, וקצת מחטיא את הנקוה האמיתית, בהיותו חיצוני. והרי על כל סמל ועל כל טקס אפשר להתווכח ולדרוש דרשות, וככה לא מגיעים לשותפות בסמלים, ונשארים בלא כלום. עדיף להיות שותף בחירוק שיניים לסמלים שאתה לא אוהב, מאשר לא להיות שותף להם, ולתרום בכך לשבירה נוספת של המרקם הלאומי הסדוק ממילא. (אבל ההשתתפות אינה צריכה להקהות את חוש הביקורת, ואיננה צריכה להעלים את חירוק השיניים).

סליחה שהארכתי (אין לי זמן, אבל נסחפתי).




אידך גיסא

תוקן על ידי - אידך_גיסא - 06/05/2005 3:24:35

אידך גיסא.

הערה (שלא מגובה במחקר .)- בילדותי לא היה כמעט בחברה החרדית דיבור או ספרות על השואה ,היה את 'שימקה' ואת ספרו של יונתן אייבשיץ , אה.. ואת ספרו של שיינפלד.
(ואת עיקר ידיעותי שאבתי ,רח"ל ,מהספרות החילונית )


הסיבה שהיום יש יותר מודעות וספרות אינה קשורה לצורך להנחיל את השואה אלא לצורך למכור (לא בשלילה) ספרים. יש היום מודעות לספרות חרדית וכמה כבר אפשר לכתוב על אדמורים וגדוילים?



הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלמער,
אז איך תסביר את ההידרשות האינספית לנושא זה בעיתונות החרדית?

זכורני בימי חורפי, עת הייתי מנוי על יתד נאמן, שפעם אחת הם פרסמו מכתב למערכת של אחד הקוראים, שהתלונן על כך שבשבועות האחרונים לא הייתה אפילו תוספת-שבת אחת בלי התייחסות לשואה, וזה כבר מקלקל לו את העונג-שבת...

לדעתי זה משרת שני צרכים הרבה יותר עמוקים: את הנוסטלגיה לעולם שחרב; ובמקביל - את חידוד תחושת הצורך להתגייס לשיקום עולם התורה בארץ (צורך שהמודעות לו החלה להתרופף ככל ש"שעת החירום" שלאחר המלחמה הלכה והתרחקה).



אידך גיסא

אידך גיסא.

אני ראיתי זאת מאותו צורך למלא דפים ,חלק גדול של הכתבות גם נעשה להלחם באתוס הציוני , ולספר על הגבורה הדתית.

אני לא פוסל, כמובן, שכתוצאה מכך החלה המודעות לחלחל וזה הסיבה לשינוי ששמת לב אליו.

(אני לא חולק ,אני רק שם אצבעי על אפשרות אחרת.)

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!