|
|
| נשלח ב-8/5/2004 20:38 |
 |
| |
מסתברא
זאת ועוד, אמנם ברמה השטחית נראה שהרמב"ם סטה מדרכם של חכמי התלמוד, ברם לאמיתו של דבר כאשר מעיינים יפה בסוגיה זו מבינים שדווקא הוא ממשיך דרכם האמיתי של חכמי ישראל שידעו שיש חכמה בגויים, והודו לחכמי אומות העולם שניצחו אותם, והכירו יפה את תרבות העולם הגדול וכו'
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/5/2004 20:55 |
|
| |
ועוד הערה למסתברא . ישנם בחז"ל הרבה אמונות לגבי רפואות וכדו' שאתה בעצמך אינך מאמין בהם , האם זה אומר שסטית מדרכם של חז"ל ?
אלא מאי ?לחז"ל היו השקפות שונות בעניינים שונים , אבל דבקות בדרכם אינה אומרת קבלת כל השקפותיהם אלא רק מה שרלוונטי לשמירת תורה ומצוות .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 12:25 |
|
| |
מיימוני כבר ניתח יפה את הענין של קבלת סמכות . אני רק רוצה להוסיף שיש לחלק בין סוגים שונים של קבלת סמכות .
1) קבלת סמכות מומחים בעניינים עובדתיים ומדעיים. מכיון שהידע הנמצא בידי האנושות גדול בכמה סדרי גודל ממה שהאדם הבודד יכול לקלוט במוחו , הרי שהאדם נדרש לקבלת סמכות ומתן אימון במומחים בתחומם . כלומר , יש כאן מעין חלוקת עבודה שבו במקום שכל אחד ילמד תורה , פיזיקה , כימיה , ביולוגיה ,רפואה וכו' הרי שכל אחד מתמחה בתחום אחד וסומך על אחרים המתמחים בתחומם לעניינים הנצרכים לו לתחומו . אבל קבלת הסמכות הזאת אינה אלא הכרעה הגיונית של מתן אימון במי שראוי לאימון . וזה כפוף לכמה הגבלות . למשל כאשר אני סומך על הגרש"ז אוירבך בענין הלכתי אני יודע כמה דברים:
א. אני יודע שלמד הלכה המון שנים .
ב. אני יודע שהוא כותב תשובות שבו הוא מנמק את דבריו .
ג. אני יודע שיש תלמידי חכמים אחרים שקוראים את תשובותיו , ושאילו היה כותב שטויות לא היה יכול להגיע למעמדו כפוסק .
ד. אני יודע שאם אני בעצמי אלמד מספיק אוכל בעצמי להיווכח האם הכרעותיו ההלכתיות סבירות .
אפשר למחוק כאן את המלים הלכה ות"ח ולהכניס את המלים רפואה ורופאים או פיזיקה ופיזיקאים . האימון שאני נותן במומחה הוא מכח ידיעה שלמד את התחום שלו במשך שנים על פי מתודות ראויות ושקיימים מכאניזמים שלא יאפשרו לו המצאת שטויות לשמם . כמובן שכולי האי ואולי ושתמיד יכול לקרות שנתתי אימון רב מדי במומחה , אבל על הרוב זה עובד ואני יכול לסמוך על זה .
ומכיון שכך הרי שאני נותן אימון אך ורק במומחים בתחומם . כאשר מדובר בהלכה אני נותן אימון בפוסקי הלכה גדולים . כאשר מדובר בפיזיקה איני מעונין בדעתם של גדולי הלכה , שכן אין זה התחום שאותו הם למדו ואני מתענין אך ורק בדעתם של מומחים בתחום הפיזיקה , כשם שאיני שואל פיזיקאים בדבר הלכה . אם השאלה היא אודות ד' יסודות הרי שדעתו של הזוהר אינו מענין בהקשר הזה , אלא דעתו של הכימאי שלמד כימיה באוניברסיטה . אם אני מעונין בשאלה מי חבר את ספר הזוהר הרי שאני נותן אימון בפילולוגים ולא בגדולי ישראל , שכן אלה לא עסקו במחקרים פילולוגיים . גם הסכמת כל ישראל אינה מועילה לענין זה שכן הסכמת כל ישראל אינה מוכיחה שום דבר . אילו כל ישראל יסכימו שלאינדיאנים יש קרניים זה לא יגרום לאינדיאנים להצמיח קרניים .
2) ציות להחלטת הסמכות . כאן אין המדובר בענייני אמונות ודעות אלא בשאלה כיצד לנהוג למעשה בשאלה מעשית כלשהי. ישנם הרבה מערכות חברתיות ומנהליות שבהם אדם מקבל את העיקרון שבתחומים מסויימים אין הוא נוהג לפי מה שנראה לו נכון אלא לפי מה שמחליט סמכות כלשהי . חייל בצבא , פקיד במשרד מנהלי וגם אזרח במדינה מקבלים סמכות גם כאשר הם חולקים עליה . וזה לאו דוקא בגלל ההכרה שכל מה שבא מהסמכות הוא נכון וצודק ושאם אני הקטן איני מבין בדעתי את הכרעת גורם הסמכות זה בגלל שהקעפעלע שלי הוא קטן מדאי , אלא בגלל ההכרה שגם אם במקרה הספציפי אין הגורם המוסמך צודק הרי שהנזק מאי הציות על ידי אי שמירת המסגרת יהיה רב על התועלת .
יתכן שגם בהלכה יש מושג כזה . אם כל אחד ינהג לפי דעתו בענייני הלכה הרי שעלול להיווצר מצב שבו יהיה לעם ישראל שני תורות . ולכן יש עיקרון של קבלת סמכות בי"ד הגדול שבירושלים . לא בגלל שביה"ד הגדול תמיד צודק , אלא בגלל שיש לקבל דעתם לענין מעשה גם כאשר הוא לא צודק בכדי לשמור על המסגרת של עם ישראל. כמו כן יתכן שהעיקרון של 'קבלת כל ישראל' שחידש הרמב"ם הוא אותו עיקרון .
3) באופן עמוק יותר יתכן ש'קבלת כל ישראל' היא היא ההלכה . הרמב"ן מסביר את עיקרון הציות לסמכות החכמים בכך ש'על משמעות דעתם ניתנה התורה' ושזהו 'רצון האדון המצווה על המצוות'. כלומר , אם החכמים מחליטים משהו בשאלה הלכתית הרי שהאדון המצווה על המצוות רוצה שנקיים את המצוה כמו שהחכמים מבינים שצריך לקיים אותה ולא כמו שאנחנו מבינים שצריך לקיים אותה , בבחינת הפה שאסר הוא הפה שהתיר . יתכן שקבלת כל ישראל להרמב"ם יש לה את התוקף של בי"ד הגדול שבירושלים וממילא יש כאן אותו עיקרון (ועיין בקונטרס דברי סופרים לר' אלחנן וואסרמאן) . עכ"פ כל זה נוגע לענין קיום המצוות להתיר האסור ולאסור המותר אבל אין זה נוגע לעניני אמונות ודעות שכן שום סמכות אינה יכולה להפוך שקר לאמת ואמת לשקר . ודו"ק .
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 12:51 |
|
| |
מציץ, אני נפעם 
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 13:09 |
|
| |
מצו"נ
תוספת למה שכתבת, למעשה כבר הגאונים כתבו במפורש שאין חיוב לקבל את דברי חז"ל באגדה, שהרי "כל חכם דרש כפי מה שעלה על דעתו" (יותר מאוחר אצטט את המקורות עצמם). אלא כאמור כל החיוב בקבלת התלמוד נוגע אך ורק לתחום ההלכה.
בעניין זה, כמו בהרבה תחומים אחרים, הרמב"ם הוא אכן ממשיך דרכם של גאוני בבל שהיו בעלי הקבלה האמיתית מישיבות סורא ופומפדיתא בהן למדו האמוראים; ואילו הגישה האחרת, היינו זו הרואה בכל אימרה שיצאה מפי חז"ל "קודש קודשים" שלא ניתן לחלוק עליה, אפילו כשהיא בתחום האגדה - נוצרה דווקא בקרב חכמי צרפת שלא היו בעלי מסורת ישירה מחכמי התלמוד.
למרבה הצער הגישה השולטת כיום בקרה המגזר הדתי היא דווקא זו של חכמי צרפת, ואילו גישת הרמב"ם נזנחה לחלוטין ורבים רואים בה כיום כפירה ואפיקורסות (השווה למשל לדברי החזו"א שאמר לגבי אדם אחד שהטיל ספק בכך שאגדת חז"ל על עוג מלך הבשן שהרים הר וכו' הינה כפשוטה - שיינו יין נסך וכו').
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:25 |
|
| |
מצו"נ  ,
רב"צ,
נקודה מעניינת לגבי מהותה של סמכות שעלתה כבר אי שם היא שסמכות הסמכות נוצרת בתהליך הליכות העם [וכנראה שכן גם בתורה שבכתב- ראה יהואש]. היו שתמהו על רבנן סבוראי איך חלקו על חתימת התלמוד, בעוד התשובה היא שקבלת הסמכות של חתימת התלמוד לאו היינו שהיתה ישיבת רבנים בו הכריזו בפולסא דנורא על מי שיסטה מחתימת התלמוד, אלא שכל הסמכויות הקפואות לא נקפאו ביום אחד ולכן בימי רבנן סבוראי עדיין לא נהיתה חתימת התלמוד כזה קאנון!
הסיפור שהבאת מהחזו"א מפליא ומסתבר שאם אמר כך היינו בהקשרים מסוימים כמו שבאגרותיו הוא שמרני בהרבה מאשר בחידושיו. היכן מקורו?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:34 |
|
| |
ווטו
כמובן שהחזו"א היה הרבה יותר שמרני בצד ה"פורמלי" שלו, מאשר מה שהוא היה באמת. למשל, הוא הרי תמיד כתב על כך שהראשונים הם כמלאכים ושלא ניתן לחלוק עליהם כלל(ובמיוחד ראה דבריו החריפים ביותר לגבי דברי הכס"מ על הלכות ממרים ב, א !) - אולם הוא עצמו דווקא חולק הרבה פעמים על גדולי הראשונים, תוך כדי שהוא מתרץ זאת בכך שהוא "מסתמך על שיטה אחרת".
מקרה נוסף הוא יחסו לשימוש בכתבי יד ישנים של התלמוד, הוא הרי דיבר בחריפות רבה נגד השימוש בכתב יד מינכן שנעשה באקדמיה כדי לשחזר את הנוסח המקורי של התלמוד, ברם הוא עצמו משתמש בכתב יד זה לפחות פעם אחת בחידושיו לתלמוד (ראה במאמרו של שפרבר באחד מגליונות בד"ד לעניין ההשוואה בין שיטת הלימוד הישיבתית לבין השיטה האקדמית)
על כל פנים, אשתדל מחר לשלוח את המקור המדוייק של דברי החזון איש, וכן דברי הגאונים המוזכרים לעיל.
אגב, האם קראת את דברי הכס"מ בביאור שיטת הרמב"ם להלכות ממרים ב, א ? הוא כותב שם למעשה את אותם הדברים שכתבת לעיל, ע"ש היטב ודוק !
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:36 |
|
| |
ווטו
גם אני זוכר איזשהו מקום שבו החזו"א טוען בחידושיו שהטענה שחז"ל טעו בעניינים מדעיים הוא כפירה גמורה .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:38 |
|
| |
. מואדיב,
יש לציין שזה היה בנוגע ללוח התאריכים שהוא כה מרכזי בחיי החברה ששתי לוחות מפצלים את העם לשני עמים. למרות זאת היתה שם החלטה לא קלה אם להיכנע לסמכות. דווקא בעקבות הטלת סמכות זו ועוד תוספת הטלה שנה אחר כך, הוזקקה הסמכות "להתקפל" ולרדת מהנשיאות [רבן גמליאל בברכות כ"ז:].
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:43 |
|
| |
.
למיטב זכרוני החלוד, הנהגתו הקשוחה כלפי רבי יהושע היא שהכריעה, ולאו דוקא עיבור שגוי. הכרחת רבי יהושע לעמוד יום שלם בבית המדרש (בסוגיית תפילת ערבית - חובה או רשות), כמו גם כפיית הליכתו אליו "לקאנוסה" - הפריעו במימד האישי.
והשווה עוד "מקירות ביתך ניכר שפחמי אתה" - וכי רק היום, נודע לו כי זהו מקצועו של רבי יהושע ?
ובכל אופן, דומני כי במהות אנו מסכימים. בהחלטה שבמחלוקת עליה יכול לצאת פילוג גדול, עדיף לקבל את דעת בעל הסמכות, אף אם שגויה היא, כדי להמנע ממכשלה גדולה בהרבה - פילוג בעם.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:43 |
|
| |
מצו"נ
אכן החזון איש סירב להודות בכך שייתכן וחז"ל טעו בעניינים מדעיים, ברם הוא מצא דרך לעקוף זאת על ידי השימוש בטענה של "השתנות הטבעים", שמקורה הראשון בהיסטוריה הוא, כידוע, אצל התוס' לגבי פרה יולד פחות מגיל שלוש שנים (אם כי למעשה כבר בגמרא יש סברות מסוג זה)
חידושו הגדול של החזון איש היה בכך שהוא השתמש באופן גורף בטענה זו, והיה מוכן לשנות הרבה הלכות על סמך הטענה שהטבע השתנה. למשל, הוא התיר לאדם שעבר ניתוח באשכים בו ניקבו את אחת מביציו (אַאוּץ'! ) לבוא בקהל אף על פי שלפי הגמרא הוא נחשב ל"פצוע דכא\דכה" שאסור לבוא בקהל מדאורייתא, וזאת כאמור על סמך הטענה שהטבע השתנה (בספר "השתנות הטבעים בהלכה" מובאים הרבה מקרים כאלה, עיין שם).
כמובן שדעתי האישית לגבי הטענה של "שינוי הטבע" מן הסתם לא זקוקה לביאור, ברם עדיין יש להתפלא על כך שהחזון איש, למרות שמרונות הרדיקלית, היה מוכן להשתמש בטענה זו ביד כה חופשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/5/2004 18:53 |
|
| |
לגבי קבלת העיקרון של השתנות הטבעים איני מתפלא כ"כ שהרי שור שחוט לפניך . אם אנו רואים שבניקב אחד הביצים יכול להוליד הרי שיש לומר זיל בתר טעמא . אמנם הדבר דורש ניתוח , האם אפשר למצוא גישה עקבית בפוסקים ביחס לטענת זיל בתר טעמא ? ואולי כדאי לפתוח אשכול בנושא .
|
|
|
|
|
