רמת הוודאות

אראל ,
הנושא מענין .
אבל , לא נראה לי ששייך לדבר על מחקרים בהקשר הזה .
בסה"כ כל מה שהגדרת הוא אומדנא בדעתו של אדם , ולא דבר שניתן למדוד באופן מדעי . (אם כי דומני שמנימת דבריו של אדם אתה יכול לראות את רמת וודאותו [אם תשאל אותי תלמידים שהולכים כעיוורים אחרי רבם , עושים זאת דוקא בגלל העדר ודאות של ממש ... ] )

מעבר לכך דומני שנגעת (קצת בעקיפין) בתורף שאלת החינוך של הזמן המודרני , מגמה חינוכית ליברלית שמעמידה את התלמיד וההתפתחות שלו במרכז , או מגמה סמכותית שמעמידה את דעת הרב כבסיס עליו תושתת דעת תלמידיו וממילא גם צמיחתם כאינדיוידואלים .
יום נעים.

תוקן על ידי - אישציפור - 28/04/2004 10:19:43

אראל

כעת הבחנתי בהודעתך. והיא מעוררת מחשבות רבות.

אני שמח לאמץ את המשל שלך, אלא שהייתי מוסיף בו כמה חילוקים.

יש להבדיל בין ודאות במישור הפסיכולוגי, לבין ודאות במובן של מדידת אמינותה של השערה.

לכן, הייתי מעדיף להשתמש במונח אחר. להבדיל בין ההתלבטות של הרב - או של כל אדם - בנוגע לשאלה מסויימת, לבין התשובה שהוא אומר בסופו של הרהור.

הנקודה היא שככל שאדם גדול יותר, הוא מוכן לקבל ומביא בחשבון שיש מקום לספקות. ובכל זאת, צריך להגיע להכרעה.

ואם הוא אינו מבהיר את השיקולים שלו, וזה לפעמים בלתי אפשרי, התוצאה היא שמייחסים לו הכרעה החלטית, בשעה שיתכן שבחר בין אפשרויות שונות שאף אחת מהן לא היתה ודאית בעיניו.

דוגמא מעשית, שאני תוהה עליה שנים רבות:

שיטת הלימוד של תוס' היא לייחס לתירוצים שונים בגמרא מעמד של ודאות והחלטיות. בה במידה, האחרונים מייחסים לתירוצי התוספות ודאות מוחלטת. איש אינו מביא בחשבון את ההשערה - שהיו באמת תיראה אפיקורסית - כי התוס' מציעים תירוצים שאינם אלא בדרך אפשר, לא באופן מחוייב.

כתוצאה מזה, נולדים הרבה דיונים שהינם מיותרים לדעתי, או שמוכרעות הלכות לפי תירוצים שאולי לא נאמרו אלא בדרך אפשר.

או, אם מדובר בגמרא - בדרך של מה שמכנים "דחיה בעלמא".

כבר הראה בנדיקט בשעתו כי הרמב"ם למשל אינו מקבל תמיד את התירוץ האחרון בסוגיה בתור מסקנת ההלכה, ולפעמים הוא מעדיף את פשט ההבנה הישר, למרות שיש עליו קושיות ונאמרו עליו תירוצים. זאת משום שהוא מניח שיש תירוצים שנאמרו רק בדרך דיחוי, ולא למסקנה.

הגישה של תוס', ועוד יותר של תלמידיהם, מניחה שכל דבר נאמר בדקדוק עצום, ואין דברים שנאמרים דרך "אפשר" בלבד. ואם הכורח שבדברים אינו נהיר ללומד, שרואה אפשרויות תירוצים אחרים, הרי זה בחינת "אם ריק הוא, מכם הוא ריק", בשל העליונות הטבעית המיוחסת לתוס' כבני דורות קודמים.

לפיכך, היה מן הראוי לזכור את ההבחנה של א.ס. בשעה שלומדים תוס'. הרבה שאלות היו מוצאות תירוץ פשוט. הרבה השערות היו נשארות בתור השערות "אפשריות" בלבד.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הרב מיימוני,

דבריך גופי תלמוד תורה הם. האם תוכל להדגים, לענין מקום בו יש לדעתך לקבוע שתירוץ התוס' הוא (כלשונך) לדיחוי ואינו להעמיד הסוגיה על מכונה. וכן, האם יש בפוסקים שדחו את עצם המו"מ (קושיה ותירוץ), והסתפקו בהבנה הראשונה, מטעם זה.


אוי לשכן ואוי לשכנו

תגובה מאשכול אחר (של Fades): "חכמי ישראל יודעים פרק בהלכות ענוותנות ולהשאיר דברים ב"צריך עיון" היכן שאין להם דעה מגובשת. בחלק ממקרים אלו אולי הם היו יכולים לגבש דעה בהנתן מספיק זמן. בכל מקרה מי שכן מעז ומגבש דעה באותה סוגייה לא יחשב לחולק על החכם שנמנע מלפסוק. היכן שכן הובעה דעה בביטחון, זה רק לאחר ירידה לעומקם של דברים בעמל תורה גדול".

תשובה: עד כמה שידוע לי, רק חכם אחד - מהרש"א - הקפיד לציין בכל חידוש שלו את רמת הוודאות - האם הוא "דוחק קצת" או "קרוב לשמוע". רוב החכמים לא הקפידו על כך. בתלמוד כמעט ואין הערות מסוג זה. כדוגמה אפשר לקחת את כל הרפואות ומעשי-הכשפים שבתלמוד, שבימינו מוסכם על כולם שאינן נכונות, אך מבחינת הסגנון - הן כתובות בתלמוד בדיוק באותו סגנון כמו ההלכות והפירושים לתורה, בלי שום הערה על כך שזה "צריך עיון".

ולכן, אי-אפשר להניח, שכל הלכה שנכתבה ב"סתמא" נכתבה ברמת-ודאות של 100%.

אראל,

תודה על הודעתך המעניינת.

אם למחקר אקבל, אבל לדין יש תשובה.

האם ייתכן שתופעות מסוג זה קרו במהלך ההסטוריה של ההלכה?...האם ייתכן, שהרמב"ם (למשל) כתב פסק-הלכה מסויים למרות שלא היה בטוח בו לחלוטין, אך בימינו מקבלים את הפסק שלו בוודאות מוחלטת? מה זה נוגע? ממה נפשך, אם יש קושיא יכולים לנטות מדבריו, ואין הלכה כמותו. ואם אין לנו סיבה לא לקבל את פסק שלו, מה זה איכפת לי אם הוא פסק כן מתוך סבירות של 85%?

כלום יש ודאות של 100% בשום פסק, חוץ למשה מפי הגבורה?

ודרך אגב, דוקא הרמב"ם מקפיד לכתוב לפני שכותב חידוש משלו "יראה לי" וכד'. ייתכן שהרמב"ם היה מוכן לשנות את דעתו בנושא מסויים אם רק היו מביאים לו נימוק מספק, בעוד שלתלמידיו שום נימוק לא ישכנע אותם. אך זהו בניגוד להשקפתו של הרמב"ם עצמו, שכותב אודות תשובות הגאונים בהקדמתו "וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון בין אחרון" וכן שו"ת הרמב"ם סימן קלח "וכל דבר שיימצא לאחד הגאונים, שלא נדע סבתו בו, צריך לומר עליו כמו שאמרו ז"ל לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה, אולי יש להם בזה עיקר".

וזו גם התשובה להשערה ה"אפיקורסית" של מיימוני לגבי תוספות. נכון שייתכן ובעלי התוספות לא התכוונו אלא להציע תירוץ "בדרך אפשר", וכמו שהם מצהירים את זה בפירוש במאות מקומות. אך אם הלומד הממוצע בן זמנינו רואה תירוץ אחר יותר פשוט מזה של התוספות, האם לא סביר יותר להניח שיש סיבה שבגללה לא תירצו כן התוספות.

אלא שיש שהלומד שהגיע להוראה מבחין שאכן צריכים לנטות מדברי התוספות, מחמת קושיות חמורות, או בגלל שיש תירוץ מרווח יותר מתירוצם של התוס' ומעתה אין כל הכרח לדבריהם, אז כך היא דרכה של תורה – זה בונה וזה סותר.

סוף דבר, זה לא תלוי באיזה רמה של וודאות פסקו מה שפסקו, מה שכן נוגע, היא הרמה של וודאות שיש למי שבא לפסוק על פי דבריהם. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות!


תוקן על ידי - מלמד_לאדם - 09/02/2005 3:05:29

פעם שאלתי שאלה לרב שלי,
אמר לי, אני חושב כך,
אבל מה עם הצד הזה להגיד ככה...
יודעת מה, אני אשאל פוסק שאני מכיר ואחזור אליך

נראה לי ראוי, בהקשר זה, להזכיר את מאמרו של עוזי פוקס: "דרך ההכרעה - סמכות של טקסטים ומודעות עצמית", בתוך ספר המרכז הרצאות שניתנו ביום העיון לציון חמש שנים לפטירתו של א"א אורבך: סוגיות במחקר התלמוד (תשס"א).
המאמר עוסק בדרכי הפסיקה של הגאונים, ומנתח את יחסם אל התלמוד. בין השאר משווה פוקס (ע"פ דרכו של אורבך), בין דרכם של בעלי התוספות לדרכם של הגאונים:

"צא וראה עד כמה התאמצו בעלי התוספות לפשר בין סוגיות חולקות, כדברי רבנו תם: 'כי אפילו כשיש בתלמוד חייב במקום אחד ופטור במקום אחר אנו מתרצים, כל שכן קושיות אחרות' [ספר הישר, סימן נ"ו]. לעומתם הכריעו הגאונים בלא שום קושי בין סוגיות ודחו סוגיות שלמות כלא מוסמכות. כוחו של רבנו תם מתגלה בפרשנות, 'והדבר ידוע גודל ליבו של ר"ת שהיה בידו לטהר את השרץ' [אור זרוע, הלכות ער"ש סימן ל"ג]. לעומת זאת מתגלה ידם החזקה של הגאונים ביכולת ההכרעה דוקא, ביכולתם להתייחס לחלקים מסויימים בתלמוד כאל לא מוסמכים." [שם, עמ' 122]






תוקן על ידי - אמשלום - 09/02/2005 13:04:47

אראלסגל:

ספרות השו"תים לא מבוססת על פסקי הלכה לקוניים שרבנים מציגים לשואלים אותם כשהשעה דוחקת אלא מחוות דעת מנומקות, בצירוף השקלא וטריא הנדרשת.

<< עד כמה שידוע לי, רק חכם אחד - מהרש"א - הקפיד לציין בכל חידוש שלו את רמת הוודאות - האם הוא "דוחק קצת" או "קרוב לשמוע". רוב החכמים לא הקפידו על כך. >>

אי אפשר לקבוע מסמרות בעניין זה שהרי הלכה אינה מדע מדוייק והוודאות אינה נמדדת בכלים כמותיים מדוייקים. לשואל הפוסק צריך רק לקבוע הלכה למעשה. לת"ח, לדעתי הנכון הוא שמספקים את כל התשובה המנומקת והם יכולים להתרשם בעצמם מרמת הוודאות התלויה במובהקות הראיות עם כל הקושיות והתירוצים.

<< בתלמוד כמעט ואין הערות מסוג זה. כדוגמה אפשר לקחת את כל הרפואות ומעשי-הכשפים שבתלמוד, שבימינו מוסכם על כולם שאינן נכונות, אך מבחינת הסגנון - הן כתובות בתלמוד בדיוק באותו סגנון כמו ההלכות והפירושים לתורה, בלי שום הערה על כך שזה "צריך עיון". >>

התלמוד נכתב בסגנון קדום ואולי גם אינטואיטיבי יותר, לפי מעלתם של האמוראים שלא מתקיימת בנו. אע"פ שהוא ערוך, הוא בנוי כמעין שיעור, ברוח התושבע"פ, ובלול מהלכה ואגדה. ההבדל שביניהם אמור להיות ברור ללומדים. גם בחלק ההלכתי באמת לא כל סוגיא מוכרעת לכאן או לכאן; רבים הם מקרי ה"תיקו" ו"הדעביד כמר עביד והדעביד כמר עביד".

<< ולכן, אי-אפשר להניח, שכל הלכה שנכתבה ב"סתמא" נכתבה ברמת-ודאות של 100%. >>

אין 100%, אבל מספיק טוב בשביל שנוכל להסתמך עליה ולהמשיך הלאה. התלמוד אינו סתם ספר שכתב פוסק, אלא חיבור הלכתי העורך את עיקר משנתם של האמוראים ומחייב את כלל ישראל מתקופת הגאונים והלאה, מאחר שכבר אינם באותה דרגה של האמוראים.

הראל,

כבר קדמוך חז"ל והבדילו בין פסק הלכה לפסק הלכה, בתלמוד בבלי מסכת נדה דף ז עמוד ב:

אלא , הא קמ"ל: שאין למדין הלכה מפי תלמוד.

רש"י:

הא קמ"ל - מדאיצטריך למימר להו הלכה, שמע מינה דאין למידין הלכה מפי תלמוד - מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן הלכה כפלוני, אין למידין מהן.
שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה. אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו, אלא כל אחד מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו שמועה כמו שהיא והיא היתה נקרא משנה וברייתא.
והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו זה נותן טעם לדבריו וזה נותן בה טעם אחר כדאמר (שבת דף סג) ליגמר איניש והדר ליסבר. ואותה סברא היתה נקראת תלמוד בימי התנאים. ומשנה ששנויה בה פסק הלכה - מסברת תלמוד שלהן נישנית, ואין למידין הימנה.

ר"מ

פיידס: רמת הוודאות היא אכן לא מדע מדוייק, ולכן אי אפשר להסתמך על דבריהם של הדורות הקודמים ברמת ודאות של 100%.

"להמשיך הלאה" - לאן בדיוק להמשיך?

המטרה שלי באשכול זה היא, לא לטעון שצריך לזרוק לפח את דבריהם של חכמי הדורות הקודמים, אלא להגן על הזכות לחדש חידושים: אחת הטענות של מתנגדי החידושים היא "החידוש שלך לא ייתכן כי הוא סותר את דעתו של רב X"; התשובה שלי היא, שייתכן שרב X בעצמו לא היה בטוח בדעתו, והיה משנה את דעתו אילו היה שומע נימוקים נוספים.

תוקן על ידי - אראלסגל - 07/03/2005 21:38:15

<< פיידס: רמת הוודאות היא אכן לא מדע מדוייק, ולכן אי אפשר להסתמך על דבריהם של הדורות הקודמים ברמת ודאות של 100%. >>

מדוע? פגם חוסר הודאות קיים גם בחידושים שלנו.

<< "להמשיך הלאה" - לאן בדיוק להמשיך? >>

לעסוק בסוגיות הלכתיות בהם אנו נדרשים לספק תשובות, ולקבל את התלמוד וכו' כבסיס.

<< המטרה שלי באשכול זה היא, לא לטעון שצריך לזרוק לפח את דבריהם של חכמי הדורות הקודמים, אלא להגן על הזכות לחדש חידושים: >>

טוב שלא אמרת שמטרתך להגן על הזכות לפסוק הלכה או על הזכות לעסוק בתורה או על הזכות לקיים מצוות... נראה לי שקראתי מספיק בשביל להבין שמטרתך להתיר מחלוקת עם החכמים בני התקופות הקדומות, וכגון הכרעת הגמרא.

"פגם חוסר הודאות קיים גם בחידושים שלנו". לא אמרתי שהחידושים שלנו בהכרח נכונים. רק אמרתי שהטענות מסוג "החידוש שלך בהכרח לא נכון כי הוא סותר את דעתו של רב X", אינן טענות, כי אי אפשר לדעת בוודאות מה היה רב X אומר אילו היה חי בימינו.