מי עמד ולמה? מי לא עמד ולמה?

הרב מיכי
צער גדול  היה לי כשקראתי את מה שכתבת על  הרוגי ארץ ישראל

בעניין הצפירה, כתב הרב יעקב אריאל בספרו "מאהלי תורה" כי בדק ומצא שבשום מדינה בעולם לא נהוגה צפירה לזכר הנופלים והוא חידוש ישראלי, כך שאין שאלה של מנהג הגויים

מיכי,

תזכה למצוות.
[למרות שבט' באב הדיסקוטקים סגורים מתוקף חוק המדינה. אבל זה באמת פרט שולי.]

אמשלום,
גם החנויות סגורות בשבת מתוקף חוק. וגם המפעלים. אבל כמובן הרבה מהם לא. כידוע, יש חוקים שאותם לא אוכפים (שלטון החוק מיועד למטרות אחרות). אבל גם זה פרט שולי.

מיכי

כנראה לא הסברתי עצמי היטב.

א. בוודאי שיש כאלו שמזלזלים ביודעין בצפירה וביום השואה. שנינו מסכימים לזה. השאלה היא מה ההיקף מבחינה סטטיסטית והאם יש לראותם כמייצגים את הציבור החרדי.

הגע בעצמך: מספרים שכמה סטמרים נטורי קרתא (אולי יש הבדל ואיני מבחין בו) נסעו לאיראן לשמוח עם שונאי ישראל שם. האם נכון יהיה להוציא מכאן מסקנה נגד כל חסידי סטמר?

ב. כאשר מציגים דבר כאידיאולוגיה, מעבירים אותו מן ה"מצוי" אל ה"ראוי". אך שוב אני שואל: מי הם אלו שנלחמים בצפירה כענין אידיאולוגי?

בדרך כלל אלו ההמון, דלת העם הרוחנית. אמנם נכון הוא שיש ביניהם גם אנשים שנחשבים לרבנים בעיני הציבור. אך אלו דווקא יישמרו לא להגיע למצב שבו ייאלצו לא לעמוד בפומבי ובכך לגרום לעוגמת נפש. אמנם הם יתבטאו בציבור בדרשותיהם נגד הצפירה.

אולם יש לשים לב כי למרות שאני חלוק עליהם, אני סבור כי הם עושים זאת תוך שימוש במתודולוגיות שאמורות להיות למדניות, לא פחות ממה שהאדמור הראשון מסטמר התיימר להשתמש במתודולוגיה למדנית כדי לכתוב את "פסקיו" נגד הציונות. ולגביו לפחות יש לשער כי עשה זאת לפי דעתו לשם שמים.

ג. זו הפעם השניה או השלישית שמזהירים אותי כי ענווה יתרה סופה להחריב את המקדש. וכיון שאני לא תמיד מבין מהר, או בכלל, לא ברור לי מה הקשר בין כתיבה לאדם פרטי במטרה לעמוד איתו על האמת, כשהוא עצמו מעוניין באמת,לבין התיייחסות לכלל.

אילו הייתי צריך למלא את מקומו של ר' זכריה בן אבקולס, אפשר שלא הייתי מורה להרוג את המלשין, אך בוודאי הייתי מתיר שיקרב הקרבן הפסול משום כבוד מלכות, שהרי אין כאן "ייהרג ובל יעבור". יתכן גם שהיה מקום לאמדן שמדובר ברודף שלא ינוח ולא ישקוט עד שימצא עלילה נגד ישראל, ואז יש לשקול אפילו להרגו. אולם רחוק ממני לנהוג כאותו בן ימי התנאים שנכשל במה שכינו "ענוותנות מרובה".

***

בסופו של חשבון, נראה לי שחשוב להבין ולהסביר כך:

א. הראוי הוא לכבד את הצפירה ויותר מכך את הרעיון שמאחוריה. ולמען האמת, רעיון נאה הוא. להבטיח שיש רגע אחד ארוך שבו כל תושבי המקום מתאגדים במחשבה על נושא שיש להקדיש לו אולי אפילו יותר זמן: זכר המתים, הנצחת זכרם, תפילה למענם, לדעת להחשיב מה שמסרו נפשם עליו.

אילולא היו החילונים הוגים את הרעיון הזה, ואילו היינו זוכים שהיתה לנו מנהיגות אחדותית כפי שהיתה אמורה הסנהדרין לפעול, היה מקום להעלות רעיון כזה על ידי חכמי התורה.

ב. יש אנשים המשתייכים לדלת העם, וכיון שגדלו על הרעיון שלהיות חרדי פירושו להיות נגד המדינה - רעיון שמקורו במה שמכנים "סיבות היסטוריות" - הם ייאבקו נגדו ואפילו יתגאו בזה ש"דווקא איני עומד". ולכן יש להבין את הדברים על הרקע שלהם, ולדעת שאין הם מייצגים את האידיאל החרדי בטהרתו.

ג. יש גם אנשים בציבור שלנו שילמדו את הנושא ויגיעו למסקנות שונות משלי ושלך (אני מניח שאני רשאי לראות אותנו כשוים ביחס לרעיון הצפירה. ואולי לא?) על כל פנים, חלקם יעשו זאת דווקא מפני שישקיעו בדבר למדנות. לא כל למדנות מגיעה לאמת, וכנראה שלהם אינה מצליחה לעשות זאת. אבל זה עדיין נסיון להשתמש בדרך ההלכה כדי להכריע. ואצלם לא נמצא את ההתהדרות המגוחכת והמקוממת ב"דווקא לא עמדתי". הם יצאו נגד הרעיון, אבל לא ינסו להתגרות בסביבה.

ולגבי המקור ההיסטורי - בשעתו היה אשכול ארוך בנושא בח"ח, ואולי יותר מפעם אחת. באחד האשכולות ההם, מישהו טרח ושירטט את ההיסטוריה של הרעיון של הצפירה, והראה כי קדמו לו דגמים דומים במספר מדינות. אבל איני יודע למצוא את המקור הזה, וגם לא בדקתי אחריו. כאשר אדם מתיימר לעיין בספרי היסטוריה ולהציג מקומות, יש נטיה להאמין לו שלא יזייף. וכך אני זוכר רק את המסקנה הזו. שאין זו "דרך הגויים לעבודה זרה" אבל זו תקנה שכן נהגה במדינות מסויימות בהקשר דומה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

מיימוני

האידאל החרדי בטהרתו מהו? היכן הוא כתוב אם הוא כתוב? ניתן לעיין בו?

אם לנתח את דבריך כאגדה הייתי אומר כך:
אכן, אתה במקומו של רבי זכריה היית מוותר על האידאל (קרבן בע"מ) לפני הטלת האחריות על העבריין, אני הייתי נוהג להיפך.
אתה מעדיף לסנגר על אוחזי דיעה שאינה נכונה בעיניך גם במחיר של עיוות נתוני השטח על תוצאותיו.

וכתיבה בפורום דומה יותר להוראה מאשר לשיחה אישית.

מקוה שהבנתי אותך היטב.

מאיר

א. האידיאל החרדי בטהרתו כתוב על לוח ליבם של תלמידי חכמים (פרפרזה על החזו"א).

ב. יש הבדל בין לתבוע אחריות מעבריין, כולל הענשה, לבין הוצאתו להורג. זה צעד קיצוני. ואם לא מגיע לו למות, אז האם הקרבת קרבן שפסולו בדוק העינים ולכן זה מום פחות חשוב - אינה עדיפה?

נדמה לי שאפילו לגבי מום זה נקבע כי אם עלו לא ירדו, אבל כבר זמן מה לא עסקתי בקודשים ואיני זוכר.

ג. כתיבה בפורום ומענה לשאלה של אדם שאינו מכיר את החרדיות ואת היהדות כוללת שני דברים לדעתי. ראשית, יש בה באמת מן המשותף עם הוראה לרבים, כי רבים קוראים את הדברים. אבל יש כאן את הפן של אדם שמבקש אמת, ומי שמבקש אמת צריך לעזור לו. אסור לשקר, חלילה, אבל צריך להעמיד דברים בפרופורציות. (וסבורני שראוי להתרחק מהשקר עד הקצה האחרון גם בשעה שהוא אינו מזיק, וקל וחומר כשהוא מזיק).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

סדנא דארעא חד הוא....

גם אלו שאמונים בד"כ על החופש של הפרט לבחור לו אופני הזדהות ולא להיכבל לסמלים שרירותיים, הופכים להיות צייתנים אדוקים כשמדובר בסמלים שקבעה המדינה, ואפילו מחטטים אצל השכן לראות אם הוא עומד בצפירה או לא (חיטוט כל כך בני ברקי...).

מאידך, אלו שאמונים על ציות לכל רסיס של חומרה חדשה מבלי לבחון את התועלת שבה, כל כך נהנים לרמוס נורמה מקודשת, להסביר שזכותם להיות יהודים, אופס, להזדהות עם הקרבנות בדרך שלהם, ושאין כל תועלת בצפירה או בדגל...

זכרון תרועה מנהג גויים?

מיימוני

(אם עלו לא ירדו הוא רק בפסולו בקודש, מום מעיקרא אינו כן.
עברין המסכסך בין עם למל כובש מיתה אינה עונש חמור עבורו.
לוח ליבם של תלמידי חכמים, מי הם והיכן הוא)

רבותיי ועמיתי
שבתי לדף הדיונים וראיתיו גדוש וסוער - חלק מהסערה נראית לי מיותרת:
בוקי ודעימיה, תפסיקו כבר להיעלב מהרב מיכי מדובר בדיון ענייני שבמהותו הוא "מוחצן" זהו הרעיון של המלה הכתובה להחצין מחשבות ועוד כמה דברים הרב מיכי הביע את רגשותיו בנושא החללים יותר מפעם אחת ואין זה מן הדיון כלל!,
הרב מיכי, בבקשה תנדב מקור או שניים עבור הדורשים זאת למרות שעניות דעתי היא שהקומן סנס -השכל הישר מורה על אמיתות דבריך
לא לכולנו יש צהר תחת ידינו (אני מודה אין לי! כשיזדמן לי הממון אשמח להיות מנוי) ולעתים ספריה ראויה רחוקה (האם ניתן לקרא את כל צהר באתר דיליה?)
לעניין וידוי תהלים ודיבורים אישיים בזמן צפירה,
ברור כשמש שאין כאן עשה ולא תעשה למעט מקרים ביזאריים ותמוהים ממש
צידודי בעמדת מיכה הייתה לעניין עדיפות וקוהרנטיות הגיונית
כלומר להערכתי הנטייה לומר תהלים לעתים משמשת כעלה תאנה, מעין הכשר דתי למעשה אזרחי-אנושי-חולי בשעה שאפולגטיקה כזו הינה חסרת טעם - עם זאת אינני בוחן כליות ולב וייתכן שישנם עוד אנשים שמוצאים בקפיטלי התהלים קשר לזכרון היקרים שנפלו על הגנתנו - אם מישהו נמצא במקום הזה אכן אין בעיני עדיפות למחשבה שקטה דווקא
אך אם אלו ניסיונות לגרוף זכויות או למצוא צידוקים לעמידה הרי זה בחינת כל המוסיף גורע ויתר כחסר דמי ויעשה איש הישר בעיניו ואנו אין לנו עסק בנסתרות כוונותו אלא בדיון הגיוני גרידא (whatever that means)

["הערצתך אליו הם מן המפורסמות" - גדול!!! מזמן לא צחקתי כך. יישר כוחך בוקי, על אבחנה כה נאה וכה מדויקת. היא באמת מעמידה את כל שאר דבריך באור חדש...]

הרב מלמד: יש לערוך ימי זיכרון מסוג אחר

בשבועון הדתי 'בשבע' נשאל רב הישוב הר ברכה, הרב אליעזר מלמד, על יום הזיכרון והצפירה לזכר החללים. הרב נשאל לגבי הצפירה האם אין במנהג זה שהועתק מהגויים משום האיסור ללכת בדרכי הגויים, שנאמר (ויקרא יח, ג): "ובחוקותיהם לא תלכו".
הרב מלמד סבור כי דעת הפוסקים, רובם ככולם, שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר ישנו אחד משני התנאים: או שיש במנהג הגויים משום פריצת הצניעות והענווה, או שהוא מנהג ללא שום טעם ותועלת, וברור שהוא נעשה משום אמונה תפלה של הגויים (מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח). וכן דעת רבי יוסף קארו והרמ"א (ב"י ורמ"א יו"ד קע"ח, א'). וכיוון שיש טעם במנהג, שעל ידי הצפירה והדומיה מתייחדים כולם יחד באותה השעה עם אותו הזיכרון, אין בזה משום מנהג גויים.