הרמב"ם ציטט זוהר?

בעל,

אין קשר.


מימוני,

ברוכים הנמצאים. אני שמח שכיוונת לדעתי ( כן זה צריך להיות ההיפך אבל עזוב) בכוונת הרמב"ם. אולי יחד נצא לתחרות קליעה ? (ההוא מהמשלחת הישראלית תמיד מאכזב ברגעי ההכרעה.)

לגבי הראב"ם, אם כבר "חשוב לזכור" , אז חשוב לזכור גם כן את הבגרות הנפשית דאז לעומת היום. גיל הנישואין, תוחלת החיים וכו' משפיעים על נחיצות הזמן, ומכאן להשתלמות השכלית.

אבל הכי "חשוב לזכור" כי מה שאדם משרבט בעשרה ספרים עבי כרס, הוא יכול למסור ברבע שעה של דיבור ישיר. הרמב"ם לא היה "ברוגז" עם הראב"ם עד כמה שידוע לי, ודי בשיחת ליל שבת אחת, בארבע עינים, כדי לגלות לו מצפוני לבבו. וראה מדרש שוחר טוב לגבי שמואל ודוד.

המשל של בנו של הרמב"ם לעומת דעות החוקרים, הוא בדיוק מה שטענו הפילוסופים דאז, שעל האדם להתוות את מחשבתו בהתאם לעובדות ולא את העובדות בהתאם למחשבה.

החוקרים, שדעתם חלוטה כי הרמב"ם היה מחשב אריסטוטאלי מנסים בכח לעקר את עובדת הבן של הרמב"ם כראיה למשהו. לצורך כך הם יאחזו בכל בדל ראיה וטיעון כדי להרחיק את הפרי מן העץ. למרות שאין בכך כל הכרח. ( כי אין המדובר כאן בבן כופר לאב מאמין, וכיוצא בפחותים מאלו. )

אמנם, מי שמגיע ללא דעות קדומות ולא מסונוור ולא מתרגש ממה שכולם אומרים, מבין מייד שבנו של הרמב"ם ומפעלו, הוא תוצאה ישירה של עומק הלך מחשבת הרמב"ם. ועל פי עובדת חיי הבן למד יותר לגבי מציאות מחשבת האב. ולא מניח לדעותיו הקדומות להיות אטומות מעובדה פשוטה זו. בדיוק כשם שלא הפריע לחוקרים שונים לראות במאמרו של הראב"ם על האגדות כהמשך ישיר לתפיסת אביו. נוסף על כך, חסידותו ואדיקותו של הבן במשנת אביו עד כדי הערצה ממש. כל זה להיכן הלך?.

המסקנה הברורה כשמש הזועקת מכתבי הרמב"ם ומחיי בנו היא : הרמב"ם היה מיסטיקן שהשכל לו היה כלי וסולם העומד על קרקע האמונה. ואין בגישתו הבדל ממה שמצוי בכתבי פילוסופים שונים, מתרבויות שונות, באותם זמנים ואף בזמנינו.

בשיעור הרמב"ם היומי (ג"פ ליום) הל' יבום וחליצה פ"ד ה"ו: "וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ", ומציינים המפרשים שמקורו בזהר, עיי"ש.

ישקני. זה מופיע בדברי הגאונים לפני הרמבם ומשם לקח . הזוהר נסמך על הרמבם.כדרכו.

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/shulhan/landoy.htm

" ... ומן הענין לציין הלכה אחת שבה מביא הגר"א את הזוהר, כמקור לדברי הרמב"ם וכן לשיטת סידור ההלכות על ידו, בהלכות יבום (פ"ד ה"ו) מפרט הרמב"ם את סדר החליצה "וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". הטור המביא את דבריו מוסיף "ואיני יודע - - - למה הצריכה להשליכה לארץ? ונושאי הכלים מסבירים בדרכים שונות את טעמו. בעל "בית יוסף" סבור שהרמב"ם אורחא דמילתא נקט, ולא משום דבעינן השלכה לארץ" ובעל "בית חדש" מציין את הטעם, שכבר הובא ע"י מהר"י מברונא, שהשלכה נועדה להראות כי לא חלצה אותו אלא לשם מצות חליצה, אולם אין הם מציינים את מקורו של הרמב"ם, עד שבא הגר"א ובביאורו לסדר חליצה (שו"ע אהע"ז קס"ט) הוא מציין כי "הוא מנהג קדמונים, ומביא מקור לכך מספר הזוהר (ריש חוקת ק"פ ע"א) להראות שנפש המת נרגעת, והיא מותרת להקים בית חדש".

כמה חבל, לא היה עדיף שהרמב"ם יעתיק מהזוהר בהלכות יסודי התורה ובמורה מאשר בהלכות יבום?