החברה הדתית פורעת את הסדר המיני

ממללא,
אני מסכימה מאוד עם הסיפא של דבריך. בדברי לא כיונתי לטענה שכנגדה אתה יוצא, ואולי לא הבהרתי את עצמי כראוי. אנסה שוב -
אותן נשים חשופות מאוד לעולם החילוני וחיות בתוכו. אילו רצו בכך יכולות היו למצוא בן זוג חילוני (שכן הגיל בעייתי פחות בעולם החילוני, בו הנישואין מאוחרים ממילא), אך מגבלותיהן הדתיות (גם אלה הקשורות בעניינים המיניים) מעכבות בכך. זו בחירתן שלהן, ונראה לי שהן עומדות מאחוריה.

הזכרתי את נושא ההפריות המלאכותיות, כיוון שבעיני הוא קשור מאוד לנושא, בעיקר אם הדיון מתרחב למהויות של קשרים זוגיים ומשפחתיים בעיני ההלכה ואורח החיים הדתי. בעולם שבו האמהות היא ערך עליון(והדבר נכון גם לגבי החברה החילונית בארץ), הדרך להגבר על ההדרה (או השקיפות) של נשים רווקות, תהיה לעיתים באמצעות הולדת ילדים (וכבר נכתבו מחקרים על תופעת הזוגות החד מיניים - של נשים - והנכחתם בחיים הקהילתיים באמצעות הולדה וגידול ילדים).
מצד שני, אין הכרח לדון בכך דוקא באשכול זה.

ממללא

לא מדובר על היתממות, ולאמיתו של דבר גם לא מדובר על "פסק הלכה של הקדמונים", וזאת משום שהדעה מופיעה בדברי הראשונים, וגם בדברי הרמ"א (המאה ה-16) בשולחן ערוך, ולמיטב זכרוני גם הנושאי כלים לא חלוקים על הפסיקה. כך שבעצם איזה מין איסור יש כאן ?

הרי זוהי דעה לגיטימית שקיימת בשולחן ערוך, אמת שלא נהגו כך, אבל האם משום כך יש לאסור את הדבר ?

אני שואל זאת בשיא הרצינות, נניח שתשמע על אדם דתי שלקח לו פליגש ושניהם חיים באושר, האם אתה תתייחס אליו כאל עבריין ?

רגע של טרמינולוגיה

הרהורים על הכתבה שהובאה בראשית האשכול.


"מצוקות" -

אם חשבת שמדובר על נהנתן פורק עול עליז וחסר עכבות - טעות בידך. מדובר על קרבן. מדובר על "קדוש מעונה" הסובל עמוק פנימה בליבו מחמת היותו בעל רגשות נעלים וטהורים שאינם נותנים לו מנוח.
התנהגותו איננה מכוונת אף פעם סתם כך לסיפוק ייצרי נמוך ושפל.
הקטליזטור לחיים משוחררים מינית הוא המצוקה, ה"אנגסט".
כמה תמימות מסכנות ועדינות מקופלות בתוך "המצוקה" . לא מדובר על "קשיים" "בעיות" ואפילו לא על "מאבק".
מדובר על "מצוקה" – זהו מצב עצמי נתון ,קבוע ,חסר דינמיות פנימית . אין פה שאלה, תשובה ,לבטים ניסיונות. זוהי מצוקה שקביעא וקיימא מקדמת דנא.
נעבעך.


"תופעה הולכת וגדלה" –

זוהי "תופעה" ולא התנהגות אנושית ואישית.
תופעה - אנו מתבוננים בתופעה סוציולוגית, חוק טבע, דטרמיניזם ,משהו בלתי נשלט והכרחי . האנשים נתפסים כחפצים ,כאוביקטים נטולי חירות , ועל כן כמממשים התנהגות מחויבת המציאות.
"הולכת וגדלה" - רוצה לומר, אם "התופעה " הולכת וגדלה , הרי אין זה כי אם שהטבע מגשים את עצמו.הטבע חותר לקראת מימוש הוויתו כמתחייב מתוך מהותו הפנימית .
ועל כן אין טעם להתכחש ולהתנגד לנסות לפעול בניגוד לזרם , זוהי דחיית הקץ ,זהו קרב אבוד מראש כנגד איתני הטבע , במוקדם או במאוחר נכיר כולנו בעל כרחנו בעובדה שהטבע צדק ואנחנו טעינו.. הלאה המוסר יחי הטבע.

"צרכים נפשיים וגופניים "-

צרכים ,כן צרכים, ולא תאוות או יצרים.
"צרכים" , רוצה לומר -זהו דחף טבעי לגיטימי ועל כן ראוי להיות ממומש. כל דיון בדבר שליטה הגבלה או חלילה כפייה , נתקל במבטים רושפי אש : התכחשות עצמית, חוסר מודעות עצמית,פונדומנטליזם דתי.
יש לשים לב – מדובר גם על צרכים נפשיים ולא רק על צרכים גופניים. זאת אומרת יש פה מימד של קתרזיס של הטהרות פנימית , אדם הקשוב לקולו הפנימי איננו יכול שלא להיענות לקול הבוקע ממעמקי נפשו , אחרת הוא ישקע בתוך דכדוך של יסורי מצפון.
הוא חורג מתוך מסגרתו שלא על מנת לחיות חיי הפקר, אלא על מנת להגשים את צו מצפונו ואת משאלות ליבו הכמוסות שהילה של טוהר חופה מעליהן.



"אבל אם את עורכת דין, איך תדאגי לבית? "-

טקטיקה ידועה ומשומשת ביותר הננקטת בד"כ בידי הצד שצריך להרים את קולו על מנת לשכנע בצידקת דרכו.
בסופיסטיקה היוונית יש לזה שם :
"מופת ההבאה אל האבסורד" - אתה שם בפי יריבך את הטיעונים שאתה היית רוצה שהוא יטען ,ובכך להציג את האבסורד ,כביכול, שבעמדת היריב.
או לחילופין אתה נוטל את עמדת היריב ועושה הימנה פלסתר עד שהיא מוצגת באור מגוחך.
הדבר נובע ,כמובן , מתוך אי הנוחות שבהתמודדות ישירה עם הטענות האותנטיות של היריב ,ולשם כך צריך "להמציא" יריב נוח יותר...


"אשה שאינה מחוברת לתא משפחתי פורעת את הסדר החברתי" -

כאן היא כבר מציגה את עצמה כלוחמת חופש - היא נלחמת מלחמה אמיצה וחסרת פשרות מתוך קול פנימי עמוק הקורא לה לנסות ולשנות את פני החברה ,למען החברה (ובטח שלא למענה). היא נתפסת כמאיימת על החברה ועל כן היא וודאי , חזקה ,נחושה, חדורת ערכים ,ובעלת עוצמות פנימיות - היא נושאת את הבשורה.
להתנהגותה ישנו מימד אידיאולוגי ולא סתם סיפוק יצרי נמוך.
יש פה מימד של גאווה - העובדה שהיא זו שקוראת תיגר על הנורמות החברתיות מלמדת על כך שהיא ביקורתית ,דקת אבחנה ואמיצה בניגוד לפתאים "הולכי בתלם" שלא זרח עליהם אור ה"חוצפא יסגא".


"הגוף שלי, הדבר שאני הכי אמורה להיות בידידות אתו, כי הוא אני, כל כך מסוכסך עם עצמו בגלל ההגבלות שמטילים הרבנים".

איך אפשר בלי טיעון הפטריארכליות הגברי.
אנחנו לא מתמודדות עם היהדות או ההלכה אנו מתמודדות עם רבנים תאווי שלטון חורשי מזימות שהדרך שלהם למשול על צאן מרעיתם היא באמצעות הגבלות ואיסורים בנושאים הכי אינטימים.
חוד החנית של הקולוניאליזם הגברי הם הרבנים שבאמצעות הממסד (מילה שכל כך אוהבים לשנוא) הדתי מנסה לכלוא את הנשים במסגרות חברתיות חונקות ובכך למנוע מהם לממש את החופש שאליו הן מייחלות.
ההגמוניה הגברית והפטריארכליות הדתית הולכות שלובות ידיים זו בצד זו ובאמצעות שימוש ציני בדת מאפשר הממסד הדתי ( רבנים) את המשך הסדר הישן של כיבוש האשה.
גוועלד.





תוקן על ידי - האסופי - 24/05/2004 17:19:31

אמשלום,
1. כתבתי את דברי בגלל שבאיזשהוא שלב מעדרת מהדיון . (מסתבר שלקח לי יותר מ10 דקות מרגע פתיחת ההודעה עד שליחתה...)
2. עדין לא ענית לשאלתי מהבקר .
האם "קהילת יחידים" היא תופעה רצויה בעיניך מ"לכתחילה" ? או שזה רק אופציה שנוצרה בלית ברירה?

ממללא ,
אז זהו שבענין זה אני לא לגמרי בטוח . (ודנו בנושא לא מעט בעבר...)
השינוי כיום הוא סוג של מהפכה חברתית-תודעתית , אבל מהותית ומעשית אני ממש לא בטוח שבעבר המצב הבין-אישי בין גברים ונשים היה גרוע יותר , בנוגע לתקופות מסוימות אני יכול לומר כמעט בודאות שלהפך . (לגבי אחרות , בודאי נסכים שהמצב אמנם היה פחות טוב)


מייציץ,
אתה בטח תתפלא , אבל גם היום לא כל "חברות" היא בדיוק סמל האהבה הטהורה ... והדר קושיא לדוכתיה.

אי"צ,
קהילות נועדו בשביל אלה שמעוניינים בהן. אני בעד שאנשים ונשים המוצאים שפה משותפת יקימו להם קהילות, במקום להתלונן על היותם דחויים/מודרים/שקופים בקהילות קיימות. כל עוד אינם פוגעים באחרים, אין זה מענייני.

אם שאלתך נוגעת לעניין המהותי של "יחידים" ויחידות" - האם זה מצב רצוי לכתחילה - איני יודעת. אני מניחה שמרבית האנשים והנשים בעולם חשים מאושרים יותר כאשר הם חיים עם בן או בת זוג, ועולמנו בנוי כך שהוא מעודד זאת, לא רק מן הצדדים המוסריים והדתיים, אלא גם מן הבחינות הכלכליות והפוליטיות (בהגדרה רחבה). מכאן שמצבם של היחידים והיחידות (מבחירה?) נתפס כבעייתי ע"י ה"עולם". בינתיים, בתוך עמי אנכי יושבת, ועם מציאות העוה"ז עלי להתמודד.

אמשלום ,
האם אני יכול להסיק מדבריך , ש"אושר אישי" הוא ערך יחיד או מועדף , שצריך להילקח בחשבון בהקשר הזה ?
(רק לשם ההבהרה בשלב זה אין לי תשובות ברורות , אני רק מנסה להבין)

תוקן על ידי - אישציפור - 24/05/2004 18:45:16

ממללא

אוי ואבוי לי , מה כתבתי שדורש עיכול ?

(דרך אגב לא אמרתי שאתה חייב לקרוא לי מייציץ , אמרתי שאינך חייב לקרוא לי מרן (בנוסף לכל מעלותי , הנני גם עניו עם כל הקושי שבדבר בשביל מרן שכמוני ) , אבל אם רצונך בכך אתה רשאי להמשיך לקרוא לי מרן ובלבד שלא ייצא לך כמו מוראן שבאנגלית יש לזה משמעות אחרת לחלוטין. )

אישציפ

דברי נאמרו בלשון המעטה . בודאי אי אפשר להשוות את יחס החברות ליחס שבין מלך לאחת מהפילגשים שיש לו באוסף , גם אם אין בה אהבה טהורה . אבל אולי הדבר צריך בדיקה מעמיקה יותר (אני מתכוון למוסד הפלגשות ולא לחברות)

אי"צ,
איני יודעת (זה קורה לי הרבה לאחרונה ) אם "אושר אישי" הוא ערך מלכתחילה, אבל בימינו הוא בודאי מרכיב חשוב בהתנהלותם של בני ובנות אדם. האם טוב שכך? קטונתי.

אגב, מה זו "אהבה טהורה"?