האם קם מתחרה לעולם הישיבות החרדיות

לפחות על-פי הקודים המוצהרים של הציבור החרדי בישראל כיום, הרי שלימודים באוניברסיטה, ובמיוחד לימודים גבוהים במדעי הרוח והיהדות הם פסולים מלכתחילה ושומר נפשו ירחק מהם.

על כן, לכאורה, אדם שלמד באוניברסיטה לא יכול להיקרא יהודי חרדי גם אם הוא חובש מגבעת או מתגורר בבני ברק.

ואולם, מצד שני, אנשים כאלו לעיתים מרגישים נוח יותר דווקא בחברה החרדית. החברה החרדית מצדה, אוהבת לחבק את הבנים האובדים שרמסו לכאורה את אחד מעקרונות היסוד שלה וכך יכולה לנפנף בהם אל מול מתנגדיה, בבחינת: תראו מה קורה ליהודי חרדי שהולך לאוניברסיטה - הוא ישר הופך להיות ויינרוט!

כך, יהודי כמו ויינרוט שהצהיר פעם בעיתונות החילונית שהוא מצביע למפלגת מפ"מ ושדעתו כדעת ליבוביץ' שאין להיסטוריה משמעות דתית (בתגובה לשאלת הכתבת אם תאונת דרכים קשה שעבר סדקה את אמונתו) - ייחשב כחרדי.

מאידך, אברכים מישיבות מרכז הרב או הר המור שלמדו בת"ת בשיטת הרב זילברמן ובישיבה קטנה לאל לימודי חול, ולא הלכו לצבא יחשבו מיזרוחניקים, למרות שהם בעצם מגלמים את עקרונות החברה החרדית.

____________

אותו ניתוח ניתן לעשות בין מודרן אורתדוכס לבין לא-אורתדוכסים. יש איזה קו גבול שמוציא את האדם מהאורתודוכסיה (אני לא מדבר על הוצאה בפועל, כמובן, אלא על כך שאין משמעות להצהרת אדם על עצמו כעל אורתודוכס).

הלל זיידמן בספרו אישים שהכרתי, כותב תאוריה מענינת לגבי הסכמתם של ראשי הישיבות שבתחלה התנגדו להכנסת מוסר לישיבות ולבסוף הסכימו כמו בישיבת טלז'

הוא טוען שהכנסת המוסר נבעה מזה שהם נוכחו לדעת שהצעירים באותה תקופה חיפשו אידאולגיות סוציאליות שדגלו בצדק ובשוויון,
בהכנסת לימוד המוסר לישיבות הם ראו דרך ללמד את עקרונות היושר הסוציאלי על פי התורה והיהדות
מה שחדש בדברים אלו שבלימוד המוסר הם לא ראו רק כדרך לחזק את יהדותם של התלמידים אלא גם כאפשרות להוציא את היצר הסוציאלי של אותה התקופה בדרך מותרת (זה מזכיר את שיטת הרמבם לגבי קורבנות)

השאלה העולה מזה לימינו היא, האם היום מסוגלים ראשי הישיבות להכניס בלימודים בישיבה תכנים ודרכים בשביל לענות על אידאולגיות ושיטות שרווחות בציבור הכללי ??

שמעתי מפרופסור שהוא גם תלמיד חכם חשוב שלמד בישיבות חרדיות שאם יצאת והצלחת בגדול יתגאו בך ואם הצלחת פחןת לא יסתכלו לכיוון שלך.

יוני,
נראה לי שהיום המוטו בישיבות הוא להגיד שהכל בחוץ הוא הבל הבלים, והוכח היסטורת שכל האידיאות נפלו ואין לנו שיור רק התורה הזאת.

יוני, ודאי שראשי הישיבות מסוגלים. השאלה היא אם הם רוצים. השאלה הנוספת היא אם אותם אידיאלים ראויים מנקודת מבט יהודית-חרדית.

למשל:

מעמד האשה.

היחס לגוי.

היחס לחילונים (ול'חילונים מסוג מיזרחי' כפי שראיתי פעם בלקט איגרות של אחד מגדולי הדור הקודם).

עבודה - ערך, צורך או רעה חולה.

חתירה לאמת וחיפוש עצמי.

ועוד כהנה וכהנה.

כמובן, שאיני טוען שערכים אלו משקפים את הציבור החילוני והמערבי. אני בהחלט מבין את היד הקלה על ההדק שפוסלת כל מה שמחוץ לבית המדרש בהתחשב ברוחות הפריצות והשטחיות השולטות בכיפה. ואולם, צדה השני של אותה מציאות הם למשל האידיאלים שחלקם מניתי למעלה, והבריחה מהתמודדות מולם אינה כה פשוטה בעיני.

ממללא

כוונתי היתה לתחום שמכונה "המהפכה החסידית"

שזה שילוב של גישות חדשות בלימוד התורה

כמו

פילוספיה של ההלכה

שימוש בפסיכולגיה ותורת הנפש להבנת סוגיות הנוגעות לאדם ,וכו חקר (אופי) של בעלי המימרא בתלמוד ומפרשיו

שיטות הלימוד

שילוב של רעיונות מהחסידות בדיון התלמודי ( עין תורתם של הרב שג"ר - ישיבת עותניאל ועוד)

לדעתי מענה חרדי שישלב לימודים ברוח זו מתוך היהדות ( כמו שעשו לגבי המוסר) יהיה מענה לצרכים שיש להרבה חברה צעירים שאוהבים מצד אחד מיסטיקה ומצד השני גם שכלתנות

יוני,

ראשית, מה לחסידות ולפילוסופיה של ההלכה?

לגופו של עניין, איני חושב שיש סיכוי לשינוי כזה בתוך עולם הישיבות הליטאיות. המגמות האלו אולי מבצבצות בכמה ישיבות סרוגות, אך כדי שיהיו ממשיות לא די בישיבה פה או ישיבה שם אלא זרם יותר מהותי.

לגבי הכיוונים שמנית:

1. הלכה ופילוסופיה - אני חושב שמי שהחל לעצב כייון כזה הוא הרב מיכאל אברהם מישיבת ההסדר בירוחם בספרו 'שתי עגלות וכדור פורח'. איני יודע אם הוא מתמיד בדרך זו גם בשיעוריו השוטפים. כדאי לברר בישיבה.

2. מחשבת ההלכה - הרב סולוביצ'יק התייחס לכך במאמריו ויישם זאת בשיעוריו. איני יודע אם יש לכך המשכיות בארץ כיום (אולי אצל חתנו הר"א ליכטנשטין בישיבת הר עציון).

3. תורת הנפש ולימוד גמרא - אני יודע שהרב שג"ר אותו ציינת בהחלט מלמד בשיטה הזו גם כשהוא מלמד סוגיות בגמרא-עיון, ולא על חשבון הלמדנות הישיבתית. כך הוא בישיבתו ישיבת שי"ח באפרת.

4. חסידות וגמרא - אני חושב שלפחות בישיבות חב"ד מאוד מקפידים על החיבור הזה, בעקבות רבותיהם (וידוע הביאור החסידי בסוגיית שור שנגח את הפרה). מה קורה בישיבות חסידיות אחרות - למיטב ידיעתי הדגם הזה לא אומץ שם ובטח לא בישיבות ליטאיות.

חסידות ופילוסופיה של ההלכה -האם יש קשר ?

ראה הלינק המצורף

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=924676

לכאורה יש כמה חילוקים רציניים בין מחקר ללימוד והם:
1.ישיבות זה מקום ליוצרים.מחדשים בתורה.האקדמיה היא מיפוי המידע הקדום.איסוף שיטות.(ככה בהכללה)
2.בישיבות יעסקו תמיד בפרשנות התלמוד עצמה ולא בניתוח הסגנון שלה ועוד תחומים מסביב.התוכן הלימודי הוא שונה.
3.כל הצורה של הישיבות היא של הערכה לחומר ואהבה ואמונה עמוקים.ושאיפות רציניות לדעת ולהבין."כי הם חינו".

"חסידות וגמרא - אני חושב שלפחות בישיבות חב"ד מאוד מקפידים על החיבור הזה, בעקבות רבותיהם (וידוע הביאור החסידי בסוגיית שור שנגח את הפרה). מה קורה בישיבות חסידיות אחרות - למיטב ידיעתי הדגם הזה לא אומץ שם ובטח לא בישיבות ליטאיות"

אין בחב"ד סדר לימוד כזה. בחב"ד לומדים שלש שעות ביום תיאוסופה של חסידות חב"ד וכל היום גמרא כרגיל בכל ישיבה ליטאית. אין שילוב או מיזוג בין השתיים. מגיד שיעור בנגלה לעולם לא ישלב חסידות ומגיד שיעור חסידות לא ישלב נגלה.

נכון שרבי מליובאוויטש הי' נוהג לעשות כך שכאשר דן בענין הלכתי הרי אחרי בירור הלומדות היו משלבו בחסידות אך זה לא נהפך לקו ישיבתי.