החברה הדתית פורעת את הסדר המיני

עד עכשיו רק המציץ הצליח לשבור אותי....

כנראה שהוא כבר לא לבד .

ממללא,
בוא נראה אם הבנתי (ואני מקווה בכל ליבי שלא להצטרף לשרשרת המייאשים אותך...)

אתה טוען שאישה אפשר ותבחר בזוגיות מן הסוג האחד (ללא מגע גופני לפני הנישואין, לצורך הדוגמא) מתוך שיקולים של "תועלת ערכית" ( בחירה בעולם ערכי ש"מפצה" אותה ע"י שכר ועונש; שיוך חברתי; אמונה גדולה ועמוקה בבורא עולם ובהתגלותו באמצעות מצוות הזוגיות ללא מגע גופני לפני הנישואין, ורצון למלא את מצוותיו של אותו בורא; או כל רעיון והגיון פנימי אחר), גם אם לתועלת ערכית זו יש פגמים מסויימים - שהרי כל בחירה בדרך אחת יש בה וויתור על דרך אחרת. עם טענה זו, לא רק שאין לי וויכוח, אלא שהיא ממצה בהרבה מובנים את תפיסת עולמי שלי.

השאלה שלי, שהופנתה על הודעתך המבולבלת משהו (או שאולי עיני שלי מבלבלות היו), היא על מידת הפגמים שאותה אישה תהיה מסוגלת להכיל בחייה, לשיטתה שלה.
כלומר: מתי יהוו "הפגמים" חסרון מספיק גדול כדי להניא אותה מן הבחירה? אם הבנתי את דבריך, היה בהם רמז לכך שגם "פגמים" ערכיים אין בהם מכשול לבחירה שנעשית ע"פ התועלת הערכית. ואני שואלת - אם בחרה האישה בשיטת אי-קיום מגע גופני לפני הנישואין, כדי לקיים קשר אמיץ ונכון, לשיטתה, עם בורא העולם, האם גילוי שקשר כזה גורם לה לשנוא ח"ו את בן זוגה ולכן לבקר את שיקולי הבריאה ור"ל גם את א-להים עצמו - האם גילוי כזה לא ישפיע על בחירתה?



הדוגמאות הן פיקטיביות ומנוסחות באופן בעייתי במקצת (הצלחתי לבלבל גם את עצמי).
כל קשר בינן ובין המציאות הוא על אחריות הקוראות/ים.
אף בעל חיים לא נפגע במהלך כתיבת הודעה זאת.

או, אני מתחיל להיות מובן...

לגבי הרישא - זו טענתי.

לגבי הסיפא - בודאי שהוא עלול להשפיע על בחירתה. ואולם יתכן גם שלא ישפיע או יחזק את בחירתה (מה, חיכיתי 28 שנה בשביל להישבר עכשיו?). כל אדם (והדילמה הזו אינה דילמה נשית בלבד, אגב) מושפע מאינסוף גורמים הפועלים עליו בכל רגע נתון ואשר מביאים אותו לבחור ב'דרך' המסויימת בכל רגע נתון. ואולם, הרצון שלו משקף את התועלת שהוא מבקש ברגע הבחירה, תהיה זו משמעות ערכית, תחושת הקדושה המעונה או סתם סיפוק מיני רגעי.

טוב ,
אני רואה שאתם מסתדרים בלעדי (פולני ??? אני ?! )

איך שלא יהיה אני לא מבין מה הרווחתם (בכל מובן שלא תרצה למילה) מהצגה כזו של המציאות .
ולכן קצת קשה לי להתעמת/להסכים עם דבריך/ם .
מצטער .
נ.ב. אתה לא יודע שאמשלום כותבת תמיד בלשון נקבה , כשכונתה לומר "סתם אדם" , לפעמים זה יוצא די משעשע בעיני ...

ממללא,
עכשיו הבנתי, וגם הסכמתי. לכל מילה.


אי"צ - גם לך....
אפשר להשתמש בשירותיך כמתורגמן גם במקומות אחרים?...

בחורה דתייה ( ???) בזמנו התפרסם פה מהבלוג שלה :
[ מס' 15 - אחרי החגים תשס"ד, 21 באוקטובר 2003
בָּמחתֶרת / מה שבאמת קורה אצל דתיים.

מכיוון שאנו כבר צופים את התגובות לקטע הבא, הנה לכם שירות מיוחד מאיתנו, שיפטור אתכם מהצורך לעבוד על הניסוח. רק לעשות copy-paste ולשלוח.

לכבוד מערכת במחתרת:
הנדון: הפעם ממש הגזמתם.
נכון שאתם עיתון מחתרתי ובלה-בלה, אבל מאמר כזה באמת שלא ציפיתי לראות בעיתון המיועד (גם) לדתיים.
תתביישו לכם!
יחד עם זאת, החלטתי כי (בינתיים) איני מבטל את הוראת הקבע לתשלום המנוי, כך שיש לכם עוד צ'אנס.
בברכה.

אטימוּת - הרהורים של לובשת חצאית / הדר סבטו
מתוך מילון אבן שושן:
אטימות: 1. אי-חדירות, תכונת הדבר האטום.
2. טמטום, נוקשות.

לפני כחודשיים חגגנו, אני ובתולי, 25 שנה להיווסדנו.
אם הייתם שואלים אותי לפני עשר שנים, הייתי חותמת לכם שעד גיל 25 אתהדר בניסיון מיני השמור לכוהנות סקס בלבד, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. בינתיים, כבחורה דתית שטרם זכתה לכסות את ראשה, חיי המין הסוערים שלי מתרחשים בזירה מרכזית אחת: דמיוני הפרוע.
ולא שמשעמם שם. להיפך, פנטזיות מלהיבות כשלי אני מאחלת לכל האהובים עלי, אבל איפה שהוא נמאס לי לשחק בנדמה לי. אני רוצה את הדבר האמיתי.

בימי ינקותי הרחוקים, כשחגגתי בת מצווה, הייתי משוכנעת שמיד עם סיום התיכון תוביל אותי אמי אל החופה בבית הכנסת הגדול בירושלים, בשמלת מחוך לבנה וקצפתית וטונה ג'ל בשיער. את המילים המרטיטות "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" יגיד לי ווסטלי ההורס מ"הנסיכה הקסומה" (אחרי שיתגייר כמובן) וכל החברות שלי יצרחו בהתרגשות ויתעלפו בשרשרת.

אין לי מושג איך זה קרה, אבל משהו התפקשש בדרך, וחיזיון מופלא זה מעולם לא בא לידי ביטוי במציאות. כך גם טרם זכיתי לקיים את המצווה הנחשקת מכולן: "פרו ורבו ומילאו את הארץ".
זהו השלב בו מתאים לצקצק בלשון ברחמים. אילו בחורה חילונית הייתי, כבר מזמן הייתי מרשה לעצמי להשתובב תחת כל עץ רענן. אבל כמי שמשתדלת לקיים את המצוות, לא נותרה לי דרך לגיטימית להסיר את חגורת הצניעות, אלא באמצעות חופה וקידושין. מעניין, שבדרך כלל כשמתבכיינים אודות תחלואי הרווקות, מתכוונים לקושי שבבדידות ולכמיהה לאהבת אמת, אבל אף אחד לא מדבר על הצורך הגופני. מקסימום פוטרים אותו בכינוי המעליב "יצר הרע".

והאמת היא שלהיות בתולה בת עשרים פלוס זה עסק לא פשוט בכלל.

בחברה המערבית המודרנית, מדובר בזן נכחד הראוי להגנה בשמורות טבע מיוחדות. הפופולריות של הבתולים החילוניים קורסת בקול נפץ גדול בערך בתקופת השחרור מצה"ל, מאחר והנחת היסוד קובעת שאם נכנסת לשנתך העשרים ואת עדיין סוחבת עלייך את המטרד הציבורי הנ"ל, את בוודאי דבה מכוערת ופוזלת מהסוג הנואש ביותר. הרי איך יתכן שבכל המדינה מגירת הריר הזאת לא מצאת אפילו פראייר אחד שיעשה לך טובה?

אצלנו, הצנועות והחסודות, מדובר בסיפור אחר לגמרי. מתנדבים למשימה לא חסרים, תודה ששאלתם, אבל המשימה עצמה זוכה לברכת הדת והחברה רק אחרי החתונה, כך שגם הילדה הכי יפה בגן עלולה להישאר בהסגר עד גיל שלושים כל עוד לא ענדו טבעת על אצבעה. וכך חולפת לה שנה, ועוד שנה, והנה כבר נשמעים פעמוני חגיגות חצי-היובל להולדת בתולי היקרים. אני לא בטוחה שגם זכרים דתיים מנהלים יחסי אהבה-שנאה מרתקים כל כך עם בתוליהם. אצלנו הבנות הם מוחשיים יותר. אפשר לדבר אתם, לכעוס עליהם שילכו לעזאזל, לזלזל בהם…
ובאמת, כשעלעלתי ביומנים האישיים שכתבתי בגיל 15, נוכחתי לדעת שבהיותי קטנה וטיפשה זלזלתי עמוקות בבתולי היקרים.
אותם ימים חשוכים היו ימי התמכרותי לסבוניה האוסטרלית "קרוב-רחוק". בפרק מונומנטלי במיוחד שזכה לתיעוד ביומני, הכריזה אחת הבנות הצעירות והמגניבות בסדרה שהיא מתכוונת להיפטר מבתוליה המאוסים אחת ולתמיד, מאחר ואין לה שום כוונה - שימו לב - "לשבת עליהם כל החיים". לשבת עליהם?! הביטוי הכה אותי בתדהמה. איך לכל הרוחות אפשר לשבת עליהם? ומי בכלל רוצה לעשות את זה?! אז תתפלאו, דווקא אפשר להסתדר יופי. עובדה: חלפו מאז כעשר שנים ואני עדיין יושבת עליהם. אנחנו יחד, הבתולים שלי ואני, לטוב ולרע. יחד גמרנו את התיכון, יחד צלחנו את השירות הלאומי ואת התואר הראשון, ולאחרונה אף התכבדתי לשבת עליהם בטקס קבלת חברים חדשים ללשכת עורכי הדין. מה יש לומר, התקדמנו בחיים. לעתים עולה בי המחשבה כי אילו היו חז"לינו יודעים עד כמה מייסר הופך האיסור ליהנות בצוותא לפני החתונה בגיל מסוים, אולי הם היו מארגנים סידור אחר. המציאות השתנתה מול עינינו, אבל הכללים נותרו בעינם. אולי זו הסיבה שצעירים משכילים שלא אובחן אצלם כל פגם בתפקוד המוח מתארסים אחרי שלושה דייטים, ושאתר "דוסידייט" מפוצץ בגרושים בני 21.
אבל מה, הם לפחות נהנו.
קשה לי להאמין שהתנזרות ממין בשיא הפריחה המינית הייתה ממשיכה להתקיים לולא נתפסה בקבוצות מסוימות כרצון האל. הרי מדובר בדבר הנוגד את טבע האדם. נסו לחפש ולא תמצאו מאחורי המצווה הזאת כל ערכים חברתיים-סוציאליים המאפיינים מצוות אחרות כמו "לפני עיוור לא תיתן מכשול", למשל. זו גם הסיבה לכך, שבניגוד למצוות אחרות שגם חילונים מקיימים, הלכה זו נשארה נחלת הדתיים בלבד.

אבל גם אצל הדתיים יש קבוצות שכמעט ולא נתקלות בבעיה. החרדים מדלגים על המכשול באלגנטיות ומשיאים את הצעירים בגיל מוקדם מאד. לדתיים המודרניים הדרך קשה יותר: אמנם חלקם מתחתנים בגיל צעיר, אבל רבים אחרים מגיעים לגילאי 25-30 ויותר והם עדיין רווקים. מי שאינו עומד בפיתוי ופורץ את הגבולות עושה זאת בחדרי חדרים ומחריש, מפני שגם הדתי הכי לייט שבלייט, שהפסיק לשמור נגיעה עוד בגן הילדים, יסתכל בעין עקומה על מי שמעזה ללכת "עד הסוף". מצד שני, לפני עשר שנים גם להתמזמז הייתה בושה, אז מי יודע מה ילד יום.

ובינתיים אני ובתולי חורקים שיניים ומזדיינים בסבלנות עד החתונה. עד שיגיע המיועד, מצויד בכיפה ובסקס-אפיל, וייתן לבתולים שלי פתק שחרור. אמנם כשזה יקרה כבר לא יהיה לי על מה לשבת, אבל בינינו, מי בכלל מתכוון לשבת כשאפשר לשכב?

הדר סבטו, בת 25, חלמה להיות רועת-צאן אבל יצאה עורכת דין. בזמנה החופשי אוהבת
לצפות ב"רחוב סומסום", לשחק קווידיץ' ולעורר פרובוקציות, לאו דווקא לפי הסדר הזה.
מעטפות נפץ ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]. ]


קיבלה טור [ איך לא ? ] ב : nrg !

http://www.nrg.co.il/online/11/ART/709/242.html

ככה אנחנו רוצות

מאת תמר רותם

הן דתיות, רווקות ואמהות, ולא מסתירות את זה

"....

"צריך לשים את האופציה של חד הורות על השולחן", אומרת רינה אהרונוב. "פעם הייתי בסעודת שבת של חברות רווקות בירושלים. היו שם בנות ארבעים. הרגשתי נורא בשבילן. עשרים וחמש שנה הן מנסות להתחתן. הן עשו הכל מבחינה פסיכולוגית, כלכלית, חברתית. ועדיין יש להן אמונה תמימה שמשהו יקרה. שאו-טו-טו הן מתחתנות. כשאת בת עשרים את אומרת לעצמך 'יהיה טוב'. אבל אם את לא חושבת על פתרונות, תישארי רווקה ובלי ילד. רציתי לצעוק להן: מה אמור לקרות לכן עכשיו". אבל היא לא אמרה דבר.

"חברותי רואות כמה אני ברוך השם מאושרת", היא אומרת. "אבל זו לא אופציה שמתאימה לכולן. ברמה הציבורית יש עדיין בעיקר התעלמות שיטתית של הממסד הרבני מהסוגיה. ההיתרים ההלכתיים להזרעה מלאכותית, למי שהיה חשוב לה לקבל אישור כזה, ניתנו באופן אישי על ידי רבנים שלא נושאים תפקיד ציבורי. באולפנות ובמדרשות מטיפים נגד התופעה, ומציבים תמרור אזהרה לבנות צעירות. מעניין שכל מי שמטיף נגד הוא נשוי פלוס ילדים".

אהרונוב, ילידת הקריות המתגוררת כיום בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, קיבלה היתר רבני. "היה לי חשוב כי אני מחויבת להלכה", היא אומרת. "אין לי ספק שהבית היהודי המסורתי, כמו שהתורה רצתה - איש, אשה וילדים - זה הבית הנכון. אבל האשה היהודייה של היום כבר לא כמו לפני מאתיים שנה וגם המציאות שהגבר חי בה השתנתה".

דחיית גיל הנישואים בציבור הדתי היא אחד התהליכים החברתיים החדשים שהניעו נשים לחפש פתרונות למימוש הימהות שלהן. ההלכה מלאה באיסורים על קשר ומגע בין גבר לאשה, אומרת אהרונוב, וזאת גם כיום מציאות בעייתית מאוד לנשים וגם לגברים. "כשאתה גבר בן 35 ולא התייחדת עם אשה, זה הופך את העניין הדתי למשימה בלתי אפשרית", היא אומרת. "כך רואים הרבה בחורים שנהפכים בהדרגה לחילונים. זו תופעה מדאיגה. אני לא אומרת שההלכה צריכה להשתנות, אבל יש אלפי נשים שחיות במסגרת הלכתית ושלא יכולות לממש את מיניותן, את נשיותן, בגלל האיסורים האלה. אז לפחות שיוכלו לממש את האמהות שלהן. חברה רווקה ששאלה רב מה עליה לעשות אם ברצונה להיות אם, נענתה 'תעשי חסד'. זה יותר מיחס של זלזול. הוא אמר לה משהו קשה מאוד. שהיא לא יכולה להיות בן אדם, אשה".

...

"כל עניין המיניות ודחיית גיל הנישואים הם נושא רותח כיום בציבור הדתי", אומרת הסוציולוגית ד"ר תמר אלאור, ראש מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית. אלאור חקרה את מהפכת הלמדנות הנשית בחברה הדתית (את המחקר פירסמה בספר "בפסח הבא") ולדבריה, למאבק על האוטונומיה של האשה בשדה הלימוד הדתי יש השפעה על תופעת הרווקות והאמהות החד הוריות.

"כאדם לא דתי אני מסתכלת בהערכה על הנשים הללו, הרווקות, המנהלות אורח חיים פתוח", אומרת אלאור. "הרווקות מאיימות על הסדר החברתי, וכשהן לא עוזבות את החברה הדתית אלא נשארות ויולדות ילדים מחוץ לנישואים הן עושות מעשה חתרני מבפנים, שיש לו השפעה מהדהדת ומחלחלת. הרווקה היא החוליה הכי חלשה בחברה. בדימוי החברתי, היא המכוערת שלא מצאה חתן. מהמקום הפגיע הזה הנשים הללו מנהלות מאבק ומנסחות עמדה מעוררת כבוד, כי הן מסתכלות על הרווקות והאימהות שלהן כסוג של בחירה".

מלבד העניין החברתי, מתקיים בציבור הדתי ויכוח הלכתי בשאלת ההפריה המלאכותית ומקור הזרע. מבחינה הלכתית, ילד שאינו יודע מי אביו נחשב "שתוקי", כלומר שותק כששואלים אותו. הסכנה בתרומה אנונימית היא באפשרות שילד יינשא לאחותו. הסיכוי לכך אפסי, כי בנקי הזרע מגבילים את מספר ההפריות מתורם יחיד, אך מבחינה הלכתית הבעייתיות נשארת מעצם הספק.

ב-98' פירסמה ד"ר דבורה רוס, בוגרת מדרשה וחלוצת האמהות הדתיות החד הוריות, מאמר בעניין זה בקובץ מאמרים משפטיים של נשים (הוצאת אורים). לפי המאמר, על פי רוב הדעות ההלכתיות אין איסור ממשי על תרומת זרע לאשה פנויה, כשהתורם אינו יהודי. לדעת רוס, גם תרומת זרע כזאת יכולה ליצור בעיות: פגיעה בזכותו של הילד לדעת על מוצאו הביולוגי וקשיים פסיכולוגיים בגיבוש זהותו.

הנשים הדתיות הבוחרות ללדת ברווקותן נוהגות אשה אשה לפי ראות עיניה. רבות מהן מסתייגות רגשית מהעובדה שאבי ילדן יהיה גוי. "חשוב לי הניצוץ היהודי", אמרה אחת מהן, שלא שאלה רב. "ברמה ההלכתית אין ויכוח בין הפוסקים על כך שאין איסור לאשה להרות בהזרעה מלאכותית", אומר הרב דוד סתיו, חבר עמותת הרבנים צהר. "זאת שאלה שאינה הלכתית, אלא כזאת הקשורה למדיניות ציבורית. מצד אחד עומדת המצוקה הנוראה של אותן נשים, ומצד שני החששות שנשים לא ירצו להינשא. החששות ההלכתיים הם שלא נדע מי האב. יש כאלה שיתנו לכך יותר משקל ואחרים פחות. אני מודה שגם לי קשה לקבוע עמדה ברורה בעניין".

הרבנית יהודית שילת, מנשות "אמונה", הרבה יותר נחרצת נגד. "מדובר בתופעה של מפונקות שרוצות בובה לשחק אתה, אבל לא חושבות על ההשלכות", היא אומרת. "מי שנותן את ההיתר ההלכתי לא מבין את הסכנה שטמונה בחובו למוסד המשפחה. הרווקות הללו חושבות שאמהות היא זכות פרטית שלהן, אבל הן יולדות ילד חסר זהות. השימוש בהיתר הוא שימוש ציני למטרת מימוש עצמי, שלא לדבר על הקלות שבה מתירים להוליד מזרע גוי".

"כולנו רוצים לחיות באידיאל", אומרת רינה אהרונוב. "זהו ההידור. אבל לצדו יש גם פשרה. יש קווים אדומים בעולם היהודי, והומוסקסואליות היא קו אדום, למשל. אבל מצאנו היתר הלכתי לממש את האמהות. המעשה שלי אינו אנטי יהודי. הוא פתרון חריג ונועז, אך הוא קיים".

כדי להתגונן מפני הביקורת החברתית, המושמעת מפי גברים ונשים כאחד, הן מסיטות את הדיון ואת תשומת הלב, במידה רבה של צדק, אל מערכות נישואים כושלות, או אל השילוב של קריירה ואמהות. "אומרים על החד הוריות שהן אגואיסטיות שדואגות למימושן העצמי ולא יהודיות אמיתיות", אומרת רינה אהרונוב. "אבל רוב החד הוריות מבחירה הן עצמאיות, הן עשו בחירה אמיתית ואחראית. הן בוודאי לא מפונקות. אני לא מתלבטת בין הורות, לימודים וקריירה, ואני לא חיה בתחושה שאני מפסידה משהו כמו הורים מסביבי. נכון שחסר אבא, אבל צריך ללמוד להתמודד גם עם חוסרים. אני מכירה משפחות עם אבא ואמא שהחסר בתקשורת, בנתינה, נמצא אלפי מונים".

..."

המאמר המלא: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=437184&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

וכבר פסקו זקני עכ''ח שיש להתייעץ לפני כל לידת ילד וילד ולשקול באם להורים יש היכולת הנפשית והרגשית להבטיח את גידולו היציב ובריאותו הרגשית של הילד.

ובעוד שברור שיש יצר אמהות כפי שאמרה אמנו הב לי בנים ואם לא אני אקפוץ מהגשר (וכפי שכבר בואר בהרחבה בפס''ד נחמני ע'י אותה יידישע מאמע מרת דאליע דארנער), הרי שלמדנו בבריסק כי בנערווען ניתן לטפל באספירין.

(וכאן המקום להוסיף כי הדברים אינם חקוקים באבן שכן השכלתם הפרמקולוגית של משפחת הלויים הידועה הסתכמה באספירין, ווליום, וכימותרפיה. ומאז עברו מים רבים בשלוליות הדלוחות של רחוב פרס וע''כ יש לקחת בחשבון את נסיונם המעשי של אחינו יושבי בת עיין המסולאים בפז ואשר יכולים להמליץ על מגוון רחב יותר של תרכובות צמחיות וקיצורי דרך כימים לסיפוק נפשי).

ואין אני אומר חלילה וחס שנשים רווקות, אלמנות, או מסוללות אינן כשירות לגדל את ילדיהן, שכן רוב הנשים נושאות בין כה וכה בעול הרגשי של גידולם. כל דברי התייחסו לגישה המייחסת משקל סגולי לצרכיו הנפשים של ההורה מבלי לקחת בחשבון את צרכיו העתידים של הילד.

למרות שילדים באים לעולם בעקבות דחפיהם הביולוגים וצרכיהם הנפשים של הוריהם הרי שיש להם מקום שולי וזניח במכלול השיקולים. הייתי אומר שצרכים אלו מהווים אך ורק את נקודת המוצא, אך אין לעלותם על נס כזכות טבעית שמולה עומדים רק שיקולי פולקלור משפחתי.

הח''מ לא נוהג להתפלל על אלו שלא נפקדו בזרע של קיימא אלא מאחל להם מכל הלב שהקב''ה ישלח להם את אושרם בדרכו שלו ומבלי שיתנגש בזכויותיהם של אחרים.


תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 10/06/2004 13:02:35

מילים בסלע, הרב!

ובכל זאת לא הבנתי, ואפשר שמי מהחכמים יוכל להאיר עיני, מדוע תרומת זרע מגוי מונעת את הסכנה של נישואי [חצי] אחים?

לא מונעת, אבל מאד מצמצמת; אם הסכנה נמוכה מספיק, אפשר להתייחס אליה כבלתי רלבנטית. הסכנה תהיה רלבנטית רק אם שני בני אדם שנולדו מתרומות כאלה מעוניינים להינשא, או אם אביו של אחד מהם הוא גוי; אלה מקרים נדירים יחסית, וקל לסנן אותם.