עניני ירושה ובכור

לומדי "יש נוחלין" עורו מתרדמתכם.

כסבור הייתי שוטו בעל הסברות העמוקות שלנו יבוא וישיב. כיון שעדיין לא עשה זאת, אנסה לעשות זאת בעצמי (למרבה הצער, למדתי את הפרקים הרלוונטיים לפני זמן רב למדי...)

1. ירושה היא זכיה משמים. כלומר, זכיה שפועלת גם ללא ידיעתו ואפילו נגד רצונו של הזוכה היורש. יורש זוכה בנכסים גם אם הוא ישן, שוטה, או מסרב לזכות בהם. המעבר מתבצע מן המוריש אל היורש, בלי כוונתו של המוריש להוריש, ובלי כוונתו של היורש לזכות.

הסברה הבסיסית היא בהחלט שאדם צריך להוריש למשפחתו. ויש לכך הסבר על דרך הסוציולוגיה. וכי למי ולמה יוריש אדם אם לא לבניו? ובוודאי שיש לכך ערך רב בשימור המבנה החברתי והכלכלה המשפחתית ועוד.

צא וראה שנחלה שבאה לאדם מאבותיו מימי יהושע בן נון אין הוא יכול להתפטר ממנה. אפילו אם ירצה למכרה, תשוב אליו ביובל. רק אם יתאמץ ויקדישנה ולא יפדנה, היא תצא לכהנים לאחר היובל.

גם במטלטלין או בזמננו זה, שאין סדר נחלות, במקום שאדם יכול להערים על כוונת התורה ולהעביר את הרכוש לאחרים על ידי הפקרתו או נתינתו במתנה, או אפילו העברה מבן לבן, מצאנו שאין דעת חכמים נוחה מזה.

צא וראה את מעשה יונתן בן עוזיאל שסידר את זה שרצה להעביר את הנכסים מבנו ולתיתם ליונתן בן עוזיאל. זה האחרון זכה בהם, והקדיש חצים ונתן חצים במתנה ליורש. זאת כדי להוכיח שכפי שאי אפשר לערער על ההקדשה כך אי אפשר לערער על ההחזרה.

ועוד אמרו חכמים לא להיות עד ושותף בהעברת נכסים, אפילו מבן רשע לבן צדיק.

שיזכה מישהו אחר עד שיגיעו היורשים? סליחה, לא הבנתי. אם הירושה עוברת אוטומטית מהמוריש ליורשים, כיצד יכול מישהו אחר להיכנס באמצע? ואם היורשים אינם כאן, הרי הקרקעות הן כנכסי רטושים ונטושים וכיו"ב, אבל ודאי אינם הפקר.

הרעיון שיש כאילו בעלות משפחתית יש לו מקום, למרות שאישית הוא נראה לי פיקציה משפטית. בעלות יכולה להיות לאדם, לא למושג מופשט. אמנם מצאנו שקודם חלוקת הממון בין היורשים, הממון הוא כאילו של "תפוסת הבית", אבל מסתבר שאין כאן אלא מעין שותפות מסוג מסויים.

2. מה מעלתו של בכור? דעתו של אדם קרובה אצל בנו, לפי שהוא זה שהפך אותו לאב.
וכן, ובעיקר - הבכור הוא ממלא מקום אביו – כך זה היה במסגרת התא המשפחתי המורחב של דורות עברו. כאשר הבן שאינו בכור יותר אהוב על אביו, אני מניח שיש כאן אנומליה מסויימת, והתורה דיברה על דרך הרוב. ועוד, שאין להטיל קנאה בין משפחות ולומר שרק הבכור האהוב זוכה ואחרת יינתנו הנכסים לבן אחר. התורה אינה מפקידה כה הרבה זכויות בידי הפרט. והירושה היא העברת הרכוש המשפחתי מדור לדור, ואין להניח למחזיקים בו לקלקל את הסדר מפאת תחושותיהם הזמניות.

3. אם צריך לקבוע כמה יקבל הבכור ומה יהיה חלקו העודף, לפי מה נלך? יש לנו כלל פשוט פה ובכל מקום בתורה. תפסת מועט תפסת. תפסת מרובה לא תפסת.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יש נוחלין ק"י . אימא , אי איכא בין - לירות בן . אי איכא בת - לירות בת . איכא בן ובת - לא האי לירות ולא האי לירות . ואלא מאן לירות? אטו בר קשא דמתא לירות ?

(= אומר ,יש בן - שירש הבן, יש בת - שתירש הבת . יש בן ובת - לא זה יירש ולא זה יירש . ואלא מי יירש ? וכי מושל העיר יירש ? )

כלומר , הגמרא לקחה את זה כאקסיומה שהיורש אמור להיות זה הקרוב ביותר למת ולדבר זה אין צורך בקרא . צריך קרא רק בכדי לקבוע מיהם הקרובים ומה סדרם .

1.השאלה היא שהרי מה שהתורה מחילה דין ירושה זה לא לחדש להם בעלות על זה אלא שברור שהנכסים צריכים להגיע אליהם.ואם כן זה היה צריך לללבוש צורה של הפקר עם שעבוד ולא ממש בעלות של הבנים כי מנין נוצרה השליטה שלהם על הנכסים לפי משפטי הממון הארציים? ואם תאמר שהם המשך של רשות האב- זה לא מסתבר.אז אם כן היה ראוי להיות "דין" ולא ממש תפוסת הבית.
2.למה לאסור את זה בלאו? נראה שיש כאן ענין יותר בעיתי מסתם שינוי הסדר הנורמלי.והתורה מסבירה שהוא ראשית אונו.קטע מהמורה חלק ג' פ' מ"ב: "ועוד מדיני ממונות הירושות והיא מידה נעלה, כלומר: שלא ימנע האדם טוב מן הזכאי לו, וכיון שהוא הולך למות אל תהי עינו צרה 12 ביורשו ואל יפזר ממונו, אלא יניחהו ליותר זכאי מבני אדם בו, והוא הקרוב הקרוב יותר, לשארו הקרוב אליו ממשפחתו 13, וכבר ביאר את זה, הזרע 14, ואחריו האח, ואחריו הדוד כידוע 15. ויבכר גדול בניו בשל קדמת חיבתו, ולא ילך אחר שאיפתו, לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו' 16.
ומידה זו מאמצת אותה ומקפידה עליה תורת האמת הזו מאוד, כלומר: העדפת הקרובים וההתאגדות 17 עמהם, כבר [שעג] ידעת דבר הנביא 'ועוכר שארו אכזרי' 18, ולשון התורה בצדקות, לאחיד לענייך וגו' 19. והחכמים ז"ל מחבבים מאוד מידת האדם שהוא מקרב את קרוביו ונושא את בת אחותו 20.

וכבר לימדה אותנו תורה במידה הזו הפלגה גדולה מאוד, והיא שראוי לו לאדם לקרב את קרוביו ולהעדיף הענקת 21 המשפחה מאוד, ואפילו הרע לו קרובו ועשקו, ואפילו היה אותו הקרוב בתכלית השחיתות, הכרחי שיביט הקרוב על המשפחה בעין החמלה, אמר יתעלה 'לא תתעב אדומי כי אחיך הוא' 22.
וכן כל מי שנזקקת לו אי פעם, וכל מי שנהנית ממנו, ובאה עליו עת רעה, ואפילו הרע לך אחרי כן, חובה לגמול לו זכותו על מה שקדם, אמר יתעלה 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' 22, וכבר ידוע עד כמה הרעו לנו המצרים אחרי כן 23.

הבט נא כמה מידות נעלות אנו למדים מן המצוות הללו, ושני אלה אינן מן הקבוצה הזו השביעית, אלא שבגלל העדפת הקרובים בירושה נתגלגלו הדברים למצרי ואדומי. "עכל"הקוהט.

3.לא הבנתי מה ענית על זה.