החברה הדתית פורעת את הסדר המיני

אי"צ,
ברשותך, אערוך סקירה קצרצרה של תולדות הפמיניזם (וכל המעוניינ/ת לתקן - מוזמנ/ת).
לפמיניזם, באופן סכמטי, היו (ועדין ישנם) שלושה גלים:
א. הגל הראשון - הפמיניזם הליברלי: הפמיניזם הליברלי הגדיר את התחומים שקבעה החברה כתחומי קיום נשיים וגבריים - התחום הגברי הוא החוץ, הכלל, החברה וכו'. התחום הנשי הוא הבית, הפְּנים, המשפחה וכו'. הגדרת המרחבים הללו משותפת לכל החברות האנושיות, אם כי ישנם דיוקים שונים בכל תרבות, המבדילים את התחומים הגבריים והנשיים (בתרבות היהודית למשל, מרחב בית המדרש הוא אמנם תחום "פנימי" במובנים מסוימים, אולם הוא בהחלט מרחב גברי שלא היה לנשים בו דריסת רגל). הפמיניזם הליברלי חרט על דגלו את המאבק לשחרור מן הגדֵרות הללו, ולמעבר חופשי של נשים מן המרחבים שיועדו להן במשך כל שנות ההיסטוריה אל המרחבים בהם נמנע מהן לחיות ולהתפתח: לא עוד נשים רק בבית, ליד המטבח ובחדר הילדים, מעתה נשים בפוליטיקה, בבתי המשפט וכו'… השוויון הוא הערך המוביל את הפמיניזם הליברלי, והוא חזות הכל. שוויון בין נשים וגברים נמדד ע"פ הזכויות והחובות של כל צד. כאשר יוסרו הגבולות המפרידים בין התחום הגברי והתחום הנשי, יהיו כל בני האדם, נשים וגברים, שווים זה לזה מבחינת החלק אותו הם תופסים בחברה ובתרבות. התפיסה העקרונית היא: נשים הם כמו גברים, והסיבות להבדלים ביניהם הן חברתיות-תרבותיות בלבד. הדרך לפיתרון הבעיות טמונה בהתעלמות של החברה ממינו של אדם והתייחסות שווה לכולם: אין הבדל בין היחס לרופא איש או רופאה אישה, שניהם רופאים. הנחה נוספת של הפמיניזם הליברלי טוענת כי מלבד התחומים והמרחבים המוגדרים כנשיים וגבריים, גם תכונות האישיות המחולקות לנשיות וגבריות, שורשיהן בהבניות חברתיות ולא ב"טבע" האדם. אם יינתנו לנשים הזדמנויות שוות לאלה הניתנות לגברים, הרי שכל אחת מהן תפתח את התכונות "הטבעיות" שלה והעולם יגלה כי רבות מן התכונות הקרויות בטעות "גבריות" נמצאות גם אצל נשים, וההפך. למעשה, ע"פ תיאוריה זו, החברה, לא רק שכופה עלינו מרחבי מחיה ופעילות היא גם, כנגזרת לכך, מחייבת אותנו להיצמד לדרכי התנהגות מסוימות ותכונות אישיות "מומלצות".
כבר בשלב הזה, נקשר המאבק הפמיניסטי למאבק לשוויון זכויות לשחורים בארה"ב, למשל - הרעיונות העומדים בבסיס המאבק לשוויון זכויות, נכונים היו גם לנשים וגם לשחורים. למעשה, התנועה הפמיניסטית בארה"ב קיבלה את התנופה לצמיחתה, ע"י נשים שהיו פעילות למען זכות הצבעה לשחורים, ו"פתאום" הבינו, שגם להן עצמן אין זכות הצבעה...

ב. הגל השני - הפמיניזם הרדיקלי:
הפמיניזם הרדיקלי צמח כשלב נוסף בתיאוריה הפמיניסטית, מתוך התמודדות עם הישגי הפ' הליברלי וכשלונותיו. תחושתן של הפ' הרדיקליות הייתה כי יש טעות בסיסית בתיאוריה של הפ' הליברלי, והיא זו שמנעה ממנו להשפיע באופן עמוק ולערוך את המהפכה "האמיתית". טעות זו נובעת מן המשמעות שניתנה למילה "שיוויון".
"השיוויון" ע"פ הפ' הליברלי משמעו "זהות". כלומר, רק זהות עמוקה ואמיתית בין נשים וגברים תפתור את העולם מן האפליה והדיכוי המגדריים. רק אם נשים יתלבשו כמו גברים, יעבדו כמו גברים ויחשבו כמו גברים, ייפלו המחיצות בין המינים ויבוטלו המעמדות ביניהם. הפמיניסטיות הרדיקליות חשו כי תהליך כזה של שוויון כזהות, מוחק למעשה את זהותן הנפרדת של נשים כנשים. הן חשבו כי בהזדהות מלאה עם העולם הגברי או בהחלה של תפיסות עולם ואידיאולוגיות "גבריות" יש וויתור על אלמנטים מהותיים בנשיות. לוויתור כזה הן לא הסכימו. הפ' הליברלי ביקש להחיל על נשים את חוקי העולם החדש: שוויון ערך האדם, זכויות הבחירה וכו' גם על נשים. הפ' הרדיקלי ביקש ליצור תפיסות עולם, אידיאולוגיות וחוקים חדשים, נשיים. לשם כך, היה צורך להבין את ההבדלים המשמעותיים בין נשים וגברים, שכן אם אנו מאמינות בצורך של העולם בייחוד נשי, עלינו להבין מהו אותו ייחוד. הפ' הרדיקלי פעל למען חיפוש "הקול הנשי" האותנטי, שלא מושפע מחוקי העולם הגברי ומן הקולות הנשמעים בו. חיפוש זה נעשה מתוך אמונה כי לא רק שקיימים מרכיבים אישיותיים (גווני קול) מיוחדים לנשים, אלא שהם משותפים לכל המין הנשי כולו. מכאן שיש צורך בסולידריות נשית, בשיתוף פעולה של נשים זו עם זו וביצירה נשית בכל תחומי החיים.
ההבנה כי ל"עדת" הנשים יש קול שאינו נשמע בעולם, צמחה בד בבד עם הקשבה הולכת וגוברת לקולות אחרים שהושתקו ודוכאו - עמים נרדפים, תרבויות עתיקות שכמעט והוכחדו וכו'. הגל הזה של הפמיניזם עורר את המודעות ל"שקיפות" של אנשים ונשים בתוך העולם שלנו.

ג. הגל השלישי - הפמיניזם הפוסט-מודרני/ הפמיניזם של ההבדל:
הפמיניזם של ההבדל צמח, גם הוא, מתוך ביקורת על גלי הפמיניזם הקודמים. תחושת הסולידריות הנשית הגלובלית שחיפשו התיאורטיקניות של הפ' הרדיקלי, נתקלה במחסומי לאום, צבע, עדה, דת ומעמד. נשים שחורות לא הרגישו סולידריות מלאה עם נשים לבנות רק בשל היותן נשים, מכיוון שהדיכוי שלהן כלל בתוכו דיכוי על רקע מגדרי אך גם דיכוי על רקע גזעי, ובהקשר הזה – הנשים הלבנות היוו חלק מן המדכאים אותן. התפיסה של הפ' הרדיקלי כי יש ראיה שונה לנשים וקול שונה אותו הן צריכות למצוא ולהשמיע, התפתחה ונעשתה מורכבת יותר בתוך עולמו של הפ' של ההבדל: כל אחת מאיתנו היא בעלת קול ייחודי, המורכב מטונים שונים ע"פ קבוצות ההשתייכות שלה. היותי אשה אינה המרכיב הבלעדי באישיותי. אני גם יהודיה, חיפאית, עורכת דין וכו'. מכאן שיש לי אמנם מכנה משותף רחב ביותר עם נשים מכל הצבעים והדתות, אך גם מכנה משותף רחב עם גברים יהודים, עורכי דין משני המינים, חיפאים מכל הדתות וכו'. ההבנה כי קולם של אנשים ונשים הוא קול מורכב ולא חד ממדי, וכי הזהות האישית מורכבת משילוב זהויות משניות ("המחוברות" זו לזו "במקף": יהודיה-אשכנזיה; עו"ד-דתיה וכו'…) הובילה את הפ' של ההבדל לתפיסה כי כולנו שייכים בו-זמנית לכמה וכמה קהילות, או לקואליציות מתחלפות.
תפיסה זו לוותה ברגישות להגדרות הזהות של כל אדם ואדם, ובעידוד למציאת הייחוד של אחת ואחד מחד, והדמיון (האפשרות למפגש) בין אנשים שונים, מאידך.


חשוב מאוד להדגיש, כי באופן ממשי, אף אחד מן השלבים לא הסתיים מעולם, ורוחות מכל אחד מהם, מנשבות במקביל באויר העולם. אנשים ונשים רבים, יכולים לזהות את שלושת השלבים, כשלבים שעברו הם עצמם בהתמודדותם עם שאלות הנוגעות לזהות.
בנוסף, הפמיניזם לא צמח בחלל ריק. התפיסות שלו הושפעו והשפיעו מ/על רוחות מחשבה בעולם.
ברוח הגל השלישי, יהיו שיאמרו, כי אף אשה אינה רק אשה, ולכן היסודות המחשבתיים והרעיונות הפוליטיים והמוסריים של הפמיניזם שלה לא יכולים להיות מכוונים רק כלפי נשים. באופן אישי, איני נוטה לומר לאחרות מה הן יכולות ולא יכולות לעשות, אבל אני יכולה לקוות, שמי שהמאבק לזכויות פוליטיות, המאבק להשמעת הקול ו/או המאבק להגדרת הזהות המורכבת שלה, הם חלק מהותי וחשוב בחייה, תצליח להחיל את רגישותה בנושאים אלה גם על סביבותיה.


מקווה שעניתי לך.

אמשלום,

סיכומך מענין, אך חסר התייחסות לשנים ותקופות. התואילי?


אוי לשכן ואוי לשכנו

שכן,
אני לא כל כך טובה בתאריכים, אבל אנסה...

התנועה הפמיניסטית התחילה באירופה (גרמניה, אם איני טועה) בתחילת המאה ה- 20, ומשם עברה לארה"ב, שם קיבלה תנופות חזקות. שנות החמישים, לאחר מלחה"ע השניה, נחשבות כתקופה של שקיעה לפמיניזם (בארה"ב - הנשים חזרו, ויש שיאמרו: הוחזרו, אל הבית ואל המשפחה הפרברית, אחרי שבזמן המלחמה גויסו לעבודה במפעלים יצרניים והיוו חלק משמעותי ממערך הכלכלה האמריקאי). כלומר, הגל הראשון של הפמיניזם נמשך לאורך זמן רב: פחות או יותר, מתחילתה של היות התנועה, ועד לשנות הששים המאוחרות. בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים החל לצמוח הגל השני (במקביל לתנועות של חזרה אל הטבע, אל האותנטיות, אל התרבויות העתיקות והנעלמות וכו'), ולאחריו - בשנות השמונים והתשעים - הגל השלישי (במקביל לפריחה של הפוסטמודרניזם).

מומחות/ים ממני - אנא תקנו את טעויותי.

מסביר אבל לא כ"כ עונה ...

ראשית , תודה על המאמר , יפה כתבת .

לעצם הענין הדברים בהחלט מסבירים לי איך הדברים התפתחו ,
אבל בעיני הם נתפסים כסוג של תהליך אבולוציוני .
כאשר השלב השלישי , אינו חורג מהגדר הפמיניסטי הצר , לתפיסה רחבה הרבה יותר . (איתה אני מסכים באופן כללי)
ושני השלבים הראשונים , יותר נוגעים לתחומים פוליטים , שברובם אינם רלוונטים עוד כיום . (אולי ברמת המודעות העצמית של הנשים או לפחות חלק מהן , אני מניח שזה עדין כן רלונטי , אבל לא ברמה של חקיקה )

ולכן עפ"י הניתוח שלי (שאת ואחרות/ים מוזמנות/ים להשיג ולחלוק עליו) , עדין יש מקום לשאלתי ביתר תוקף ,
האם אין נסיון לנכס את כל ה"טוב" למהפכה הפמינסטית (ולא רק היא) וליצור אידאליזציה למהלך, בעוד שבפועל השוואת זכויות למגזר/מגדר מסוים , באה לא מעט פעמים על חשבון אמות מידה אחרות של צדק . (נתינה לחלש , מבוססת במובן מה על לקיחה מהחזק , שלא תמיד עפ"י דין...)
יתירה מזו האם במבט של כאן ועכשיו נכון להילחם לטובת מגדר/מגזר מסוים , במקום ללחום על צדק באופן כללי .

(אני מכוין את דברי למלחמה/מאבק חברתי ביחוד , כי בנוגע לצדקה וחסד ברור שכל אחד/ת עושה במה שקרוב יותר לליבו/ה, ועוד שלא נראה לי שיש מה לדבר באופן אובייקטיבי על חסד וצדקה , שנובע מטבעו מרצון הלב . [לעומת צדק , שבו להבנתי יש או צריכות להיות אמות מידה מחייבות לכל])
אני מרגיש שאני מפספס חלק מהפואנטה , בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך/ן/ם בנידון .
שבת שלום .

אי"צ,
לא רק אני מסכימה עם חלק מדבריך, אלא גם הביקורת הפמיניסטית עצמה אומרת לעתים דברים דומים.
אני מאמינה שאם בשלב כלשהו בחיי, חוויתי משהו כמו "הגל השני" (מודעות גדולה לקולות הפנימיים שלי כאשה ורצון להשמיע אותם ולגרום לכך שיהיה מי שיקשיב), ומודעות זו לא הביאה אותי להבין שיש בעולם אנשים רבים שקולם (הדתי, הלאומי, הרגשי וכו') מושתק - פספסתי בענק את הפואנטה.
גם בשלב הליברלי, והמאבקים לזכויות משפטיות ופוליטיות (שלצערי, עדיין יש בו צורך בתחומים מסויימים), תקיעות במאבק למען זכויות נשים בלבד, מבלי להבין כי יש צורך בפעילות למען צדק חברתי וכלכלי בכלל - היא פספוס.
הגל השלישי, מראש מאפשר לי לפעול בכמה חזיתות בו זמנית, מתוך הנחה שאני סך כל מרכיבי הזהות שלי, ולכל אחד מהם יש צורך להתקיים ולבטא עצמו. אם אני פמיניסטית, ואפעל למען נשים מוכות (לדוגמא) - האם זו פעילות למען מגזר צר? אני חושבת שיש בכך תרומה לחברה בכלל, כולל בני זוגן וילדיהן של אותן נשים; אם אני פמיניסטית-יהודיה-דתיה ואתנדב בקו הסיוע לנפגעות תקיפה מינית או אערוך סדנאות חינוכיות בנושא, תוך שימוש במקורות יהודיים - האם זו פעילות מגזרית מצומצמת? אני חושבת שיש בכך תרומה עצומה לחינוך לרגישות אנושית, להכרת פנים עמוקות וחשובות של העולם הדתי וההלכתי היהודי, ולעיצוב מנהיגות דתית וחינוכית ראויה.
כל אחת מן הפעילויות הללו היא, בעיני, פעילות למען תיקון העולם, וככזו אמורה לצאת מעבר לגבולות הצדקה אל עבר הצדק.

אני מאמינה שפעילות למען צדק ולמען תיקון בעולם, לא יכולה להיות כזו שפוגעת במישהו אחר (לבד, אולי, מן הפגיעה הקיימת בשינוי של משהו מוכר מימים ימימה - וגם פגיעה כזו ניתן להחליש למינימום ע"י רגישות והקשבה), ותיקון העולם יכול וצריך להיעשות מתיקונים קטנים, שישפיעו על החברה בכללה - אז למה שלא אתחיל מתיקון מצבי שלי ושל אחיותי?! בכל ליבי, אני מאמינה, שבמקום בו יתוקן "עולמן" של נשים, יתקדם תהליך התיקון הכללי צעד גדול קדימה - הרי כולנו שותפות/ים כאן על פני אדמה.

שבת שלום.

איזה דיון

בהשגחת הרבנית


אחרי אלפיים שנות שממה רוחנית, כשכל הפרומות והחיות לדורותיהן ראו את ארון הקודש מרחוק וחלמו בלילות על קריירה מפוארת של מוהלת, הנה נפתחו שערי גן עדן ולרגע נראתה מבעדם הארץ המובטחת: גם לכן מותר להכשיר את המטבח



מאת:רוני שוב
2 ביולי 2004, י"ג בתמוז תשס"ד

ככל שאני הופכת בתהומות תודעתי כך מתחוור לי כי שורת השיר "צר עולמי כעולם נמלה" מעולם לא התאימה לי יותר. ככה אני מרגישה: פרובינציאלית, עלובה, חסרת מעוף, אחת שלא מצליחה להשתלב במרחב הכללי ולהריע למשרה הפסאודו-ביזארית שהגיחה זה מקרוב לעולם – משגיחת כשרות. יש מישהו שיכול להסביר את היציאה הזאת, בהיגיון, בקוהרנטיות, בלי להידרש למילים שחרור-אשה-קורקבן-פמיניזם?
ייתכן שיש כאלה שרואים פה רגע היסטורי נדיר של נאורות רבנית. אחרי אלפיים שנות שממה רוחנית, כשכל הפרומות והחיות לדורותיהן ראו את ארון הקודש מרחוק וחלמו בלילות על קריירה מפוארת של מוהלת, הנה נפתחו שערי גן עדן ולרגע נראתה מבעדם הארץ המובטחת: גם לכן בנות ישראל מותר מהיום להכשיר את המטבח. אבל האמת, כמו כל אמת, פרוזאית בהרבה. לרוב המכריע של הנשים, עובדת היותן משוללות יכולת תעסוקה במקצועות יהודיים גבריים מובהקים כשוחט, מוהל, חייט ואפילו רב, מעולם לא הזיזה.
כל הסיפורים על מאות ינטעס מתוסכלות שחלמו להיות רבניות ובשל אטימות הממסד הן עושות היום כלים באשרם בפונה – שייכים למדור ההמצא-והפץ. גם אני שמעתי על נשות הכותל או על רבות רפורמיות עוטות טלית מצויצת, אבל בעידן שבו מוכרים קרקעות על הירח, וחברה המעבירה מסרים למתים פורחת, שום דבר כבר לא נראה מוזר. אז יש שתים-עשרה נשים שהחליטו שגם הן רוצות להיות רבניות. נראה אותן מתעסקות בעבודה השחורה – מפשפשות בקרביה של פרה כדי להחליט האם יעשו מהרגליים שלה צ'ולנט או שמא ישליכוה כנבלה.
אין, אין ביקוש למקצוע. חוץ מכמה אוונגליסטיות תמהוניות באלבמה המסלסלות בטעמי המקרא בעודן מכינות שלטי הזדהות עם ציון, אין באזור בחורה שפויה שרוצה במודע לפתח קריירה רצינית בתחום. כן, אפילו זאת שניסתה כבר קורס צניחה על גמלים צעירים מעל שדה סברס ברשות הפלשתינית ומתעתדת להתנדב בבית חולים לנחשים ארסיים נכים בגוואטמלה כדי להתחבר לעצמה, גם היא לא בעניין. שאלתי.
רוחניות?
דווקא חסר לנו מהחומר הזה בזמן האחרון. נשים כשרות וחסודות כבר לא מסתפקות במשרות טהורות גזע כמו רבניות, יועצות לשלום בית או מחנכות בישראל. לא שאין דרישה חלילה, להפך, התורים לכל תקן במחלקת נשים ברבנות ארוכים כמעט כמו אלו לוויזה אמריקנית, אבל כל המשרות תפוסות לעוד שלוש מאות שנה מהיום. כולם יודעים. מה שמותיר בידי שאר בנות יעקב חסרות המזל שלל מקצועות נטולי שיק יהודי לחלוטין.
השאלה היא אם זה ששרה תודיע לאחמד שאפשר להתחיל לבשל את האורז שנברר מחרקים, יביא לנו את הישועה. או במילים אחרות – עיצוב ג'ובים בעלי אפיל תורני כמשגיחות כשרות לא יעלה את מפלס הרוחניות בעם.
אבל למה להיות סקפטיים? נניח שבשעה טובה מצליחה מחלקת הרבנות הראשית לישראל לקושש כמה פרחי השגחה צעירות, ולאחר טירונות הכשרה מפרכת הן נשלחות לעבוד באזרחי.
אפשר רק לתאר את מה שיתחולל במסעדה ממוצעת, שבה החליט הרשל לארגן לאשתו ליום הנישואין החמישה-עשר ארוחה חגיגית.
כאדם שלם וירא שמיים, מקפיד הרשל להחליף כמה מילים עם המשגיח בכל מקום שהוא סועד בו. הגישו כבר את המנה הראשונה, והרשל עדיין מחפש את המשגיח.
תשב קצת, אומרת לו אשתו, הוא יבוא עוד מעט, הבעלבית אמר.
לא עוברות חמש דקות ולשולחן מתקרבת שרה המשגיחה.
שלום.
שלום שלום, לא מבין הזוג החוגג מה עושה לידם גברת אדומת פנים עוטת סינר.
בהבלחה גאונית מבין הרשל שזו המבשלת ומחמיא לה על התבשילים. שרה אומרת תודה רבה, אבל מסבירה שהיא לא מבשלת, רק משגיחה.
אם כבר הזכרנו משגיח, אפשר סוף סוף לראות אותו?
אתם רואים אותו לפניכם, מרכינה שרה ראשה בענווה.
איפה, אני לא רואה.
זאת אני, היא כמעט לוחשת.
את לא מבינה, אני רוצה לדבר עם ה-מ-ש-ג-י-ח כ-ש-ר-ו-ת.
אני המשגיחה.
עכשיו כבר קשה באמת לשמוע מה היא אומרת, ולוקח להרשל כמה שניות לעכל את הנאמר.
טראח, הוא קופץ מהכיסא ותופס את המזלג העמוס שברכה אשתו מסיעה לכיוון הפה. אנחנו לא אוכלים את האוכל הזה, הוא זועק. משגיחה? סבא שלי לא אכל אוכל של משגיחות, אבא שלי לא אכל אוכל של משגיחות, וגם אני, הרשל בן דוביד, לא אוכל אוכל של משגיחות כל עוד אני חי.
מגיע הבעל בית, מנסה להרגיע את המהומה, להסביר שהמשגיח הקבוע חולה ושלחו לו את הגברת בלי אזהרה מראש, ושאוטוטו הוא נפטר ממנה. אבל הסועדים האחרים כבר מבקשים את החשבון ומתפזרים בדממה. בפעם הבאה שינסו לתת לבעל המסעדה משגיחה במקום משגיח, הוא כבר יראה להם מה זה.
ובאמת, מי יסמוך על שרה? החרדים לעולם לא (גם אם יתנו תשובה חיובית בסקרי דעת קהל), החרד"לניקים יגידו שוודאי שכן אבל יעשרו בצד את הירקות ויאמרו שלא בא להם בדיוק עכשיו בשר, הם יותר בכיוון של משהו קל. יש כמה שדווקא ישמחו לאכול במסעדות ששרה משגיחה, בהפגנתיות. נאורי המפד"ל, החברות ב'קולך' ונשות הכותל. מאלה, מה לעשות, לא מוציאים פרנסה.
אז אם זה התסריט הצפוי, בשביל מה צריכים את כל הסיפור הזה?
אולי כדי להוכיח אחת ולתמיד את מה שכל הזמן ידענו. שאין באמת הרבה ביקוש לכל היידישע-פמיניזם הזה. שגם אם פותחים את השערים וקוראים לבנות באנה, כמעט אף אחת לא פוסעת פנימה. ואילו המעטות שפסעו, יכלו לחפש להן קריירה מוצלחת יותר (זו דעתי, רבות רפורמיות יקרות שלי).
ואולי יש פה רק עניין של רצון טוב. המדינה במשבר, האבטלה גואה, פקידי לשכת התעסוקה כבר הציעו בפעם המאתיים ועשר למובטל הסרבן את העבודה בקטיף פרחים ובגריאטריה. עכשיו יש להם קלף מנצח; עבודה לא קשה, שעות גמישות, אין תירוצים של גב כואב וראומטיזם, גם לא נדרשת השכלה תיכונית; רק ידע בהלכות כשרות. את לוקחת משגיחת כשרות, סיגלית, או שאנחנו מורידים לך את הקצבה.

מקו"ר

הפתעה מרעישה וגם הלם מוחלט. עד היום סברנו שהממסד והציבור האורתודוכסיים ניצבים בקו הראשון של המאבק הפמיניסטי, והנה בה כזה מין הרשל כזה ועוד כמה חרדלניקי"ם ומטיחים את האמת המרה בפרצופנו.

אין מילים.

כתבה מצוינת חבצלת מותר להחמיא , אחוות נשים , לא ?