איתי?
דיון?
נישמע מוזר .
אין לי שום מקורות .
זה הכל תרחישי בטן .
לא יתכן שלך היה דיון איתי .
ולעניננו ,קביעתך לטעמי לא מבוססת .היא נובעת מראיה עצמית של רגש החובה .
אין לי שם בחיריות ,לא דיברת על שינוי ולמידה.
חסרה לי באמירה שלך דינמיקה של רגשות ואחריות מול יצרים טבעיים.
שגם הם בחיריים לגמרי וניתנים ללמידה.
כעת ברשותכם אנטוש אתכם לטובת אהבת השבת .
בעצם זה לא מדוייק ,הייתי שמחה לשבת ולדון איתכם בזה ,זה מציק לי מאוד ,מאשר לחפש קישואים קטנים בקליפה דקה לפשטידת השבת.
היו בטוב.
נשלח ב-14/5/2004 11:33
מדוע על מנת לאהוב את הזולת עלינו לאהוב את עצמנו?
התבהרות מפרטת את הפשעים שאנו מבצעים כלפי עצמנו, והיא צודקת כמובן, אולם בכל זאת ולמרות הכל אנחנו יודעים משהו על אהבה, וזאת לא למדנו מאהבתנו את עצמנו, אלא מאהבתם של אחרים אלינו משחר ילדותנו (הורים ומשפחה), ואף יש בידינו להעניקה לילדינו ולבני משפחתנו. זוהי הפרקטיקה.
כמובן מגיע לנו שאנחנו נתייחס אל עצמנו קצת יותר טוב... (אצלי, לפחות, זו עבודה קשה...)
במישור העקרוני, "ואהבת לרעך כמוך" – זוהי האמפתיה. לא ממש מה ששנוא עליך וגו' אלא קצת יותר מזה, ומאידך גיסא בוודאי לא להתנפל על הזולת התמים בחיבוקים, נישוקים ושיחות נפש, אלא פשוט לנסות לחוש מה שהוא חש, לשים עצמנו בנעליו, ולהתנהג אליו בהתאם. ביחוד אם איננו חשים אליו אהבה, שאז זה הרבה פחות קל. אמפתיה.
והעולם יהיה אז מקום הרבה יותר טוב.
שבת שלום.
נשלח ב-14/5/2004 13:12
כדברי חבצלת
אמפתיה- זה שם המשחק
ווטו - אכן דברי הרמב"ם הלכות דעות ה'ג
"מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך" לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו,,,
נשלח ב-14/5/2004 16:29
דברים יט יז-יח
לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ==> ולא תשא עליו חטא.
לא תקם ולא תטר את בני עמך ==> ואהבת לרעך כמוך אני ה'
אולי מבחינת הכתוב ה"ואהבת" בכלל אינו ציווי אלא רק מוצג קשר של סיבה ותוצאה.
ההמנעות מנקימה ונטירה מובילה ישירות לכך שהאדם מעמיד עצמו במקומו של של זולתו ונמנע מלגמול לו כפי שנגמל לו. מתוך כך מושג מעצמו "ואהבת לרעך כמוך" משום שהאדם מציב את זולתו במקום שבו הוא עמד כשרעהו גמל לו רעה.
וזה גם מסביר מדוע הילל הזקן ניסח זאת על דרך השלילה, משום שזה גם הסדר שבעצם מוצג בכתוב.
נשלח ב-16/5/2004 06:40
חבצלת איקה ורוח דרומית,
אתן מדברות על המשמעות של אהבת הזולת.
אמפתיה רגישות וכ'
מה קורא כשלאדם אין את התכונות האלה לעצמו ,כיצד הוא יודע איך להפעיל אותן לאחרים שהלוא אין לו לעצמו את התכונות ואיך ידע ליישם אותן .
האם זה תלוי בכלל בהיותה של אותה תכונה אצל עצמו .
או אולי אין קשר.
נשלח ב-16/5/2004 11:18
איך לא יכולה יכולה להיות לאדם אמפתיה כלפי עצמו? מעצם ההגדרה יש לו, ברמה כזו או אחרת.
ובכל זאת התייחסתי לשאלתך למעלה. אין צורך שהאדם יאהב את עצמו, על מנת שיהיה מסוגל להיות נאהב ולאהוב אחרים. ובכך יש לו נסיון גם אם אינו אוהב את עצמו, הוא עדיין מקבל אהבה מינקותו מסביבתו הקרובה, ואף מעניק אותה (ואם זה אינו המצב, אכן יש מקום לסברה שאינו מסוגל לא לאהבה ואף לא לאמפתיה).
נשלח ב-16/5/2004 11:46
התבהרות
את צודקת אדם שאינו שלם עם עצמו קשה לו לאהוב את הזולת
עד שאת שואלת על מצוות ואהבת לרעך
שאלי על מצוות אהבת ה' אם יש לך טענות כרימון על השי"ת שהביא אותך לעולם
איך מתחילים בבוקר מודה אני לפניך...שהחזרת בי נשמתי אם כנ"ל
איך מברכים שעשה לי כל צרכי (פשוטו של מקרא)?
איך מהללים פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון
איך אומרים מודים אנחנו לך.. על נסיך וטובותיך שבכל עת?
איך מברכים בברכת המזון ובטוכו הגדול תמיד לא חסר לנו?
הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו הוא גומלינו וגו'
כל היום של היהודי הוא רק הודאה,
זה ממצוות הטרום יסודיות של כל יהודי לקבל הכל בשמחה
ואני לא ברסלבר...
רק גמרא פשוטה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה והגמרא מפרשת לא אותה הברכה רק צריכים לברך את דיין האמת כמו הטוב והמטיב...
ומפורסמת התשובה של הרבי ר' זוסיא מאוניפולי.
תשמחי בחלקך, תאהבי את ה' שברא אותך, תשמחי עם עצמך, עם משפחתך ואחר כך תוכלי לקיים את כל המצוות ובכללם את ואהבת לרעך כמוך
יש סיפור חסידי שעשיר קמצן גדול רצה לחזור בתשובה ובא להרבי נפתלי מרופשיץ, תיקן לו תשובה שיאכל כל יום אווזות צלויות, והסביר לחסידיו שאם הקמצן יאכל אווזות פטומות אז יתן לעני לחם, אבל אם הוא יסתגף ויאכל לחם אז יתן לעני אבנים.
מי ששונא את עצמו איך יוכל לאהוב את רעו?
קצת חסידות קצת שמחה והכל על מקומו יבא בשלום.
תוקן על ידי - baachi - 16/05/2004 11:55:05
נשלח ב-16/5/2004 11:55
"אשרי האדם הזוכה לחוש סבלו, מתוכם של אחרים זולתו"
קפקא
נשלח ב-16/5/2004 12:35
התבהרות,
מה שהתכוונתי לומר זה שהתורה לא מנסה לצוות ישירות על אמפתיה ורגישות אלא מנסחת כלל פשוט של המנעות מעשיית הרע שנגמל לך לחברך. וההמנעות הזאת מובילה מאליה ל"ואהבת" בסופו של דבר.
וכך גם פירש החזקוני.
אם האדם נמצא במצב כזה שאוולות שנגרמות לו מסביבתו לא מזיזות לו זה כבר יוצא מהתחום של "בעייה תורנית מטרידה" ונכנס לתחום של "בעיה קלינית מטרידה (מאד)"
נשלח ב-17/5/2004 07:36
התבהרות
אני גם יוצא מנקודת ההנחה שאהבה היא התמסרות לחויה חשובה, ומכאן שהאדם עצמו בראש הפירמידה של אהבה, עכ"ז התשובה לשאלתך ניתנת ליישוב באופן פשוט -
אדם אוהב עצמו, אבל לעצמו הוא חש כמי שרשאי לוותר על בריאות וכו' למען אהבות אחרות, משא"כ כלפי אחר שהאדם יודע שאינו רשאי לוותר, וממילא אהבתו לא תותיר לו את אותם אפשרויות רעות בהם הוא נוקט כלפי עצמו.
והא ראיה -
אדם קבע לעצמו להתחיל משהוא בשעה שמונה, בקלות לא יכבד החלטת עצמו, כי כלפי עצמו אין מושג של "לכבד" באשר תמיד זה עצמו, משא"כ כשקבע זמן פגישה עם זולתו יופיע מהר יותר בזמן, ולכא' נשאלת השאלה, וכי מכבד הוא את עצמו פחות מהאחר? התשובה פשוטה: לגבי עצמו החזרה מההחלטה אינה פחיתות כבוד ואהבה, באשר הוא מוותר לעצמו, כן העניין באהבה. [יתכן והדוגמא יש בה קושי, אז שיהיה בלי... תמיד אפשר לוותר].
נשלח ב-17/5/2004 07:50
יהוסף
גומל נפשו איש חסד
נשלח ב-17/5/2004 08:56
רוח דרומית ,
בודאי שלגבי אבחנות קליניות אני מניחה שלא בפורום הזה דיוננו יסוב.
ניראה שהובן בעליל שהשאלה מכוונת לאלה שיכולים להסביר מילולית ולא לחוש רגשית את עולה של מסירת האהבה לזולת משום היותה לא כל כך טבעית.
רובכם טוענים שהיא לא כל כך נילמדת אלא מועברת לאחר בטבעיות \והרושם שלי הוא שהיא נילמדת ואף לא תמיד בדרכים כל כך פשוטות.
אהבת עצמי על מנת לקיים מצוות ושמש כלי לעבודת השם הינו דבר נירכש .
הטבעיות לאו דוקא מכוונת אותנו לתוצרי האהבה וללקחיה.
בטבעיות אולי היינו נישארים תמיד אפילו מזיקים לעצמנו מבלי להעביר על עך מחשבה נוספת.
יש חברות שבהם ההזק העצמי שלנו ניראה נורמה מגונה הינו אהבה.
לכן הייסורים שבהבנת העניין.
צדק מי שכתב שיש לנו בתורה כללים בררוים לכך ומשום שסרים מהרע מגיע הטוב.
ותודה לכם עלך התייחסויותיכם .
נשלח ב-17/5/2004 10:27
יהוסף
הנה נגעת בנקודה שכולם כאן הסתובבו סביבה
נשלח ב-22/5/2004 20:56
דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית ה' א':
'ואהבת לרעך כמוך' א"ר עקיבא זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר 'זה ספר תולדות אדם' זה כלל גדול יותר. הכונה לסוף הכתוב 'בדמות אלוקים עשה אותו'. שמר' עקיבא לא נשמע על מקרה בו אינו חושש לכבוד עצמו לכן נקט בן עזאי בכתוב המדבר על דמות האדם לפי שרואה דמות חבירו ולא רואה דמות עצמו. לכןן כולל מקרא זה יותר ממקרא של 'ואהבת לריעך כמוך'.
