המציל נפש שלא מישראל

.

האם למישהו יש אפשרות להעלות/לשלוח את הנוסח המלא של קביעת החזו"א לגבי דין מורידין ?


תודה מראש

"ונראה, דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלוויה, כמו בזמן שהיו נסים מצוין ומשמשת בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדות, בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם, שנכרתה האמונה מדלת העם, אין במעשה ההורדה גדר הפרצה - אלא הוספת הפרצה, שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו, וכיון שכל עצמנו לתקן - אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת"

(העתקתי ציטוט דברי החזו"א מאיזה מאמר באתר דעת . יש לעיין בפנים , כי לפני הדברים האלה מופיעים בחזו"א דברים הרלוונטיים לנושא . )

יש הסבר מענין מבעל החידושי הרי"מ מגור מדוע נאמר בגמרא

על אדם שאינו עומד בדיבורו וחוזר בו מעיסקה שלא השלימו

עדיין את הקנין השלם הנדרש על פי ההלכה (כלומר שנעשה רק

קנין מעות ולא משיכה) "מי שפרע מאנשי דור המבול הוא

יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" - וזאת כיון שכפי המבואר

במדרשים הרי גזר דינם של דור המבול נחתם גם על דברים

שאין בהם איסור הלכתי לבני נח כגון שהלכו ערומים לגמרי

בשוק וכיוצא בזה, והטעם לכך הוא שדבר המחויב מצד הסברא -

חייב האדם לקיימו גם אם אין צווי מפורש עליו - ולכן

נענשו, ומצד זה גם אדם שניצל פירצה או הליך פורמלי על

מנת לחזור בו מעיסקה ונהג שלא כשורה - אע"פ שמעשיו

נכונים על פי ההלכה - כיון שעל פי הסברא אין לנהוג כך

בין בני אנוש - הרי הוא מתקלל ב'מי שפרע לאנשי דור

המבול וכו' שגם חטאם היה בכך.

ולענינו הרי ברור מצד הסברא שיש

להציל כל בן אנוש הנתון במצוקה, ולא אמנה אין ספור

מעשיות מכל העדות והחוגים - איך הצלת גוי גרמה לבסוף

לישועה גדולה למציל ולאחרים.

יצחק יונתן

כתבת לעילל לגו"ג שהאיסור להציל גויים אינו קשור להיותם עוע"ז. אמנם נכון שבהלכות רוצח משמע כן אבל בפ"י מהלכות עכו"ם משמע שזה כן תלוי בע"ז עיי"ש. וכן דקדק בכס"מ שם
דבגוי שאינו עובד ע"ז מותר להצילם (אמנם בב"י חזר בו).

לגבי קושייתך על המאירי מהיכן נולד החיוב להציל , יתכן שהמאירי סבר שכיוון שהם מקבלים ז' מצוות בני נח הרי הם כמו גר תושב שמצווה להצילו והחיותו .

מצו"נ,

עדיין לא הספקתי לעיין בדבר כל הצורך, אולם לא אמנע מלהעיר מספר נקודות:

א. החזו"א מדגיש את העדר הניסים וכו' כנימוק לכך שמומרי זמננו אינם בהפקרות גלויה וכו'. מכך הבנתי שלדעתו אין להם דין מומר בהחלט, שאין כפירתם שלמה (וכמאמר החכם, אפילו אפיקורס אינכם יודעים להיות..).

ב. ההנחה שלך לפיה דין אין מעלין אינו עונש אלא שאין מצוה בהעלאתם לפי שאינם בכלל רעך אף היא אינה פשוטה בעיני. יעויין בב"ח חו"מ ריש סי' רכ"ח הדן בשאלה מדוע מותרת הונאת דברים לרשע, אך אסור להונותו בממונו. מדבריו יש ללמוד כי אף מה שאמרו חז"ל שהמומר אינו בכלל רעך ועמיתך אינו אלא לכופו שישמור מצוות.

ג. כדבריך, לשון הרמב"ם (והטור) מפורש שאינו תלוי בע"ז, ורק גר תושב מצווה להחיותו כמפורש בפסוק - גר ותושב וחי עמך.

ד. פירושך בדברי המאירי נאה ומתקבל (וצריך לבדוק אם לא מפורש בדבריו דין קבלת ז' מצוות בפני בי"ד כדי להיות ג"ת, כשיטת הרמב"ם), אולם לפי דברי מיימוני לעיל נותן המאירי לגויים הגדורים בנימוסיהם דין רעך ועמיתך לכל דבר, כגון להשיב לו אבדתו וכו', ולזה לא מספיק דין גר תושב.

א. לגבי דברי החזו"א , כוונתו אכן אינה ברורה כל צרכה , הוא מערב שני טעמים שונים כאחת . כזכור לך , כמו שאתה מפרש את דברי החזו"א עכשיו , פירשתים אתמול (החלפנו צדדים כמו סוקרטס ופרוטגורס...) . ועל דברים אלה טענתי שהחזו"א המציא משהו שלא נמצא בש"ס ופוסקים . מצאנו קטיגוריה של 'תינוקות שנשבו' אבל החזו"א אומר משהו הרבה יותר רחב – שגם מי שלא ניתן בשום אופן להחיל עליו את הקטיגוריה של תינוקות שנשבו אפילו בפירוש המרחיב ביותר של המושג הזה , אין עליו דין מורידין ולא מעלין .

בקטע שלפני המצוטט מסביר החזו"א שדין מורידין הוא תקנה מכח הדין של בי"ד מכין והורגין שלא מדין תורה . לאור דברים אלה ניתן להבין את המשך דבריו שמכיון שכל עצמה של התקנה לתקן הרי שאם בימינו זה מקלקל בטלה אותה תקנה . וזה יותר מתקבל על הדעת מאשר הפירוש האחר . אבל זה רק ביחס לדין מורידין שעליו קשה למה דינו של ישראל מין חמור מזה של גוי .

ב. לגבי דברי הב"ח בלי"נ אעיין בדבר . אבל האם אין חילוק באונאה בין 'רשע' שיכול להיות מומר לתיאבון ושאסור להלוותו ברבית , לבין מומר להכעיס שמותר להלוותו ברבית ? שמא מומר להכעיס אונאתו מותרת ?

ג. להיפך , מלשון הרמב"ם (בהלכות עכו"ם) והטור דוקא כן משמע שהענין תלוי בע"ז . יתכן שבין גוי עוע"ז שאסור להצילו לבין גר תושב שמצוה להצילו , יש קטיגוריה שלישית של גוי שאינו עוע"ז שמותר להצילו (וכך דקדק בכס"מ). אמנם הב"י דחה זאת , אבל לשון הרמב"ם בהלכות עכו"ם מצביע באופן מאד חזק לכיוון הזה , לענ"ד .

ד. האם אתה בטוח שאין מצוה להחזיר אבידה לגר תושב ? אני צריך לעיין בדבר , אבל כמדומה לי שהרמב"ם בסוף הל' מלכים כותב שלא כדבריך . לגבי קבלה בפני ג' ברור שהמאירי אינו מצריך זאת וסתמא דתלמודא היא שלדעה שג"ת קשור בקבלת ז' מצוות ב"נ אין צורך בקבלה בפני ג' . יתירה על כך , יש לדון אם המאירי מקבל את חידושו של הרמב"ם המחלק בין גוי המקבל ז' מצוות מכח הכרע דעתו לבין גוי המקבלם מכח אמונה בתורת משה . ועדיין צ"ע מהא דמובא בגמרא שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג .

אם כבר הזכרנו את שיטת המאירי לגבי דין גויים "כיום", מן הראוי לציין את ספרו של מ' הלברטל "בין תורה לחכמה". הוא מביא שם מקורות רבים מספרי המאירי שדנים ביחס ההלכה לגבי גויים. וגם על תולדות חייו של המאירי ויחסו לחכמים נוצרים שהיו בזמנו.

בדרך כלל מקובל כיום בחוגים "חרדים" לתרץ את דברי המאירי בכך שהם רק אפולוגטיקה וכו'. אולם מעיון במקורות ניתן לראות בנקל שהמאירי אכן התכוון למה שהוא כתב כפשוטו.

מצו"נ

א. אני סבור שאין כאן שני טעמים נפרדים אלא הכל ענין אחד: ראשית מוכיח החזו"א שדין מורידין (וגם אין מעלין, כפי שמוכח מדבריו שם שהרי מסקנתו למושכם בעבותות אהבה וכו') אינו מן הדין אלא אמצעי הרתעתי בלבד, ולכן אינו נוהג בשעה שאינו מועיל. לו היה דין אין מעלין מעיקר הדין (היינו שכל מומר מתמעט מ"רעך" ומימלא אין בו עיקר חיוב הצלה) לא היינו דנים ברקע שהביא אותו למומרותו, וכעין שאמר ר' חיים על הנעביך אפיקורוס. אמנם, כיוון שדין זה אינו אלא למיגדר מילתא, יש להתחשב ברקע ובנסיבות וכנ"ל.

ב. בב"ח שם אכן יש צד שמותר לגזול ממונו של מומר להכעיס כזה, אבל מוכח שם שאף זה אינו אלא כהרתעה.

ג. ברמב"ם ע"ז אין הכרע, שכן ברישא הוא מדבר על עוע"ז ובסיפא על גר תושב, ודיוקא דרישא סותר לדיוקא דסיפא. אם יש כאן קטגוריה שלישית, היכן נתפרש דינה? בהלכות רוצח מוכח שהכוונה לגוי סתם, וכמסקנת הב"י. גם הטור משתמש בלשון גוי סתם בריש סי' קנ"ח.

ד. עכשיו ששאלת, שוב אינני בטוח, ואולי אף זה נכלל ב"גר ותוב וחי עמך". עכ"פ גם אם הדוגמא אינה מוצלחת, כוונתי לומר שגר תושב בסתמא לא מקרי אחיך, עמיתך ורעך. שיטת המאירי כפי שפירשה מיימוני לעיל היא שגויי זמננו מקרי "רעך" וא"כ הדק"ל.

אגב, מאי דפשיטא לך לכאורה נסתר מדברי המאירי עצמו (ע"ז סד), כי לענין המצווה להחיותו טעון גר תושב קבלת ז' מצוות בפני שלשה.

לגבי ד. מה שאמרתי שברור שהמאירי אינו מצריך קבלה בפני ג' היה ביחס לדין 'גויי זמננו' שחידש המאירי ולא לגבי דין גר תושב . אלא שרציתי לומר שיתכן שדין 'גויי זמננו' הוא דין גר תושב ועל כך חשבתי שאולי המאירי אינו מצריך קבלה בפני ג' כמו שאפשר לפרש בגמ' . אם המאירי עצמו כותב שלא כך , אז פארפאלן .

א . אני עדיין לא בטוח שהבנתי איך אתה מפרש את דברי החזו"א .עד כמה שאני מבין , הטענה שדין מורידין אין בו בימינו את התועלת שהיתה לה בשעה שנתקנה אינה קשורה לשאלה אם מומרי ימינו רשעים גדולים יותר או פחות מאשר מומרי ימי חז"ל .

למרות דבריך שהחזו"א מוכיח שאין דין אין מעלין אלא אמצעי הרתעתי , לא ראיתי בדבריו הוכחה לכך . אמנם מדברי החזו"א שמדבר על קירוב בעבותות אהבה מוכח שסבר שגם דין 'אין מעלין' אינו נוהג במיני זמננו , אבל החזו"א אינו מנמק את דבריו כראוי . וכל זה רק מחזק את טענתי מלמעלה שבמקרים מסויימים ההלכה היא אכן כחומר ביד היוצר והלכות מפורשות יכולות להידחות באמצעות סברות שנוצרו לצורך הענין גם אם אין להם אחיזה בש"ס ופוסקים .

בנוסף לכך , לא הייתי בונה הרבה על מה שנאמר בדבר החובה לקרב וכו' . בא וראה ברמב"ם הלכות ממרים פ"ג בו כתב שבני הטועים הרי הם כתינוקות שנשבו וכו' שלכן יש לקרבם . וכיצד אתה חושב סיים הרמב"ם את דבריו ? "ולא ימהר להרגן" ! כלומר , מצד אחד יש לקרב ומצד שני אין איסור להרגן , אלא המלצה שלא למהר בכך!

ב. לגזול ממון אסור גם בשל גוי ולכן אם יש היתר במומר ההסבר הוא שזה מכח הרתעה . לגבי אונאת דברים , כמדומני שמותר גם במומר לתיאבון וממילא יתכן שכל הדיון של הב"ח אינו אלא בנוגע לאונאת ממון של מומר לתיאבון(שבנוגע אליו עדיין יש מצוה להצילו ולהחיותו) , שהרי קשה מהנאמר במשנה שאונאת דברים חמורה מאונאת ממון . אבל לגבי מומר להכעיס יתכן שפשיטא שאינם בכלל אחיך לגבי אונאה .

ג. הדיוק שלי מלשון הרמב"ם אינו מכך שנקט בלשונו את המלה 'גוי עוע"ז' , שעל זה יש לומר דשיגרא דלישנא היא . הרמב"ם אינו לפני ולכן אני מצטט מהזיכרון בערך ואתך הסליחה :"אין כורתין ברית עם ז' עממים וכו' ואסור לרחם על העכו"ם וכו' שלא נניח להם לעבדה לפיכך אם ראה גוי עוע"ז אובד בנהר וכו' . כלומר , מלשון הרמב"ם מוכח שהאיסור להציל עוע"ז אינו חוק בלי טעם , אלא טעמו שלא נשלים עם העובדה שהגוי עובד ע"ז . וממילא נקיטת הרמב"ם בלשון עובד ע"ז היא בדוקא ובגוי שאינו עובד ע"ז שאין בו את הטעם הנ"ל אכן אין איסור להצילו ודו"ק .

החזו"א הבין כי דין מורידין ואין מעלין אינו אלא למיגדר מילתא, ולכן שייך בו חילוקים בין עבר פעם אחת לפעמים רבות, לתאבון או להכעיס וכו'. כיוון שכך, אינו נוהג דין זה אלא במקום ובזמן שהוא לתועלת.

אחד הנימוקים שהוא נותן מדוע אין בדין זה התועלת שהייתה בו בעבר הוא שאין טיבם של מומרי זמננו כטיבם של מומרי העבר. בזמן שכל ישראל הלכו בדרכי התורה היו המומרים "בנליזות מיוחדות בהטיית היצר לתאוות והפקרות" ואין להם תקנה אלא כליון. אבל בזמננו "שנכרתה האמונה מדלת העם", היינו שגם אנשים רגילים, לא מושחתים במיוחד, אינם כולם שומרי תו"מ, אין הדבר כן. נימוק נוסף הוא שלא זו בלבד, אלא שהנהגה כזו תביא נזק ולא תועלת בעיני "דלת העם".

במילים אחרות, להבנתי אכן יש בדברי החזו"א סימפטיה, שלא לומר הבנה, מסוימת למומרי זמננו, משום שנסיון האמונה ושמירת התורה בתנאי הדור שרובו ככולו אינו שומר תו"מ קשה הרבה יותר. כיוון שכך, היינו שאין הוא רואה בהם אנשים מושחתים בעצם, מוטב לקרבם ולא להרגם.

החזו"א אינו מפריד בין מורידין לבין אין מעלין. אם נפרש שיש איסור להעלות, אכן מוכרחים לומר כדבריו שיש כאן תקנה מיוחדת למיגדר מילתא. אם נפרש שרק אין חובה להעלות ניתן לטעון כדבריך שכל שאינו עושה מעשה עמך אין נוהג בו "לא תעמוד על דם רעך" וממילא אין הדין משתנה לפי התועלת שבו. אמנם מצד שני אם כל דין אין מעלין הוא רק היתר, ומאידך יש מצווה להעמידן בקרן אורה (מדין תוכחה?) נוכל להמשיך חיוב הצלה מכח מצוות הקירוב גם אם לא מדין הצלת נפשות הרגיל. נמצא שאם נקבל את עיקר הסברא שלא נוהג דין מורידין, הרי שיש מקור מבוסס גם לחייב הצלה, אם מכח דין הצלה הרגיל ואם מכח הקירוב.

אין דברי הרמב"ם בממרים טענה על החזו"א. הרמב"ם מדבר במצב שבו דין מורידין נוהג למעשה, אלא שהגיע לפנינו תינוק שנשבה שעדיין לא למד. כאן פוסק הוא שאין למהר להורגו עד שישהה זמן רב בינינו ויחזור דינו כשאר מומר. לדברי החזו"א, דין מורידין אינו נוהג כלל, וממילא אין איסור ההריגה מוגבל בזמן.

אגב, גם מן הרמב"ם יש לדייק שדין מורידין הוא למיגדר מילתא בלבד, שהרי הרמב"ם כתב שאין להורגו מפני שהוא אנוס, וכבר הקשו שהרי לדינא אין זה נקרא אונס, וגמרא מפורשת היא שתינוק שנשבה וחילל שבת חייב חטאת. ע"כ אין כאן דיני תורה רגילים, אלא תקנה מיוחדות למיגדר מילתא, ולכן כל מקרה נידון לגופו, למקומו ולשעתו.

הב"ח מפרש כי הוא מתיחס לדרשה הממעטת "את שאינו עמך בתו"מ" מאיסור הונאה, מדכתיב עמיתך. על זה מחדש הב"ח לכאורה שאף הם אינם אלא למיגדר מילתא. גם לולי דבריו, ברור שיש דינים אחרים שהם למיגדר מילתא בעלמא, כמו מורידין, או עשיית יינו יי"נ וכדו'.

אכן לשון הרמב"ם בע"ז משמע כדבריך, אלא שבעיון נוסף נתעוררתי שדבריו שם סותרים אלה את אלה, וז"ל:
"אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה כדי שנעשה עימהם שלום ונניח אותם לעובדה שנאמר "לא תכרות להם ברית" אלא יחזרו מעבודתה או ייהרגו ואסור לרחם עליהם, שנאמר "ולא תחונם". לפיכך אם ראה גוי עובד עבודה זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו, ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדוחפו לבור וכיוצא בזה אסור, מפני שאינו עושה עימנו מלחמה. בד"א בגוי, אבל מוסרי ישראל...מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן או שהיה חושש משום איבה מרפא בשכר אבל בחינם אסור. וגר תושב הואיל ואתה מצווה להחיותו, מרפאין אותו בחינם"
בריש דבריו מפורש שעוע"ז יש להרוג בידיים, ואחר כך הוא ממשיך "לפיכך" שאין להורגם בידיים, וצ"ע. עוד קשה כמ"ש לעיל: אם אכן שורש הדין הוא ע"ז, מדוע בסיפא חילק הרמב"ם רק בינם לבין גר תושב ולא כתב דין גוי סתם?

קיצורו של דבר, איני יודע לפרש דברי הרמב"ם כאן. אמנם בהלכות רוצח נראה פשוט שכל גוי דינו כן, וכנ"ל, אלא שאולי סמך שם על מה שפרש (?) כאן, וצ"ע.

יצחק יונתן

אבאר את הקושי שיש לי בדברי החזו"א . מצאנו בהלכה כמה קטיגוריות :
א. מומר להכעיס שעליו נאמר דין מורידין ולא מעלין . ישנם כל מיני פרטים וחילוקי דינים לגבי השאלה מי נכלל בקטיגריה זו , עובד ע"ז , מינים ואפיקורסים , שביק התירא ואכיל איסורא אפילו באיסור אחד , מחלל שבת בפרהסיא וכו' .
ב. רועי בהמה דקה וכיוצא בהם שלדעת הרמב"ם והב"י היא קטיגוריה כללית עבור מי שלא רק שעובר עבירות באופן מזדמן אלא עומד ברשעו תמיד הגם שעושה להנאת עצמו (אמנם התוס' חולקים בכך ולדעתם מדובר דוקא ברועי בהמה דקה וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה בכדי שיתנו לב לשוב) . עליהם נאמר דין אין מעלין .
ג. מומר לתיאבון שלגביהם יש מצווה להצילם ולהחיותם , הגם שיצאו מכלל עמיתך לכל מיני דינים .
ד. תינוקות שנשבו . והם בני הטועים שנתגדלו בטעותם והם נחשבים כאנוסים ואין עליהם דין מורידין .

כאשר אנו באים לדון בדינם של מומרי זמננו ,יש לדון בשני שאלות : השאלה הראשית היא - באיזה קטיגוריה יש לשים אותם ? אחרי שאנו מחליטים באיזה קטיגוריה הם נמצאים , יש עוד שאלה – מה דינו של מי שנמצא בקטיגוריה מסויימת בזמננו ?

למיטב הבנתי , הטענה שיש הבדל בין מומרי זמננו לבין מומרי ימי חז"ל רלוונטית אך ורק לשאלה הראשונה . ואילו הטענה שדין מורידין הוא רק למגדר מילתא ושבימינו רב הנזק בה על התועלת , רלוונטית אך ורק לשאלה השנייה . וכאן נראה החזו"א כמערב את שני הדברים .

יהיה איך שיהיה , החזו"א אומר כאן משהו מחודש - מבלי להתייחס לקטיגוריה הקלאסית של תינוקות שנשבו הרי שבזמננו בטלה מכל וכל דין 'מורידין' (וזה נכון גם לגבי הטועים עצמם ולא רק לבניהם) . כמו כן , נראה שהחזו"א סובר כן גם לגבי דין 'אין מעלין' לא רק לענין שאין איסור להעלות אלא אפילו לענין זה שיש מצווה להעלות .

שהחזו"א סובר כן הוא די ברור . השאלה היא האם השתמש החזו"א ב'מתודות הנהוגות בעולם ההלכה' , כלשונך , בכדי לבסס את הכרעותיו בענין הזה. במדה וסברתו של החזו"א היא הסברא שדין מורידין הוא רק למגדר מילתא , אז אפשר לומר שמדובר בהכרעה סבירה לפי המתודות הנהוגות בעולם ההלכה . שכן לגבי דין 'מורידין' יש לו הוכחה טובה שמדובר במיגדר מילתא . ההלכה תהיה שכל הקטגיוריות שנמנו למעלה עדיין קיימות ויש לדון בכל מקרה לגופו לאן לשייך מומר נתון . אלא שגם אם אנו משייכים מישהו לקטיגוריה הראשונה , נשתנה בזמננו הדין הספציפי של מורידין .

אבל במדה והחזו"א מסתמך על הסברא שמומרי זמננו אינם כמומרי העבר , הרי שחרג מכל וכל , לדעתי , מהמתודות הנהוגות בעולם ההלכה . ראשית , לא מצינו בש"ס ובפוסקים לא שבעבר היו נסים גלויים יותר מאשר היום ולא שאילו היה כן היה הדבר רלוונטי . מצאנו קטיגוריה של תינוקות שנשבו וזהו . הדיונים בפוסקים בנוגע למומרי זמננו סובבים תמיד סביב הרעיון של תינוקות שנשבו , ואילו כאן בא החזו"א להמציא קטיגוריה חדשה . שנית , אם באנו לחדש כזאת הרי שיש לדון בדבר גם לגבי תחום שלם של שאלות הנוגעות לאיסור והיתר . החזו"א זורק משהו לחלל האויר בכדי לפתור בעיה נקודתית אבל הוא אינו מפתחו בכדי לדון בכל ההשלכות ההלכתיות של הנושא . כמדומני , שבכל הקשר אחר בו יש רלוונטיות לגדרי מומר החזו"א ממשיך להשתמש בקטיגוריות הקלאסיות .

כמו כן , הסברא שדין מורידין הוא רק למגדר מילתא תקפה אך ורק לענין דין מורידין . בכדי להוסיף ולחדש שגם דין אין מעלין הוא רק למגדר מילתא יש צורך בראיה ונדמה לי שאין כזה בדברי החזו"א. כמדומני שראיתי בפוסקים כמה פעמים הלשון 'אין אנו מצווים להחיותם' בהקשר של מומרים . אמנם טענתך לגבי האיסור להציל מתקבלת על הדעת , אבל זה מצריך עיון במקור האיסור לגבי עכו"ם . אבל דבריך לגבי החובה להציל מצד מצוות תוכחה צ"ע – מי אמר שיש מצוות תוכחה במומר ?

נ.ב. לא הבאתי את דברי הרמב"ם בהל' ממרים כטענה על החזו"א . הבאתים , ספק ברצינות ספק בהלצה , כהצבעה על כך שניתן לדבר על קירוב בדרכי שלום ובאותה נשימה לומר משהו פושר כמו 'ולא ימהר להרגן' .

מצו"נ יקירי,

צר לי על התעלמותי הממושכת מדבריך. טרוד הייתי. לצערי לא הספקתי לעיין בסוגיא כדבעי, ובלי נדר אשנה פרק זה. כמה הערות לע"ע:

אתה מניח כי דין אין מעלין (וכמוהו, כנראה, כל הדינים שנתמעטו מרעך, אחיך וכו') שונה מדין מורידין ואינו הרתעתי בלבד. מן הסברא אפשר בהחלט לחלק כן, אבל ברור (כפי שכתבת) שהחזו"א לא חילק כן. לטענתך, חילוק זה של החזו"א חורג מן המקובל בעולם ההלכה ונעשה משיקולים מטא-הלכתיים.

ובכן, לענ"ד יש לחילוק זה בסיס סביר, היינו יש מקום לומר כי גם מיעוט המומרים מלהחיותם, לנהוג בהם בדרכי החסד וכו' שנלמדים כולם כנ"ל הם בעיקרם בגדר הרתעה, ולא משום שכיוון שפרקו עול שוב הרי הם כגויים בעצם, וגם ניתן לבסס זאת מדברי ראשונים ואחרונים. כך מוכח לענ"ד מדברי הב"ח הנ"ל. אמנם אתה טוען בצדק כי החזו"א לא הזכיר דברי הב"ח הללו ולא עליהם סמך. מאידך, דומני כי לשונו של החזו"א "ועלינו להחזירם בעבותות אהבה" אינו אלא לשונו של הרמב"ם "לפיכך ראוי להחזירן בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום" גבי תינוקות שנשבו. שם פירש הרמב"ם כי תינוק שנשבה כזה אינו אלא אנוס (ובפשטות מצוה להחיותם וכדומה). כך מפורש בחזו"א בסוף הסימן (אות כ"ח) ושם הוסיף עוד את סברת האחרונים ע"פ דברי ההגה"מ שלא נאמרו כל דינים אלו (של הפקעת המומר מזכויות ישראל) אלא לאחר תוכחה (ושוב מוכח מכאן שדינים אלה הם להרתעה, אם לא שנאמר שמרי בתוכחה הוא מדרגה חדשה של רשע, ואם נאמר כן יש לבאר באופן נוסף דברי החזו"א על החילוק בין זמנם לזמננו ואכמ"ל וד"ל ברמיזא).

סוף דבר, לענ"ד פסקו של החזו"א שגם דין אין מעלין ודומיו אינם אלא להרתעה, מבוסס באופן סביר (אם כי לא חד משמעי) בדברי הרמב"ם, ועוד יותר מכך בדברי ההגה"מ ושאר פוסקים שהביא שם באות כ"ח. לעניות דעתי המשוחדת אין כאן חריגה ניכרת מדרך הסקת המסקנות המקובלת בשאר הסימנים בספרו.

אגב, בסוף הסימן הוא מפרש כי אכן בכל הקשר אחר בו יש רלוונטיות לגדרי מומר אין להמשיך להשתמש בקטיגוריות הקלאסיות . סברתו זו נאמרה אף לחומרא (לחייב חליצה ממומרי זמננו) "וכן לענין שאר הלכות".

לשאלתך הראשונה: למיטב הבנתי החילוק בין המומרים של היום למומרים של פעם אינו בסיווגם לקטגוריות שמנית (שכן מומרי זמננו הם, על דרך הכלל, מומרים להכעיס דשבקו היתרא וכו', ואף מינים ואפיקורסים על פי הגדרים המבוארים ברמב"ם) אלא דווקא בשאלה השנייה כהגדרתך: השוני לדעת החזו"א ע"פ הבנתי הוא במידת התועלת שבכפייתם, הן לצורך תשובת עצמם והן לצורך הרתעת זולתם.

תמיהתי על הרמב"ם בע"ז (דברישא משמע "יהרגו" ובסיפא כתב שאסור להורגם) מופיעה כבר בלח"מ עיי"ש תירוצו. אחרים מחלקים בין זמן מלחמה שבה "טוב שבגויים הרוג" לזמן שלום, או בין מאבק כנגד אומה לדינו של יחידי.

עוד יש להעיר לדברי הרמב"ם פי"א ממאכ"א: "וכל מקום שנאמר גוי סתם הרי זה עובד עבודה זרה". אם אכן התכוון הרמב"ם לכלל התקף בכל משנה-תורה הרי שכל ראייתי מהלכות רוצח אין בה ממש.