הגדרת המושג אמת

האסופי

האם אנו חייבים להישאר בתוך המסגרת הטרנצנדנטלית שטווה קנט סביבנו?

נכון שניתן לזהות את רשת ההמשגה ואולי גם הקליטה ולנתח אותה כמעשה קנט וההולכים בדרכו.

אך בה במידה אנו יודעים ששימושי השפה והחשיבה האינטואיטיבית מורים לנו שאנו פורצים מחוץ למסגרת צרה וחונקת זו בכל עת.

כפי שאמר פעם אחד ממייצגי האסכולה של "השכל הישר" (COMMON SENSE) וסליחה ששכחתי את שמו:

אתם מחפשים אובייקט חיצוני בעל מציאות ודאית? הנה, אחד. - והוא זקף את ידו. והנה עוד אחד - והוא זקף את ידו השניה.

זה נכון שאנו מזהים את ההרכבה הזו שרק באמצעותה אנו מתייחסים ליד בתור יד, אך האם באמת אין אנו מסוגלים לפרוץ מחוצה לה?

תרצה, תטען שזו אמונה ולא ודאות פילוסופית. יתכן. גם אני, אישית, סבור שקשה מאד להתווכח עם הספקן.

אכן, אחד ממבחני האמת, שהזכרתי לעיל בדברי, הוא הקונסיסטנטיות וההלימות עם השיטה בכללותה.

אך אני חוזר ומצביע על ההבנה האינטואיטיבית שלנו, זו שמשמע מדבריך שאתה שולל - אנו כן מכירים את העולם החיצון, גם אם אנו מכירים אותו רק בתיווך החושים ומעבדת העיבוד של ההכרה האנושית, השכלית.

ואנו כן יכולים לדבר על הקב"ה. ואנו יכולים להבין שהוא קיים - או, למצער, אם נשוחח עם עקשן: אפשר שיהיה קיים - ללא תלות בנו. שאנו תלויים בו במציאותנו, ואין מציאותו תלויה בנו, כלשון הרמב"ם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

גם וגם .

היכולת שלי לומר ש"יש" כלשהו נמצא או קיים הינה אך ורק משום שהוא יכול להיות מוכר על ידי.
אין שום משמעות למושג קיים ללא תלות בסוביקט מכיר.
אין גם שום רלוונטיות "לאמונה " (כפי שטוען מימוני) בדבר משהו קיים כשהוא לעצמו , משום שזהו משפט חסר משמעות להיות קיים כשהוא לעצמו.

שימו לב אינני טוען שלא קיים שום דבר מחוצה לי , אני טוען שלא ניתן לומר דבר על העולם מחוצה לי כשהוא לעצמו.

מימוני

אני מאוד מעונין להרחיב בקשר למה שכתבת פה ,אולם כרגע אני חייב לזוז , מקווה שבערב אתפנה.

האסופי,
אני שואל אותך בחיטים, ואתה עונה לי בשעורים; אני שאלתי לגבי מושג הקיום עצמו, ואתה מתייחס לשאלה באילו תנאים תוכל לומר שמשהו קיים. השאלה היא האם קיומה של המציאות מותנה בהכרתי אותה, כלומר האם קיימת מציאות אובייקטיבית (שאמנם יכולתי להכירה היא רק דרך כלים סובייקטיביים, קטגוריות, אנליזה וסינתזה וכו') מחוצה לי, או שמא מה שאני מכיר קיים, ומה שאיני מכיר אינו קיים (מציאותו של סובייקט מכיר אחר חוץ ממני אינה רלבנטית, שכן אם אינני מכיר סובייקט זה הרי, לפי טיעונך, הוא אינו קיים, או, אם נדייק, איני יכול לומר שהוא קיים).

ניקח דוגמה: לפני שנה לא היכרתי את פורום "עצור כאן חושבים", כלומר לא יכולתי לומר שהוא קיים. האם הפורום היה קיים? האם כוח המשיכה היה קיים לפני ניוטון? האם הדינוזאורים התקיימו אי פעם, אף שבאותם ימים טרם היו בעולם בני אדם שיכלו להכיר אותם? לטעמי, כולם היו קיימים; אם אתה סובר שלא, הסבר לי מדוע.

הבאתי הבוקר באשכול אחר ("שפיכת זרע לבטלה") מובאה מ-1984 של אורוול, בהקשר אחר. באופן מפתיע, אותה מובאה היא חלק מדיון העוסק בדיוק בשאלה זו בה אנו דנים, ואביא קטע מעט יותר נרחב מתוכו:

The second thing for you to realize is that power is power over human beings. Over the body but, above all, over the mind. Power over matter -- external reality, as you would call it -- is not important. Already our control over matter is absolute.'

For a moment Winston ignored the dial. He made a violent effort to raise himself into a sitting position, and merely succeeded in wrenching his body painfully.

'But how can you control matter?' he burst out. 'You don't even control the climate or the law of gravity. And there are disease, pain, death --'

O'Brien silenced him by a movement of his hand. 'We control matter because we control the mind. Reality is inside the skull. You will learn by degrees, Winston. There is nothing that we could not do. Invisibility, levitation -- anything. I could float off this floor like a soap bubble if I wish to. I do not wish to, because the Party does not wish it. You must get rid of those nineteenth-century ideas about the laws of Nature. We make the laws of Nature.'

'But you do not! You are not even masters of this planet. What about Eurasia and Eastasia? You have not conquered them yet.'

'Unimportant. We shall conquer them when it suits us. And if we did not, what difference would it make? We can shut them out of existence. Oceania is the world.'

'But the world itself is only a speck of dust. And man is tiny helpless! How long has he been in existence? For millions of years the earth was uninhabited.'

'Nonsense. The earth is as old as we are, no older. How could it be older? Nothing exists except through human consciousness.'

'But the rocks are full of the bones of extinct animals -- mammoths and mastodons and enormous reptiles which lived here long before man was ever heard of.'

'Have you ever seen those bones, Winston? Of course not. Nineteenth-century biologists invented them. Before man there was nothing. After man, if he could come to an end, there would be nothing. Outside man there is nothing.'

'But the whole universe is outside us. Look at the stars! Some of them are a million light-years away. They are out of our reach for ever.'

'What are the stars?' said O'Brien indifferently. 'They are bits of fire a few kilometres away. We could reach them if we wanted to. Or we could blot them out. The earth is the centre of the universe. The sun and the stars go round it.'

Winston made another convulsive movement. This time he did not say anything. O'Brien continued as though answering a spoken objection:

'For certain purposes, of course, that is not true. When we navigate the ocean, or when we predict an eclipse, we often find it convenient to assume that the earth goes round the sun and that the stars are millions upon millions of kilometres away. But what of it? Do you suppose it is beyond us to produce a dual system of astronomy? The stars can be near or distant, according as we need them. Do you suppose our mathematicians are unequal to that? Have you forgotten doublethink?'

Winston shrank back upon the bed. Whatever he said, the swift answer crushed him like a bludgeon. And yet he knew, he knew, that he was in the right. The belief that nothing exists outside your own mind -- surely there must be some way of demonstrating that it was false? Had it not been exposed long ago as a fallacy? There was even a name for it, which he had forgotten. A faint smile twitched the corners of O'Brien's mouth as he looked down at him.

'I told you, Winston,' he said, 'that metaphysics is not your strong point. The word you are trying to think of is solipsism. But you are mistaken. This is not solipsism. Collective solipsism, if you like. But that is a different thing: in fact, the opposite thing. All this is a digression,' he added in a different tone. 'The real power, the power we have to fight for night and day, is not power over things, but over men.' He paused, and for a moment assumed again his air of a schoolmaster questioning a promising pupil: 'How does one man assert his power over another, Winston?'

Winston thought. 'By making him suffer,' he said.

האסופי,

כתבת: <שימו לב אינני טוען שלא קיים שום דבר מחוצה לי , אני טוען שלא ניתן לומר דבר על העולם מחוצה לי כשהוא לעצמו.>


אבל לפי דבריך למעלה נדמה שאתה חייב לטעון זאת.
הרי הגדרת לפני כן שאין משמעות למושג "קיום" מבלי שיש יישות המכירה בקיום זה. אבל אתה הרי אינך יכול להכיר במשהו שהוא חיצוני ממך, כי כל מה שאתה מכיר הוא אתה, וזה כולל גם את הרשמים שאתה קולט מן ה"חוץ" כביכול כי גם הם חלק מהכרתך את עצמך.

אם כן מה הטעם לדבר על מה ש"מחוצה לך" [מה זה בכלל?] ולשאול אם הוא קיים או לא קיים כשממילא מהגדרת הקיום שלך יוצא שאין דבר שהוא חיצוני לך?

גו"ג

אתחיל מהסוף.

אני דווקא נוטה יותר לאובריאן מאשר לווינסטון.
ועכשיו אסביר : בטיעונים שהעלה אובריאן ניכרות טביעות אצבע ברורות של הפילוסוף בן המאה ה 18 ברקלי.
ברקלי , כידוע טען שאין שום אפשרות להוכיח את קיומו של העולם החיצוני , ועל כן יתכן שהוא כולו חלום בלבד או אשליה.
אידיאליזם זה מכונה לא פעם "אידיאליזם חולם".
הבעיה עם הטיעון הזה שהוא בעצמו ספקולציה.
גם ברקלי לא יכול להוכיח שהעולם כולו אשליה . או שכן או שלא.על כן אפשר לראות זאת רק כספקנות ותו לא .

אולם העולם האידיאלי של קאנט שונה לחלוטין מזה של ברקלי.
אליבא דקאנט אין שום משמעות לקיומו של עולם חיצוני כלפי , ללא היותי מכיר את העולם באמצעות כלי ההכרה שלי. דבר שאינו נכנס תחת חוקיות ההכרה איננו יכול להיות נכלל בשם קיים. זהו רק מיתוס . לא משום שאין לי הוכחה לקיומו של עולם חיצוני , אלא משום שזהו משפט חסר משמעות . שהרי כל היכולת שלי לפסוק על דבר כנמצא הוא דווקא משום שיש לי איזה שהיא אינדיקציה או ראיה או סיבה המובילה אותי לכך .בלא סיבות תומכות לא הייתי יכול לומר עליו דבר . ועל כן מלבד הטיעון של ברקלי שיתכן שכל הסיבות הללו הם אשליה בלבד, בא הטיעון הקאנטי ואומר :
המושג קיים איננו אף פעם נתפס באופן בלתי אמצעי ,שלא באמצעות השגה כלשהי . המושג "קיים" הינו רק היסק בלבד של התבונה.
ומניין הגיע אלינו מושג "הקיום" , והרי לא גזרנו אותו מן הנסיון באמצעות החושים אלא רק מן התבונה עצמה על ידי היסק מחשבתי?
ואם כן מניין אנו שואבים את מושג "קיים" ?
בא קאנט וטוען שאת מושג הקיום אנו שואבים מתוך רוחנו בלבד . זוהי קטגוריה הכרתית , בנוסף לקטגוריות אחרות כמו הסיבתיות וכמו בריבוי ועוד.. שבאמצעותם אנו מסוגלים לקשור את הריבוי המופיע לפנינו בתוך החלל זמן ( שגם הם צורות הכרה טרנסצדנטליות) לידי הכרה קונקרטית.

ועכשיו לשאלותיך, האם הפורום היה קיים כלפיך קודם שמצאת אותו ,או האם הדינוזאורים היו קימים לפני שמישהו הכיר אותם ?
ובכן , לפני שהכרת את הפורום הוא לא היה קיים כלפיך משום שלא היתה לך שום אינדיקציה על קיומו . אולם כלפי אחרים שהיתה להם סיבה לחשוב שנקודת המוצא של כל האינדקציות על הפורום הוא הפורום - כלפיהם הפורום היה קיים.
אולם שים לב , אני עדיין יכול לכפור ב"קיומו" של הפורום ולתרץ את כל האינדיקציות עליו בתרוצים שונים (אשליה, ווירוס במחשב או סתם חלום טוב..). וזה מראה שאת מושג הקיום אני לעולם לא תופס באופן בלתי אמצעי (כמו את תחושת הקור או החום או הירוק וכו..) , אלא רק הרוח מתבוננת היא זו שמכניסה אותו למשחק ההכרה.

ולאור כל זאת תבין ש"קיום" אינו אלא תוצר של הרוח המכירה , ולא תכונה "יציבה" של דבר כשהוא לעצמו ללא סוביקט מכיר.


רוח דרומית

כל מה שכתבת נכון בהחלט , לדעתי .
אני מקווה להמשיך הלאה בהקשר לדברי מימוני
ושם יתבאר יותר , אני מקווה.

ברשותכם,

הדבר עומד ביסוד ההבחנה בין אפיסטמולוגיה למטאפיסיקה.
קאנט עמד על כך שאין לצאת מגבולות האפיסטמולוגיה ולכן, יש להסתפק ב'אמת' ההולמת את מושג החובה המוסרית.
ובהתאם לעולם המושגים של היהדות: "אמת שאני חייב ללמוד תורה" וכיו"ב.

תוקן על ידי - עכנאי - 22/04/2004 1:17:20

האסופי,
אולי עדיין איני מבין אותך די הצורך, אבל נראה לי שאתה (בעקבות קאנט), לוקח את מושג ה-."קיים", ומלביש אותו על התוכן של המושג "מוּכָּר"
אמור לי: נניח שאתה פוגש חבר, ואתה שואל אותו מה הוא עושה, והוא מספר לך שהוא מנהל בית ספר. לא שמעת על בית הספר הזה מימיך, ואתה שואל אותו: אמור לי, כמה זמן קיים בית הספר הזה? האם אתה מצפה שהוא ישאל אותך אם שמעת עליו קודם, ויסביר לך שכלפיך הוא קיים חמש דקות, כלפיו שנתיים והוא מכיר מישהו כלפיו בית הספר קיים חמש שנים? או שמא אתה מצפה שהוא יאמר שבית הספר קיים חמש שנים?

התפיסה הטבעית והאינטואיטיבית שלנו במושג הקיום הוא שהוא מתייחס למציאות אובייקטיבית ולא רק סובייקטיבית. זהו היסוד לכל טיפול שלנו במציאות - ההנחה שהיא קיימת, ולא תיעלם אם מצב התודעה שלנו ישתנה. לכל היותר ישתנה האופן בו אנו תופסים, קולטים ומפרשים אותה. גם הבישוף ברקלי אכל כשהיה רעב, ולא שכנע את עצמו שמדובר בתעתוע. אילו לא היה פועל כך, היה מת, ללא תלות בהשקפותיו הפילוסופיות. זהו גם יסוד יכולתנו להבחין בין אמת ושקר. כשאתה אומר שאתה מאמין בקיומו של הקב"ה ולא מאמין בקיומו של זאוס, למה אתה מתכוון? כמושגים, שניהם קיימים באותה מידה. את מה ברא הקדוש ברוך הוא, לפי גישתך?
את הקיום שלי עצמי אני מרגיש ברמה אינטואיטיבית לפחות כשם שאני חש את החום, הירוק ועוד; למעשה, זהו אולי הדבר היחיד שאני חש אינטואיטיבית ברמה כזו.

ישנן גישות אמוניות שגורסות שאמונה בה' אינה עיקר אמונה, אלא רק האמונה בתורה משמים היא עיקר האמונה. (לא זוכר את שמו של הרב שהיה הראשון שטען זאת).
יש הגיון בטענה זו מכיוון שלא ניתן לומר ש'יש אלהים' מכיוון שאז אנו מצמצמים אותו להגדרות שלנו.

לכן לפני שמנסים להגיע למסקנה שכלית לגבי קיומו של האל, יש לבחון את מושג האמת.

הגישה הקאנטיאנית הטוענת שאין מושג לקיום של דבר שאיני מכיר בקיומו, היא זו חסרת המשמעות. זאת מכיון שבמציאות חיינו אנו פועלים מתוך הנחה שיש קיום של אמיתות שעדיין לא הגיע להכרתנן.
יש אמת בדבר שדברים הקיימים שעדיין לא הגיעו להכרתו של האדם, הינם חסרי משמעות. אבל הם חסרי משמעות רק במסגרת הכרתו של האדם. זאת מכיוון שאם הם פועלים ומשפיעים על חייו של האדם מבלי שהוא מכיר בהם, וודאי שיש לדבר משמעות.
קשה לדבר על קיומו של דבר שאיננו יודעים כלל שהוא קיים, אבל המושג קיום הוא מושג שאנו מכירים ומנוסים בו בכך שבמהלך חיינו אנו עוברים מספר רב של תהליכי הכרה של קיום חדש, ומתוך נסיון זה אנו יודעים שישנם דברים רבים שאנחנו עדיין לא מכירים, וככל שנמשיך לחשוף אותם כך נוכל לקדם ביתר יעילות את מטרותינו. נראה לי שזאת האמת הקורספודנצית (ההתאמתית) שמיימוני דיבר עליה.
ההכרה בקיומם של אמיתות היא אכן חוויתית, אבל גם תהליך ההכרה של דברים חדשים אינו חוויתי. מתוך חוויות אלו אני מכיר בכך שיש דברים רבים שאינני מכיר, ומתוך הכרת דברים אלו אני מודע לכך שהם היו קיימים גם לפני שהכרתי אותם, ולפעמים אני גם נוכח לראות שהם השפיעו על ההכרות הקודמות שלי.

מכאן ההכרה באלהים היא הכרה מתוך ההשפעה שלו על חיינו ועל הקיים בהכרתנו. למעשה ההכרה באלהים היא מתוך חוויה. אבל אסור לזלזל במושג חוויה, שכן על-פי האמת ההתאמתית שיטה זו מוכיחה את עצמה וכולנו פועלים כך במציאות.

מכאן אולי אפשר ללכת שלב נוסף ולהשתמש בהגדרות אלו ככלי לזיהוי אמת כאשר יש לנו ספיקות. אבהיר את דברי: כאשר יש בדינו ספק האם מידע חדש שהגיע לידינו על ידי נתונים חדשים או טיעון חדש, הוא אמיתי או שקרי, יש לבחון את מידת התאימות שלו עם שאר המידע שבידינו. בחינה זו צריכה לשאוף לאחדות הרמונית כמדד לאמיתות הדבר. האם המידע החדש עוזר ליצור התאמה בידיעות שונות שהיו בידינו שההתאמה ביניהם לא היתה ברורה? האם המידע החדש באופן מפתיע פותר בעיות וסתירות שכלל לא תכננו לפתור באמצעות מידע זה?
אם התשובות לשאלות אלו הן כן, אז סימן שמדובר באמת

תוקן על ידי - zachiz - 22/04/2004 12:34:27

תוקן על ידי - zachiz - 22/04/2004 12:38:19

גו"ג וצחי

נדמה לי ששניכם מעלים את אותה נקודה .
שניכם טוענים שמושג הקיום משמש אותנו באופן אינטואיטיבי בחיי היום , ואנו תופסים אותו בתודעתנו כקיים כשהוא לעצמו.
ללא מושג הקיום כשהוא לעצמו , היה קשה לנו מאוד לנהל אורח חיים תקין ויציב , רק על ידי הקביעה שהעצם עליו אנו מקבלים מספר רב של אינדיקציות הוא אכן קיים ללא תלות בנו, אנו מסוגלים לנהל את חיינו.
ומכאן אתם טוענים שמושג הקיום או המציאות , הוא לכן כשהוא לעצמו. ע"כ טענתכם.

ובכן , אני בהחלט מסכים עם כל מילה שאמרתם בהקשר זה , אולם דבריכם נכונים מההיבט הפסיכולוגי (או יותר נכון מההיבט הפינומינולוגי) ולא מההיבט הלוגי פורמלי של חוקיות ההכרה , דהיינו מההיבט הרציונלי.

כלומר הניתוח שלכם שאנו מתיחסים בחיי היום יום שלנו למושג "הקיום", בתור קיום כשהוא לעצמו -הוא בהחלט נכון. אולם זהו ניתוח פסיכלוגי של חווית התפיסה , ולא ניתוח של מהימנות ההכרה מההיבט הרציונלי. שהרי כפי שאמרתי קודם , אינני יכול לגזור את מושג הקיום כשהוא לעצמו מתוך הניסיון , אלא אני מוסיף אותו בשכלי לכל הכרה כלשהי על מנת לכוון את הריבוי של האינדיקציות למקור אחד.
אותו מקור איננו אלא פוסטולט של ההכרה ,כלומר זוהי דרישה מיתודית של השכל על מנת שהוא יוכל לקבוע את מגוון הרשמים שהוא מקבל -כאחדות אוביקטיבית.
קאנט מכנה את קטגורית הקיום , כקטגורית העצם.
כלומר, שמושג הקיום הינו מושג אפריורי שמאפשר את ההכרה , ונותן לה תוקף אוביקטיבי בשכלנו.
אולם האופן האוביקטיבי שבו אנו מתיחסים למושאי התפיסה הינו מבוסס על סמך הסוביקטיביות.
זוהי סוביקטיביויות שיוצרת אוביקטיביות ולא הפוך כפי שסברו עד תקופתו של קאנט.

קטגורית העצם לפי קאנט הינה בעלת השלכות נספות למושג הקיום. כמו למשל בדוגמה הבאה : הנני נוטל חתיכת שעוה מוצקה ומקרב אותה אל האש , כל תכונותיה הראשונות אט אט הולכות ונעלמות . היא מתחממת נהיית נוזלית מאבדת מריחה מצורתה הראשונית ועוד..
מה גורם לי לחשוב שאותו החומר שהיה בידי קודם לכן הוא אותו חומר גם עתה ,והרי הוא איבד את כל תכונותיו? מה קושר את העצם שנקרא שעווה שהיה בידי קודם לכן ,לעצם הנמצא בידי עכשיו , למרות שכל המקרים של העצם השתנו לגמרי?
אין זאת אלא המושג האפריורי של העצם הדורש להניח את קיומו המתמיד של העצם , בכל השינויים.

נמצינו למדים שהקיום הוא אמנם מושג אפריורי של ההכרה המתווסף על ידי הסוביקט המכיר, ולא דבר כשהוא לעצמו. אולם , כדבריכם , ברמה הפסיכולוית החוויתית העצם נתפס אצלי כקיים כשהוא לעצמו.ועל כן כלא תלוי ביסוביקט כלל.


שתי הרמות השונות הללו של תיאור מושג הקיום עושות בעצם את האבחנה בין הפילוסופיה הטרנסצדנטלית של קאנט הדנה על חוקיותה הרציונלית של ההכרה , לבין הפנומינלגיה של הוסרל וממשיכי דרכו הדנים על ההכרה מההיבט החוויתי , ועל כן גם המשמעותי יותר לתודעה.

מימוני

אני חושב שבדברי אלו יש משום תחילת תשובה לדבריך מקודם .

אסופי:

זה לא משנה אם זה רק סובייטיבי, עדיין תהליך ההכרה הוא תהליך פסיכולוגי ממשי. תהליך זה הוא אמיתי ולא דמיוני מפני שהתודעה שלי הינה אמיתית והתליכים החווייתיים שעוברים עליה הינם אמיתיים. מתוך חוויות אלו אני מודע לכך שיש אפשרות לעבור את אותם חוויות שוב ושוב על ידי הכרה של דברים חדשים. משמע ישנם דברים שעדיין לא השגתי בהכרתי, וזו טענה אמיתית. לכן זו אמת שישנם דברים קיימים ללא קשר לידיעתי.
הטענות שקאנט מעלה הינם טענות המתיימרות להיות טענות אמיתיות ואובייטיביות, אבל לשיטתו של קאנט אין לו שום דבר להוכיח אותן מפני שהוא מדבר על דברים שמעבר לסובייקט אז כיצד אפשר לדעת שזה אמיתי.

אסופי כל מה שאתה אומר אלו דברים סובייטיבים הלקוחים מהחוויות שהתודעה שלך עוברת, אין כל סיבה שאקבל אותם.

לגבי המושג -

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=137527&whichpage=#R_4

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=137527&whichpage=26#R_3
ושם בלינקים שבהודעתי

לגבי פרשת ברכות יעקב ועשיו -

אמת ושקר = ערכים או עובדות? (sehrur)
http://www.hydepark.co.iltopic.asp_topic_id=144456

_________________

נאמרו פה דברים טובים ונכוחים, כך שאין לי כוונה להתקיף אף אחד.

אבל נדמה לי שהדיון פה פיספס איזושהיא נקודה.

הנקודה היא מאוד פשוטה:

אמת = קיום.

וה' אלוקים אמת = וה' אלוקים קיים.

כשמדברים על "דיבור אמיתי", לא מדברים על הדיבור - הדיבור, המילים - קיימים, אבל מה שמונח בתוכם - עליו שואלים - האם הוא קיים? כשהוצאתי מפי את המילים "וה' אלוקים אמת", אין שום ספק שמילותיי קמו והיו למציאות. כלומר זה אמת שאמרתי זאת. אבל זה לא אומר שמה שאמרתי נכון. כי ה"מה" מתייחס למהות הרוחנית של הדברים ולא לגוף הגשמי שלהם.

והאם אנו מחוייבים לאמת? אנו מחוייבים לאמת הפנימית שלנו, והיא אומרת בלי ספק - ה' אלוקים אמת. אבל זה לא אומר שבכל מקום חייבים לומר אמת.

כי למשל יעקב ששיקר, הוא סבר שזה הטוב, כלומר הטוב המונח במעשהו הוא אמיתי, אע"פ שהמעשה מוגדר כשקר, אבל מכיוון שיעקב לא היה שוטה - הוא ודאי ידע שהוא אומר שקר.. אבל משחק מילים כמו בציטוט שהביא מיימוני בשם מאן דהוא, הנו מבטא שקר מוחלט. מכיוון שזה שקר לומר שיעקב אמר אמת. הוא היה מחוייב לה' אלוקים, שהוא עצמו אמת, ומלבד זאת גם ראוי להרגיש מחוייב לו. אבל הוא לא התחייב לדבר אמת, וזו זכותו המלאה, כל זמן שהוא מחוייב לה' אלוקים.
(לא אמרתי שיעקב צדק, רק הסברתי למה עשה כן, לפי דעתי)

--זה אמת לומר ששקר לומר שיעקב שיקר.

כלומר,
הסכם חודאייב.

_________________

ראובן
בעולם הזה ובפורום הזה, יש הרבה אנשים  שבוחנים את האמת לא תמיד במבט דתי או ביחס לאלוקים. שיויתי ה" לנגדי תמיד, זה כתוב בש"ע, בבית הכנסת על הלוח, וגם בבתים מסוימים. אבל זה לא נמצא מול רוב האנשים החושבים, או שחושבים שחושבים.הם בוחנים את האמת במבטם הם
האמת הוא לא ביחס לשום דבר ולא מתחשב בשום דבר, או שאתה אומר אמת או לא. האמת בעברית גם נכתבת בצורה מענינת, מא-ת עם האות המ המרכזית באלף בית, אם אתה מחסיר מהאמת הת ההתחלה אתה מת ואם את סופה אתה תלוי אם ואם את האמצע אתה את,  אתה תמיד קשור ומחובר למשהו.