הא-ל כהווה ומהוה המציאות מול הא-ל כשכל ?

בעקבות נושא שהתפתח באשכול על מסורת הזוהר מול מסורת התורה , ניסיתי להעמיד (בקירוב ...) את הנקודה החידוש המהותי של הזוהר אל מול שיטת הפילוסופים :

ראשית אצטט את עיקר דברי משם :

שאלת השאלות בה הזוהר עזר לי להבין דברים , היה בנוגע לקשר בין מעשי האדם , לרצון ה' , ולתכלית קצת יותר בהירה מאשר המושג "עבודת ה'" , שסותם הרבה יותר מאומר . (וגם מעלה את שאלת ה"צורך" של ה' בכל שנעבוד אותו , שעפ"י השיטה הרמב"מיבית לא נענתה מעולם . [לפחות לא תשובה שהתישבה על ליבי ועל דעתי...])
התשובה שהבנתי מתוך הזהר , מתייחסת אל ה' כאל הו-יית העולם (והנושא נידון ובואר בהרחבה ע"י ר' ווטו בהרבה מקומות ) הספירות הובנו בעיני ככמה התגלויות שונות של
ההוי-ה בעולם (כך הבנתי את "פתיחת אליהו" הידועה
באופן פשוט ) חסד היא הוי'ה מסוג אחד , גבורה מסוג אחר
וכו'. (אני מתכוין למושגים האלו בהבנה אינטואיטיבית פחות או יותר .) לנו כבני אדם יש נגישות להוויות המסוימות האלו , אנחנו יכולים לעשות חסד עם הבריות , לגבור על הרע וכו' . ובמעשה הזה עצמו יש שינוי להוי'ה יען כי האדם הוא עצמו חלק מההוי'ה כולה , ולכן פשוט שיש לו נגישות אליה , ויכולת לשנות אותה במובנים מסוימים .

זה הנקודה בגדול , אני יודע שיש עליה קושיות פילוסופיות .
אלא שלמיטב הבנתי אם מבינים את הדברים נכון ניתן לראות שאין בהן ממש . (אם רוצים אפשר לפתח את הנושא יותר ברצינות והכי חשוב באיטיות ) לעומת הקושיות על שיטת הפילוסופים (בין אלו שבתוך היהדות ובין אלו שמחוצה לה) שלהבנתי לא ניתנות לישוב באופן עקרוני . (הנחת השכל כ"מושכל ראשון" לכל הפחות גובלת באבסורד אם לא למעלה מכך להבנתי , יען כי אינה מסוגלת לחול על עצמה ... )

מה גם שרעיונית הדברים התישבו היטב עם המקרא , המשנה והתלמוד , והצליחו למלא הרבה מאד מהחורים
שבקריאה רגילה נראים קשים עד בלתי מתקבלים על הדעת ...

למען האמת יש להודות שלפני שניגשתי לזוהר למדתי את התורה
כשיטת המהר"ל איזה זמן , מה שנתן את הבסיס השכלי (ומעט פילוסופי) לעיון בדברי חכמים באגדה כמו בהלכה ...

זה עקרי הדברים , כפי מה שעלה בידי לכתוב כעת , אשמח להמשיך לפתח את הנושא . (ודוק : לפתח ולא להתווכח , יען כי אין הוכחות לדברי ... טענתי היא שע"י השיטה הזו אפשר להגיע לישוב של דברי חכמים והמקרא , עם הוויות העולם ,
ולכן אין צריך להוכיח את שכלית כלל . [ונאמן אני לשיטתי , שהמציאות {או ה"הוי'ה" או ה"קיום"} קודמים לשכל ... ] )
אשמח לתגובות .



תוקן על ידי - אישציפור - 11/05/2004 13:22:44

מציץ

לאחרונה אתה יושב ביותר מדאי קומזיצים חסידיים

ווטו,

אני כבר חושב שאתה כתבת הזהר

לא , מה רע בקצת נוסטלגיה ? .

ווטו

נדמה לי שכתוב בתיקו"ז שדוקא השם קיים 'בגין דאשתמודעא לבני נשא' .

אי"צ היקר

לנקודה אחת - אתה שואל "למה לעבוד אותו", כדאי להבחין שהתורה מציגה את עבודת ד' כבחירה בחיים. אין העבדות לצורכו של הא-ל אלא לצורכנו האישי, ומכאן שהמילה עבדות כהגדרה אינה מדויקת בכל הקשר. הרמב"ן בכי תצא מדגיש שהמצוות "לנו" ולא "לו - ית'".

מתוך נקודת מוצא כשל זו, ובפרט לאור ההבנה שד' הוא הווה, וממילא שאנו מכוונים לעמוד במקום ובהקשר הנכון מול המציאות הזו - הווה, אזי השאלה תקבל אפיקים ראשוניים יותר. כוונתי, שלאור הבנה הנ"ל השאלה של "למה לעבוד את ה'" היא שאלה נגזרת מהבנת מיקומנו ויחסנו הנכון [ובלשון יותר מצומצמת - מוסר] במציאות [הווה] / אל מול המציאות.

[אם כי אין תפיסת מוסר ויעוד אנושי שלם ללא תפיסת הווה אחד, בראשית הדיון ניתן להתמקד בתפיסת הנקודה, גם בנפרד מתפיסת הווה]

בקצרה: לאדם יש סגולה - מסוגלות ויכולת עמידה במקום וביחס הנכון מול המציאות, כאשר נדע מה המעמד הנכון של האדם במציאות ולמה הוא מכוון, ומה הניגוד למכוונות זו, נוכל לגזור מכך תשובה לשאלתך אודות עבודת ד' הנגזרת מהנ"ל כנ"ל.

יהוסף ,
שיטתך היא השיטה שניסיתי להציג ולפיה אמנם אין קושיא .

קושייתי היתה על הא-ל השכלי . (פילוסופי)

ווטו ,
אתה ישבת בין הא-ל השכלי (פילוסופי) והא-ל ההווה . (אליבא דהזוהר , אולי בין הו"ק , לחב"ד ...)
אני הנחתי שהם שנים שונים , אליבא דהפילוסופים ....

ממללא ,
מסכים איתך , שלא השכל הוא הגורם הראשון לרצון לעבוד את ה' .
ועם זאת להבנתי (וכן מובא במקורות) מצוה עלינו להשתדל כפי השגתינו לדעת את ה' בכל האמצעים שבידינו (שהשכל אחד המרכזים שבו) , ומתוך זה נדע מה רצוי וראוי בעיניו . (דהיינו נוכל לעובדו...)
בכל מקרה זה לא הכרחי לצורך קיום התורה .
ערב טוב .

אי"צ היקר

הפיצול בין שכל לתפיסת המציאות לא תיתיכן שכן -
השכל = הכרת המציאות
המציאות = המצוי להכרת האדם

איך ניתן בכלל לפצל ביניהם?

הדרך היחידה לחלק הוא רק חילוק חלקי, הניסיון המורה על "גילוי" של דברים חדשים, מניח דברים נוספים שאין לנו מידע ישיר עליהם, אך מנסיוננו יהיו אלה כשיתגלו בגדר מציאות, ובזה אין לשכל השגה מפורטת.
האמת שגם זה לא נכון, אך קודם יש לבחון אם לזו כוונתך, או כוונה אחרת?

"השכל הוא המלאך שבין אלוקים ואדם"
(רמב"ם, אבן עזרא, חזו"א)

אני מסכים שהחלוקה מעט מלאכותית , אבל היא נצרכת .

אני מניח שתסכים איתי שלימוד תורה או לחילופין פיסיקה ,
שונה מהותית מאכילת מצה או בורקס . (הרמב"ם עצמו מבדיל בין הפעולות במו"נ )

סביב זה עומדת שאלתי האם הא-ל מתייחס רק לצד השכלי באדם ובעולם , או שגם לחלקים שאיננו רואים אותם כשכליים .

כאמור החלוקה מלאכותית יען כי באמת המציאות היא אחת , החלוקה בין השכל והקיום החומרי , היא תוצר של האדם . (בעצם יותר נכון לומר של חטאי האדם...)
זו אחת הנקודות המרכזיות , עליהן רציתי להתחקות באשכול הזה .
ערב טוב .

מגוחך לצרף את החזו"א ביחד עם הרמב"ם והאב"ע. הרמב"ם והאבן עזרא היו הוגים ימי ביניימי שהשופעו מחכחת אריסטו על מעלת השכל ככח הכי עליון וטבעו הוא היודע והוא הידוע.

החזו"א כנראה הי' רחוק מזה, רק היו איש הלכה שהיו נאמן להכלל שתורה לא בשמים הוא וממילא אין ברירה אלא למצות את השכל בבירור ההלכה.

איש ציפור יש"כ

היתי מחדד את הדברים ואומר כך :
התפיסה השכלתנית המנסה לאחד את הריבוי המופיע בעולמנו ומנסה להכפיפו לחוקים אחדים על מנת ליצור בכל ים הפרטים סדר - איננה אלא ממעטת את הדמות .
סופו של תהליך זה יהיה עולם אחד ופשוט בתכלית הפשיטות נטול תארים ונטול גוונים , וממילא נטול משמעות.

התפיסה השכלתנית החותרת לבטל את הריבוי נקלעת לסתירה פנימית כשהיא נאלצת להודות בסופו של דבר שאין היא יכולה לומר דבר פוזיטיבי על המציאות או על אלקים .

קיים ולא במציאות.
פועל בעולם אבל לא בעל השתנות.
רוצה אבל לא בעל חסרון.
רחום וחנון וכו.. אבל לא בעל תארים.
ידיעתו איננה כידיעתנו.

משפטים אלו ועוד רבים אחרים הלקוחים היישר מן הפילוסופיה הסכוליסטית השכלתנית , מדגימים בצורה טובה את הפיתרון חסר המשמעות שהיא כביכול פותרת את בעיות הפילוסופיה.
הפיתרון שהיא מציעה אינו אלא פיתרון על דרך השלילה .
פיתרון זה איננו אומר אלא זאת, שאיננו יודעים מאומה על המציאות או על הסובב אותנו. שהרי איזו משמעות ישנה לאל ש"ישנו אבל לא במציאות" . אם הוא לא נמצא במציאות, אז באיזה מובן חיובי הוא ישנו.

מתודת ההפשטה מתעלמת מן המפריד והמבדיל שבין כל הפרטים ויוצרת עולם שיכלי מופשט בעל אחידות פנימית אבל מנותק לחלוטין ממושא המחקר שלה והיא המציאות.

על פי הקבלה כל ריבוי האנפין של המציאות מקבל משמעות חדשה ובעלת אמירה חיובית לאדם.
הקבלה ( הרציונליסטית , למשל זו של הרמחל ) מכירה באפס האפשרות לחריצת משפט חיובי כלפי האלוקות או העולם, אבל היא איננה הופכת את ריבוי המידות ( חסד ,גבורה או חכמה ובינה ) ללא רלוונטיות. אלא להפך, היא מקנה להם משמעות טרנסצדנטלית , מתוך ההבנה שזוהי מצבת הנתונים העומדים לרשות האדם ורק באמצעותם ולאורם הוא יכול לפעול.

לדוגמה : הרמחל מגדיר את תכלית בריאת העולם כרצון להיטיב משום שמחוק הטוב להיטיב.

מנקודת ראות סכוליסטית שכלתנית ניתן לומר שהרמחל מגשים את האלוקות בכך שהוא מיחס לה תכלית אנושית אנתרופורמורפית ובנוסף מיחס לאלוקות תארים כמו טוב ושלם.

אולם כוונתו היא שהיות ועל פי מושגנו האלוקים הוא שלם וטוב , והיות ועל פי שכלנו מחוק הטוב להיטיב , על כרחך לדידינו , מנקודת מבטנו על העולם ותכלית בריאתו נאמר שכוונת הבורא הינה להיטיב לברואיו.
אולם כל זאת מן ההיבט הסוביקטיבי , אולם מההיבט האוביקטיבי הוא נשאר בגדר של אור אינסוף.
זוהי דוגמה אחת למעבר מפילוסופיה שכלתנית שלילית לפילוסופיה טרנסצדנטלית חיובית.

וכן על זה הדרך בשאר מידות הקב"ה המתגלות בהנהגתו .

לסיכום ניתן לומר שעל פי הפילוסופיה של הקבלה האדם אמור לחזור לעצמו ולבנות את אמונתו בהתאם לתפיסתו והשגתו את כל הריבוי הנתון לו מן העולם.

האדם אינו לבנות מגדל גבוה אבל הוא יכול לבנות בית קטן אבל בטוח.

מצו"נ,

אכן הקריאה בשם השם היא "בגין דאשתמודעא לבני נשי" אך צריך לשמור על פרופורציה כמו כשמצביעים על הירח שהאצבע לא יסתיר את הירח וכמ"ש הרש"ר על הקריאה בשם השם שהיתה גנאי בימי אנוש, אך בימי אברהם כאשר השם נשכח והוחלף באלילים, היה זה שבח. כעת אשר אין אלילים ורק "מנהג אבותיהם" [נ"מ לפאות קאסטעם] מתקרבת תקופת "ולא ילמדו כי כולם ידעו" שלכן יש להטפיל את השם לעצמות הווה.


מסתברא,

אם כי מבחינת הבעה אסכולתית אין לחזו"א קשר ישיר לרמב"ם ולאב"ע, בכל אופן הייתי שם אותם בהיכל תהילה אחד של הממאנים להחליף את השכל במיסטיקה. [אולי ראוי לעשות "מאדאם טוסו" של חכמי התורה מכל הדורות?!]