מסירות נפש או המשך החיים? כתוב בפרשה "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – מסור עצמך וקדש שמי. הקב"ה מצווה אותנו למסור את נפשנו למען קידוש השם. למרות שלכאורה מדובר בציווי סותר ל"וחי בהם" – ולא שימות בהם.
בעל ה"שפת אמת" מנסה לפתור את הסתירה בדרכו הייחודית. ומסביר שהמטרה של וחי בהם היא כדי שנוכל להמשיך לחיות, לקיים את רצון השם, ולתקן את התיקונים שבעבורם נבראנו. אך ע"י מסירות נפש על קידוש השם. אנו זוכים במעשה אחד לתקן את כל מה שנבראנו עבורו. וכשאדם מוסר את נפשו וחייו למען קדושת השם הוא מבצע קיצור דרך מהיר לסוף המסלול. ובדיוק לכך התכוונו חז"ל כשאמרו "יש קונה עולמו בשעה אחת"...
מסירות הנפש של הפלסטינאים רבים טועים להבין את משמעות המילים "מסירות נפש". לא פעם אנו שומעים אנשים מדברים על מסירות הנפש של המחבלים המתאבדים למען המטרות הפוליטיות או האנטישמיות שלהם. כשבעצם לא מדובר במסירות נפש, כי אם ב"זילות הנפש". החיים שלהם שווים בעיניהם פחות מהמטרה המתועבת של לפגוע בחייל צה"ל, בנוסעי אוטובוס, או בילד יהודי.
"מסירות נפש" היא הקצה השני לגמרי. היא ההכרה המוחלטת בחשיבות העליונה של החיים, והקדשת הדבר הכי יקר שיש לאדם בכדי לקדש את שם ה' יתברך. אדם שחייו וחיי אחרים זולים בעיניו לא יוכל לקיים את מצוות מסירות הנפש. משום שהוא אינו מקדיש או מוסר משהו יקר, אלא מפגין בכך את פחיתות הערך שהוא חש לחיים.
למות ולהמשיך לחיות בכדי לקיים את מצוות מסירות הנפש אין צורך לשכב מתחת מצבה, בכל פעם שיהודי מוותר על תאווה, תשוקה או רצון בכדי לקדש את שם ה', הוא מוסר את נפשו. יש קונה עולמו בשעה אחת. פירושו: יש קונה עולמו ברצון אחד. שעה = רצון. ולא שעה אל מנחתו – לא רצה את מנחתו. קידוש השם במוות הוא פעולה קדושה ונעלה. אך קידוש השם במהלך החיים חשוב לא פחות. וע"כ נאמר "יפה שעה (רצון) אחת בתשובה בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא. כשבחיי העולם הבא גלום שיא הדבקות בקב"ה. אך בביטול רצון בעולם הזה. מקדשים את שם השם ומגיעים לדרגה גבוהה יותר.
גישתו של השפת אמת לנושא 'קידוש ה' היא מענינת, שכן הוא כותב (פ' וארא תרמ"ה, ופ' אמור תרל"ה) שעיקר 'קידוש ה' אינו כשהאדם מוסר את נפשרו ונהרג על קדושת ה' אלא להיפך דוקא כשנעשה לו נס והוא נשאר בחיים כמו שהיה אצל חנניה מישאל ועזריה ועל ידי כך מתקדש שמו של הקב"ה בעולם, אלא שאין האדם זוכה לכך אלא במסירות נפש מוחלטת ובהתבטלות גמורה וכך הוא מתדבק במקור הבריאה שהוא מעל הטבע ונעשים לו נסים שלא כדרך הטבע.
נשלח ב-16/5/2004 00:23
במאמר המדובר מדבר השפת אמת על ההיבט המצוי והפשוט יותר של קידוש השם. קידוש השם באופן חלקי. כלומר, לא מסירות כל הנפש והחיים אלא ויתור על הנאת חיים או חלק ממנה למען השי"ת. משימה שניתן לבצעה ולחזור בשלום.
נשלח ב-8/11/2007 18:17
ר' אורי קאהן
עניין זה שבדברי השפ"א הק' זכיעוע"י זו מסירות הנפש שבבחינת "בכל לבבך" - בשני יצריך שמוסר האיש היהודי את רצונות שני היצרים להיתב"ש אינה בהכרח מסי"נ חלקית. אמנם בבחינת "בכל נפשך" - אפילו נוטל את נפשך הוא עולה לדרגת מסירות הנפש של נתינת החיים קרבן לה' ויש קונה עולמו בשעה אחת, אבל הקונה עולמו בהרבה שעות בבחינת "בכל לבבך" בכל פינות שהוא פונה בחיים יכול לקנות עולם גדול מזה המוסר נפשו בשעה אחת שבבחינת "בכל נפשך" וכאשר קיים עניין זה כל ימי חייו או אפילו בחלק מחייו בדברים שהם אמנם כל אחד מהם קטן מסך כל החיים שבבת אחת אבל שבהתאספם יחד הם עולים על חביבות החיים אצלו, הרי נתעלה יותר מעל בחינת "בכל נפשך" כי הרי נתן יותר מאילו רק נתן את חייו וכפי שאומרים שקשה לחיות כיהודי עקד"ה מאשר למות עקד"ה ובתוספת רוח דברי הרמב"ם שהרבה נתינות קטנות פועלות על הנפש יותר מאותה הכמות בנתינה אחת גדולה. אבל העולה על כולנה הוא המוסר נפשו בבחינת "בכל מאודך" שמוסר גם את שחביב עליו מחייו והוא כולל את שתי הבחינות הראשונות כי הרי גם את היקר לו מחייו הוא מוסר קרבן לה' בבחינת עקידת יצחק וכן אינו מוסר רק בשעה אחת אלא בכל שעות חייו הוא מוכן לכך. לכן ממילא גם כאשר מוסר בבחינת "בכל נפשך" מהיותו מוכן לבחינת "בכל מאודך" מצרף הקב"ה מחשבה למעשה ודומה למלאך ה' צבקות ויותר ממנו כי אינו עומד אלא הולך מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון המצויינת של מעלה במדרגת קודש הקדשים לחזות בנועם ה' של מעלה ולבקר בהיכלו של מטה דייקא ויה"ר שנזכה לזכות במדרגה זו ולראות בזיו השכינה בחיים חיותנו בב"א.
הפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" סמוך לפסוק "מקראי קודש". עם קדוש וימים קדושים. בני ישראל יכולים לספוג קדושה בימי החגים משום שהם בעצמם קדושים. כפי שאמרו חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו". כלומר, בכל יהודי יש נפש קדושה אשר שרויה בגוף גשמי. ועלינו לקדש את הגוף ולתקנו, כך שיחווה אף הוא את קדושת הנפש.
מבחינה פיזית, המוח והלב מזרימים חיות לכל איברי הגוף, הלב מספק את הדם לכל האברים בעזרת רשת ורידים, והמוח בעזרת מערכת העצבים. מבחינה רוחנית הגבר דומה. הנפש מזרימה חיות וקדושה רוחנית לכל איברי הגוף. רמ"ח המצוות מעניקות קדושה לרמ"ח האיברים. ושס"ה הלאווים מנקות הזוהמה משס"ה הגידים. נר ה' נשמת אדם. המצוות מאירות כנר את חשכת הגוף. ע"י מילוי צרכי הנשמה – מצוות השם יתברך.
כפי שהמצוות מנקות ומזככות את האיברים, כך העברות מטנפות ומלכלכות אותם. אך כמובן שע"י תשובה ומצוות ניתן לשוב ולטהרם. אך ישנם שלושה עברות שנצטווינו למסור את נפשנו ולא לחטוא בהם. משום ששלושתם לא רק מטנפות את גופנו. אלא מנתקות את כל כח הקדושה בגופנו. ודומה הדבר ל'דום לב' רוחני. ומכיוון שכל יהודי מצווה לשמור על ניצוץ הקדושה בגופו. עליו למסור את נפשו ולא להתאבד רוחנית. משום שללא קדושה לשם מה הוא חי?
וכפי ששלושת העברות הללו כורתות את הקדושה מהגוף, כך ישנן מצוות המאירות את כל הגוף. וואלו שלושת הרגלים שבהם נאמר "יראה" – כלומר שהזדככו הגופים והוארו. ובהם הגוף לא החשיך את אור הנשמה אלא האיר כמוה... ועל כך נאמר ברגלים "מה יפו פעמייך בנעלים". משום שהגוף הוא הלבוש והמנעל של הנפש. וברגלים נטהרו והתקדשו הגופות והאירו כאור הנשמה. שס"ה הלאווין מכוונים גם נגד שס"ה הימים. ושלושת העברות הם נגד שלושת הרגלים. ולכן בכוחם להשפיע לטובה על כל הגוף, באותה מתכונת ששלושת העברות משפיעות לרעה על כל הגוף.
וכאן גם טמון ההבדל בין שבת למועדים. השבת היא מתנה מבית גנזיו של הקב"ה. היא יום הנפש (יומא דנשמתין) – שבת קודש, ואין לה קשר ישיר לגוף, כי אם עונג הנשמות. ואילו שלושת המועדות הם מקראי קודש, שבהם ההארה מתגלה גם בגוף בני ישראל. ולכן כל מלארות אוכל נפש מותרות ביום טוב, משום שהם חלק אינטגראלי מקדושת החג.
ובזה גם מתורצת הקושיה המפורסמת. האם יש בחג נשמה יתירה. אם יש מדוע לא מבדילים במוצאי החג על בשמים? ואם אין, עלינו לברך בין שבת לחג? – אלא, וודאי שישנה נשמה יתירה במועד. אך היא אינה מסתלקת במוצאי החג, כי אם נספגת בגופנו לעד. כנאמר "אסרו חג בעבותים". אך בשבת, שהנשמה היתירה היא בדרגה הרבה יותר רוחנית, ואינה יכולה להידבק בגופנו, אנו מרגיעים את הגוף בעזרת הבשמים.
ולכן בשבת נשארו היהודים בביתם "בכל מושבותיכם". משום שהארת השבת היא ישירות לנשמה "ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם" ואין מגע זר יכול לשלוט בקשר הבלתי אמצעי הזה. אך במועדים, שבהם ההארה היא פיזית וגופנית, עלינו להיבדל מעמי הארץ ולעלות לבית המקדש.
נשלח ב-27/7/2011 06:19
<וכאן גם טמון ההבדל בין שבת למועדים. השבת היא מתנה מבית גנזיו של הקב"ה. היא יום הנפש (יומא דנשמתין) – שבת קודש, ואין לה קשר ישיר לגוף, כי אם עונג הנשמות. ואילו שלושת המועדות הם מקראי קודש, שבהם ההארה מתגלה גם בגוף בני ישראל. ולכן כל מלארות אוכל נפש מותרות ביום טוב, משום שהם חלק אינטגראלי מקדושת החג.
ובזה גם מתורצת הקושיה המפורסמת. האם יש בחג נשמה יתירה. אם יש מדוע לא מבדילים במוצאי החג על בשמים? ואם אין, עלינו לברך בין שבת לחג? – אלא, וודאי שישנה נשמה יתירה במועד. אך היא אינה מסתלקת במוצאי החג, כי אם נספגת בגופנו לעד. כנאמר "אסרו חג בעבותים". אך בשבת, שהנשמה היתירה היא בדרגה הרבה יותר רוחנית, ואינה יכולה להידבק בגופנו, אנו מרגיעים את הגוף בעזרת הבשמים. > האם אמורים גם להרגיש את זה וכיצד?
נשלח ב-27/7/2011 07:24
פשיט שניתן להרגיש. רש"י במס. ביצה כותב שנשמה יתירה היא הכח לאכול יותר
