|
|
| נשלח ב-1/5/2004 21:53 |
 |
| |
כן ,
בערך לזה (מה שאמר האזרח ק) התכונתי ...
בסופו של דבר יגיע הרגע שבו הציבור החרדי ימאס בפרנסים המתגאים עליו שלא לשם שמים (ולא שאני חושב שכולם או רובם כאלה [למען האמת אני לא מרגיש שאני מספיק מכיר את המצב בשטח כדי לקבוע]) ובמקביל יקרה כך גם בחברות אחרות בישראל , וממילא יתקיים "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד א-להים לאשר לא עבדו"
בב"א.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/5/2004 22:15 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2006 16:49 |
|
| |
הקפצה מוקדשת לרבינו מיקי מבשר הציונות החילונית בציבור הדתי
|
|
|
|
| נשלח ב-3/5/2006 22:32 |
|
| |
סיינפלד,
מדבריך עולה כי מחוץ לשטחי מדינת הציוניסטען אין בעיות. החרדים "שם" מגלים לויאליות בסיסית למדינה (משרתים בצבא כיתר האזרחים - ואם יהיה שרות חובה מסיבה כלשהי לא ינסו להתחמק, משלמים מסים ביושר, מצביעים למוסדות המקומיים משיקולים שאינם סקטוריאליים בלבד, וכדומה) שמתאימה למענטשקייט הראוי לבן עלייה בחברה תרבותית.
הייתי שמח אילו היית מאמץ את הסטנדרטים שאתה מציב לדניאל נשיא ומביא דוגמה קונקרטית לקהילה חרדית כזו. לא עשיתי מחקר סוציולוגי מקיף, אבל התרשמותי הבסיסית היא שאתה תולה קללתך באחרים. המענטשקייט לא אבד בגלל היחס לציוניסטען אלא, אם כבר, להיפך.
אגב, נהניתי לקרוא את המשפט :
"ברצוני להתעלם משאלת היחס העקרוני למדינה, שכן השחתתי את מיטב ימי נעוריי בשאלה הקרדינלית הזו עד שגמרתי למשוך את ידי מהכרעה בנושא לא רלוונטי לחיי (לדידי מדובר בדיון תיאורטי ואקדמי במהותו)"
תרשה לי לנסח אותו קצת אחרת: בזמן שאידיוטים כמוני שכבו מארבים ברפיח או בהר דב, מר סיינפלד החליט כי השאלה אם כדאי שגם הוא יעזור קצת לא שווה את כוסות התה שהוא שותה תוך כדי מחשבה עליה. כמו שאמרת: מענטשקייט.
תוקן על ידי - שנרב_נ - 03/05/2006 22:39:29
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 03:04 |
|
| |
נדב, *:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
ברשותך אסכם בקצרה את עיקרי דברי, ומתוך כך אתייחס לשאלותיך והערותיך.
1) לענ''ד מגמת הניכור הגוברת ''למדינע'' אינה נגזרת של מעשיה, ראשיה, ויועציה אלא היא ממלאת פונקציה של מכוננת זהות נבדלת שחשיבותה גדלה – כהבחנתו של ויינמן – דווקא עת המעורבות והתלות במדינה הולכת וגדלה
2) להבדיל מתחושת ניכור המלווה בהתבדלות והתנזרות, תחושת ניכור המלווה בתלות מובילה להעדר הלואליות האזרחית, לחוסר מענטשליכקעייט, ולשחיתות.
3) בהנחה שהעדר הלואליות האזרחית אינו מהווה מצב מוסרי אופטימלי ובהנחה שלא ניתן לשנות את תחושת הניכור או את התלותיות, הרי שיש מקום לשקול ירידה מהארץ ובוודאי שאין מקום לעודד עליה.
עד כאו תורף דברי
באשר לשאלת הסיבתיות, קורות הימים מלמדים אותנו כי יחס אידיאולוגי שלילי לרעיון הציוניות, וסלידה עמוקה מראשיה, שריה ויועציה, אינו מוביל להעדר לואליות אזרחית. בפרוץ המדינה, החרדים בהחלט גילו לואליות אזרחית למסגרת המדינית הבסיסית (שלויימעלע כתב סקירה היסטורית על הנושא, ויוכי ברנדייס רמזה ע''כ במאמר שהיא כתבה לאחרונה בעיתון הארץ – אי''ה אבקש משלויימעלע שיעלה את מאמרו לפורומינו), וזאת למרות ''הגזיירעס'' שהוטלו על ידי הציוניסטען. איני רואה על בסיס מה הנך קובע שהעדר המענטשליכקעייט הוביל ליחס השלילי לציונות. מבחינה כרונולוגית ניתן לראות שהייתה נקודת זמן בה היחס האידיאולוגי לציונות לא לווה בהעדר לואליות אזרחית.
באשר לשאלתך על המצב העובדתי מחוץ למדינת הציונסטען, יש להבחין בין שני מגמות.
כפי שרמזתי לקמן וויליאמסבורג ואנטוורפן מהוות את בירות העדר הלואליות האזרחית. הציבור החסידי בארה''ב (ובמיוחד בני החסידויות ההונגריות) והציבור החרדי באירופה מתאפיין בהעדר לואליות אזרחית, בגישת חטוף כפי יכולתך, בהעדר מענטשלעכייט בסיסי. את המצב באירופה ניתן לתלות באופן חלקי בסיבות היסטוריות ובהעדר כל מושג של רב תרבותיות מצד הרוב (ולמרות התדמית האירופאית הנתפסת בעיקר בעיני עצמה ובעיני העגלים קוראי הארץ כפרוגרסיבית, אני יכול להעיד מנסיוני האישי כי אני חש נוח יותר בקרב אדומי צוואר אמריקאים מאשר בקרב אקדמאים אירופאים – ואיני מדבר על בסיס ביקורים חטופים אלא על בסיס מגורים ממושכים בשני היבשות), ואילו על הסיבות אשר ביסודם של התנהגות חסידי סטמאר בארה''ב כבר נשפכו נהרות דיו. הרב מאיר שילר (חסיד סקווירא) כתב מספר מאמרים מענינים בהם הוא מצביע על כיוונים אפשרים.
לעומת המגמה הרווחת בווילאמסבורג ואנטוורפן, הציבור הלא חסידי בארה''ב, כלל הציבור מחוץ לארה''ב ואירופה, והציבור הלא חסידי באירופה בהחלט מתאפיין בלואליות אזרחית. ישנה ציפיה כללית מבני הקהילה לכבד את חוקי המקום (להבדיל מהתפיסה הוויליאמסבורגית \ אנטוורפנאית לפיה אסור להתפס), אין נטיה אוטומטית להגן על בני הקהילה שנתפסו בקלונם, והרבנים חוזרים השכם והערב על החובה לציית לחוקי המדינה (לדוגמא בכינוס השנתי של אגודת ישראל הנושא הנ''ל תופס חשיבות מרובה).
הלואליות האזרחית באה לידי ביטוי בעיקר בתודעה הנפשית של נושאיה: בהעדר ניכור ושנאה מהסוג המאפיין את הציבור החרדי בארץ, בהעדר התעסקות בלתי פוסקת במומי הזולת ובאי יכולת להכיר במעלותיו, ובהזדהות מינימלית עם המסגרת המדינית ומטרותיה הבסיסיות ביותר. והתודעה הנפשית הזאת מקרינה גם על המישור המעשי. הציבור הנ''ל בהחלט משלם מיסים, הוא בעל אגנדה ותודעה פוליטית החורגת מאינטרסים מוניציפלים מקומים.
דוגמא קונקרטית: קהילת החרדים בעיר בולטימור ארה''ב שהייתי משווה אותה לכל אוכלוסיה אחרת בעיר ואף קובע כי הלואליות האזרחית שלה עולה על זו שאר חלקי האוכולוסיה. החרדי הבולטימורי הממוצע הינו בעל השכלה אקדמאי, בערך 25% הינם עובדי ממשלה, מגלה מעורבות פוליטית עמוקה ובעל תודעה פוליטית ברורה בכל הנושאים – גם אלו שאינם משיקים לאינטרס הישיר של הקהילה החרדית, משלם מיסים, אינו עובר על החוק, וכאשר הוא עובר על החוק הוא אינו מצפה לרוח גבית מצד בני קהילתו.
נקודת השרות הצבאי היא נקודה מענינת שכן הציבור החרדי משתמט משירות צבאי בכל מדינות המערב בהן ישנה חובת גיוס כללי (כגון בשוויץ, אוסטריה, דרום אפריקה, וצרפת). אין לי הסבר לכך ואי''ה אשתדל לחעמיק בנושא א''כ אני נוטה לקבוע כי אורח החיים הצבאיים מאיים על אורח החיים היהודי יותר מהלימודים באוניברסיטה.
ואחרון אחרון חביב
כאשר אתה מלאת את חובותיך למדינתך, אני מלאתי את חובתי האזרחית למדינתי כפי שהוגדרה על ידה, ואשר גם זכתה להנות משרותיי המקצועים מספר שנים – אם כי לא שכבתי במארבים מטעמה אלא רבצתי על כסא משרדי די נוח - ואף זכיתי ללגום מכמה וכמה כוסות תה על חשבונה עת נמניתי על סגל עובדיה. כך או כך, תורף מאמרי היה כי יש להבחין בין 'הנשיאה בעול אליה אתה רומז ואשר לדידי קשורה למענטשליכקעייט לבין היחס העקרוני לציונות הנגזר מהשאלה התיאולוגית אשר ממנה משכתי את ידי- בעיקר בגלל העדר הנפקא מינא למעשה. ההכרעה שלי באם לשכב עמך במארב בהר דוב אינה קשורה להכרעתי בשאלת המימד הדתי של הציונות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 08:32 |
|
| |
רב סיינפלד,
האם יתכן מצב של 'ישראלי בן דת משה' ?(נראה לענ"ד שמיכי שואף לכיוון הזה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 11:39 |
|
| |
סיינפלד,*:namespace prefix = o ns = "urn:schemas-microsoft-com:office:office" />
כמה הערות:
- אני מניח שאתה מכיר את החברה החרדית הרבה יותר טוב ממני, בארץ וגם בחו"ל. עם זאת אני חש צורך לציין שלא זכיתי לראות את מה שאתה מתאר (ואכן, מעולם לא ביקרתי בבולטימור). לעומת זאת, פעם קלטה אזני את המשפט "דרך התורה אינה לשכנע את הפקיד אלא לשחד את הפקיד". זה היה ציטוט של רב ידוע, והמקום היה כולל של יוצאי לייקווד אי שם ממזרח להדסון. שוב, איני מתיימר להציג ידע מקיף בנושא, ואולי יש כאן אחרים שיוכלו לחוות דעה.
- אני תוהה על תקפותן של ההשוואות שלך עם חרדי שנות החמשים. בתוך מה מה שכונה אז "ציבור חרדי" היו אנשים שלא היו עומדים בסטנדרטים אלמנטריים של הציבור החרדי דהיום, ואני לא בטוח שזה הגון להביא אותם בחשבון. אני מוכן אפילו להסתכן בהימור שגם חרדי בולטימור שתיארת הם סוג של טרנזיינט חולף, שבסופו של דבר יתכנס למצב המוכר של חוסר השכלה והתבדלות. תקן אותי אם לדעתך הדינמיקה של היהדות החרדית באמריקה שונה. (לדוגמה: כמה זמן, לדעתך, יוכלו יהודים אלו להתעלם מפסקו המפורש של ר"מ פיינשטיין השולל לימודי חול ולהתנהג לפי הפרקטיקה המקובלת ?)
- דבריך מכילים סתירה פנימית לגבי הציבור הלא חסידי באירופה. טעות סופר?
- גם באסיפות רבנים ברוסיה היו מדברים תמיד על הצורך החשוב לשרת את ניקולאי ולהיות נאמן לו. תמהני אם באסיפות רבני אגו"י בארה"ב המוטובציה שונה.
- לגבי הצבא, גם אם במקרה אתה אישית אינך מושא לביקורת, העקרון קיים אצל הכלל, ושאלת הנשיאה בעול כלל אינה עומדת לנגד עיניו של החרדי הממוצע. זה לא שיש לו תשובות לשאלה למה לא – אין לו כלל שאלות. כניסוי, אתה יכול לשאול אברך ממוצע מהם התנאים בהם הוא כן יילך לשרת בצבא (מדינה חרדית, צבא עם גנרלים בכהשר הבד"ץ ...) ותגלה שהוא מעולם לא נתן דעתו על העניין, בודאי לא ברמת תשומת הלב שהוא מקדיש לשאלה אם מיגו הוא נאמנות או כח הטענה.
יצא לי לפגוש הרבה אנשים חרדים שהיו באמת בני עליה: כפרטים, ואני מוכן להאמין שמספרם גדול מהמקובל באוכלוסיה הכללית, אבל לא ראיתי בשום מקום ציבור חרדי שעומד, כציבור, בסטנדרטים מינימליים של התנהגות אנושית. הסוציולוג בגרוש שבי אומר כי במשך הרבה שנים נרדפו יהודים על ידי החברה השלטון, ופיתחו עמדה מתגוננת שכללה היתר לרמות, לשקר ולשחד את ה"מערכת". הציבור החרדי, בהיותו שמרן מטבעו, לא שינה את התיחסותו גם משנשתנתה המערכת וגם כאשר יש לו כלים ציבוריים (ולא רק אוסף של פרטים). בסופו של יום כל לא חרדי נתפס בעיניהם כסוג של ניקולאי, ואידך זיל גמור.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 19:34 |
|
| |
תיקון לשון: הביטוי "לא עומד בסטנדרטים מינימליים של התנהגות אנושית" הוא כמובן מופרז. הכוונה העקרונית ברורה.
אגב, יש עוד נקודה כאן והיא עצם ההשתייכות לקבוצה. הרי אפשר לקחת קבוצת טירונים ולחלק אותה באופן שרירותי לשתי מחלקות, ובערב כבר כל מחלקה תנסה לדפוק את השניה בחלוקת שעות שמירה, כלומר עצם זה שאדם משתייך לקבוצה יוצר "היתר" לאגוצנטריות קיבוצית (שהרי אינך דואג "לעצמך" אלא "לכלל").
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 21:01 |
|
| |
שנרב
ברשותך,מספר הערות
א.אתה יכול להחליף את המילה "חרדים" המופיעה בראשית דבריך
ב"יהודים" ועדיין לא לאבד את תוקף טיעונך
ב. כן. גם הסוציולוגיה בגרוש, רלוונטית ליהודים ככלל.
ג. לרמות,לשקר,לשחד. מאיפה זה בא לך ?
"להנדס" זו המילה הנכונה, "להנדס את המערכת" . נשמע לך
ביטוי "חרדי "בהכרח?
ד.בכנות,האם בגיל בו שכבת במארבים,כבר הייתה לך תודעה
אזרחית מפותחת ? האם היום על בסיס תודעתך האזרחית
היותר מפותחת , עדיין אתה מסוגל (מנטלית ) לשכב
במארבים.
ה.עוד שאלה אחת אחרונה, האם לדעתך חייליו של פרנץ יוזף
(להוציא את שוויק כמובן)לחמו ומתו בשל תודעה אזרחית
מפותחת
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2006 22:26 |
|
| |
לונלי,
לא הבנתי את סעיפים א-ג שלך. האם כוונתך שכל היהודים אינם אזרחים לויאליים? אני חושב שזה ממש לא נכון.
לגבי סעיף ד' התשובה היא כן בשני החלקים.
לסעיף ה' התשובה היא כמובן לא (למעט אותו אידיוט שהוזכר על ידי האשק בספרו, זה שכתב ספר ששמו "הדרכה עצמית לקראת מוות למען הקייזר" וזכה להשלים את תכליתו במלה"ע 1). מה זה אומר?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2006 00:45 |
|
| |
שנרב , היי
א.כן, אני חושב שבשל היסטוריה ארוכה של קונפליקטים עם השלטונות
בכל תפוצותיהם. פיתחו יהודים אינסטינקטים חשדניים בכל הנוגע ליחסי
אזרח עם מדינתו,
ב. אולי חוסר לויאליות ,היא הגדרה חריפה.אבל,לטעמי לפחות .הלויאליות
שכן בנמצא,מושפעת כהוגן מן ההיסטוריה הנ"ל,
לא קל להשתחרר בדור אחד,מתוצאות חוויה שנצרבה בתודעה הקולקטיבית
משך דורות,
ג. סעיף ג,מתכוון לטעון שגם בסגנון הדיבור הישראלי,יש עקבות ליחס
סלחני ככל שהדברים נוגעים ל"הינדוס"השלטונות, תופעה שיש לה
מקבילה ,רק בקרב מיעוטים בעלי היסטוריה דומה לזו שתוארה
(סיציליאנים לדוגמה)
ד.תודה על תשובתך
ה. התכוון להוכיח ששרות צבאי,לא נובע בהכרח מלויאליות
ישנם גם אילוצים מסוג אחר
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2006 09:49 |
|
| |
לונלי,
א-ג נכון, אבל ככל שאנשים הם יותר פתוחים הם מסוגלים לשנות את היחס למוסדות השלטון עם השתנות יחס השלטון אליהם, ואינו דומה רוסיה של ניקולאי או צ'כיה של פרנץ יוזף לחברה דמוקרטית מודרנית. לטעמי, אף שמסורת התכמנות עדיין קיימת, יהודים בכל רחבי העולם הם לויאליים למדי לחברה הסובבת, כולל למבנה המדיני. לפחות בישראל ברור לך שאם כולם היו מאמצים את היחס החרדי למדינה אזי הכנסות המדינה ממסים היו צונחות אל מתחת לאפס המוחלט.
לגבי סעיף ה', היום קשה הרבה יותר לגייס אנשים ולשלחם למלחמה בכח. אגב, אפילו במלה"ע הראשונה היה הצבא הבריטי צבא מתנדבים (עד 1917, אז הונהג גיוס חובה בבריטניה) ואף שספג מליוני הרוגים אנשים המשיכו להתנדב. גם אם יש לפקפק בתבונתם של המתנדבים הללו, זוהי אינדיקציה לנקודה שהועלתה לעיל, כלומר לכך שטיב ה"חוזה" בין השולטים לנשלטים אינו דומה במדינות דמוקרטיות וטוטליטריות.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2006 16:08 |
|
| |
שנרב
תודה,אבחנה נכונה באשר לקשר בין פתיחות לשינוי יחס
הרשה לי תיקון קל " היחס החרדי למדינה" צ"ל היחס החרדי
לכל מה שחורג מגבולות האורגן השבטי\קהילתי
כולל חרדים מ"שבט" אחר
צדקה ,צדקה פאר א היימישע משפוחע
תוקן על ידי - לונלי_דאב - 05/05/2006 16:12:57
תוקן על ידי - לונלי_דאב - 05/05/2006 16:15:32
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2006 16:32 |
|
| |
ר' געציל,
רק כעת ראיתי את המחווה הנאה שעשית למען משנתי הציונית-חילונית. אז, ראשית כל, חן חן.
לעצם העניין. תחושתי היא שהיהדות החרדית כחלק מהתרבות שלה, רואה את העולם בצורה דו-קוטבית: אנחנו והם. גם בתחום העיוני, יש חוסר מוכנות בסיסי להכיר בערכים חיצוניים לשולחן ערוך: התורה מול השאר (בעצם אין שאר).
על כן לכל היותר ניתן לצפות מנקודת מוצא כזו ליחס של 'דינא דמלכותא דינא', מה שכנראה לא יזכה לרייטינג גבוה גם בתוך ההלכה. זהו פרט טכני, שודאי לא יכול להוביל להזדהות נפשית (שלא כמו פדיון פטר חמור, שאנחנו אמורים להזדהות עמו, בחינת 'והשבות אל לבבך').
זה מזכיר לי אירוע של החיידר של ילדיי שנערך במוסד ציבורי. לאחר תום האירוע המנהל קם והכריז באופן אצילי, כהאי לישנא: "נא לא להשאיר לכלוך במקום, זה יהיה חילול השם גדול".
הכרזה זו, שעל פניה נראית מאד נאורה ומתחשבת, עוררה בי הרהורים נוגים. אותו מחנך אינו רואה סיבה להותיר את המקום נקי כי מקומות ציבוריים צריכים להיות נקיים. הוא אינו רואה סיבה לעשות זאת אפילו למען עבודת ה' (=כי ה' רוצה שנחייה בסביבה נקייה). הסיבה היחידה שהוא רואה לעשות זאת היא החילול השם שייגרם בעיני החילוניים שרודפים אותנו ואת הקב"ה ואסור לתת להם סיבה לכך.
זהו סימפטום של מסיח לפי תומו, ומכאן עיקר עוצמתו. דווקא בנושא כזה, שאינו טעון ציבורית, וגם לא נוגע להשקפות עולם גלובליות ואידיאולוגיות. התייחסות זו משקפת ראייה מאד צרה של העולם (אנחנו והם), שאינה מאפשרת פיתוח תודעה אזרחית. תודעה אזרחית נובעת בד"כ מהזדהות עם הסובב. זה לא יקרה לעולם בחברה חרדית. לדעתי, כפי שהעיר נדב, גם ההתייחסויות של רבנים בכינוסי אגודת ישראל שהוזכרו לעיל מקבילה להתייחסות לניקולאי, ולכל היותר יש כאן שיקולי דינא דמלכותא וחילול השם.
על כן לדעתי גם כשהמנטשלעכקייט קיים זה אינו נובע מחינוך לתודעה כזו, אלא פשוט בגלל שאנשים הם נחמדים וטובים וזהו. זה לעולם לא יהפוך לאידיאולוגיה וערך להיות לויאלי לסביבה. ובעולם חרדי מה שאינו ערך מוצהר וחלק מהאידיאולוגיה, כנראה לא יכול להיות עמוק ולהחזיק מעמד במקומות בעייתיים. זה גם לא בסיס לתביעה ממי שאינו נחמד. הוא פשוט לא כזה. לעומת זאת, ערכים הם משהו שתובעים אותו מכולם, ללא קשר לאופי לכישורים.
האם אדם חרדי יכול להצהיר על עצמו שהוא ציוני-חילוני? הרי באופן אידיאולוגי אין בעולמו שום דבר חילוני. על כן, למרבה האבסורד, דווקא העולם החרדי שהוא הקרוב ביותר לתפיסה הזו, כנראה יהיה האחרון לאמץ אותה כאידיאולוגיה. אולי כפרקטיקה, אבל מגבלותיה של זו בעולם חרדי ידועות, וכנ"ל.
דומני כי זה עניין מהותי, ולדעתי מי שזה אינו קיים אצלו פשוט אינו חרדי, גם אם הוא אפוף שטריימלים.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2006 16:59 |
|
| |
רבותיי הנכבדים,
אתם מתעלמים מהנקודה המשמעותית שלא מאפשרת לחרדי להיות ציוני-חילוני (אבל לא מונעת ממנו להיות פטריוט אמריקאי - ויש כאלו גם בבארא פארק וויליאמסבערג תובב"א).
קיומה של מדינת ישראל יוצר למעשה אתוס של קיום יהודי טוטאלי. אדם שחי במדינה למעשה חי חיים של תוכן יהודי (כלומר, ישראלי שבנוי על מוטיבים מהתרבות היהודית) באופן מלא: שפה, תרבות פנאי, פוליטיקה, מסירות נפש, אבדן חיים, כסף וכו'. החרדיות שטוענת לאתוס יהודי אחר ומקורי, לא יכולה להשלים עם האתוס שלמעשה לכאורה מייתר אותה בעצם קיומו (זה מה שאמר השבוע א' ב' יהושע לכמה יהודים בוואשינגטון ועורר את חמתם).
המדינה לוקחת מהאתוס החרדי את מושגי היסוד שלו ויוצקת בהם משמעות אחרת, מאיימת: למשל המושג 'מסירות נפש' - בעוד שבחרדיות דהאידנא אין לו מימוש כפשוטו (מלבד כיבוש היצר) הרי שהאתוס הציוני משמר אותו (ע"ע מארבים בהר דב). הסכמה 'בשתיקה' או אי התנגדות לאתוס כזה היא בעצם תחילת כרסום באתוס החרדי.
לא בכדי, גם הדתיות הלאומית דחתה גישות של 'ציונות חילונית' (שעם כל הכבוד לרבינו מיכי, היו קיימות עוד לפניו) ונאלצה לקדש את הציונות על מנת שלא תאיים על האתוס הדתי שלה. ברגע שמגיעים להתנגשות שאי אפשר לקדש את האחר (ע"ע ההתנתקות) לפתע צצים קולות של הפניית עורף לאוייב הציוני ותלמידי ישיבות לאומיות מדברים בלשון סטמרית.
בחו"ל זה לא קיים - ארה"ב לא מספקת אתוס יהודי חלופי ולא מאיימת על החרדי שיכול להזדהות עמה.
|
|
|
|
|
|
