החברה הדתית פורעת את הסדר המיני

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=437530&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0





ישיבות ההסדר, הגרסה הנשית





בנות דתיות פמיניסטיות יכולות לבחור במסלול המשלב בין שירות צבאי ללימודי תורה גבוהים. כך הן זוכות לגיבוי ממסדי וסיוע רבני





יסמין מגן, בוגרת התיכון הדתי אמי"ת רננים ברעננה, רצתה להמשיך בלימודי תורה מתקדמים אבל במקביל, היא אומרת, היה לה חשוב מאוד ללכת לצבא, "לתפקיד שבו לא יהיו לי דילמות מצפוניות כבת דתית". לכן היא בחרה ב"תוכנית הדס", המשלבת בין הלימוד לשירות הצבאי. תהילה וינשטיין מאפרת, בוגרת האולפנה לבנות בכפר עציון, החליטה גם היא ללמוד תורה במדרשת לינדנבאום שבירושלים וחיפשה מסלול שבו תוכל גם לשרת בצבא. כך הגיעה גם היא לתוכנית הדס. אורית קדרי מבית אל, לעומת זאת, לא היתה בטוחה שתשרת בצבא. "ביישוב שלי שירות צבאי לבנות לא מקובל, וגם לא באולפנה בעפרה, שבה למדתי. אבל כשהרב אוהד הגיע לבקר באולפנה והציג את התוכנית, זה הלהיב אותי". הכוונה היא לרב אוהד טהר-לב, ראש התוכנית לבנות ישראליות במדרשת לינדנבאום.

כבר כמה שנים טובות מתחוללת המהפכה הפמיניסטית בציונות הדתית. ביטוי אחד שלה הוא דבקותן של



בנות רבות בלימודי תורה גבוהים, וביטוי אחר הוא נטייתן של רבות (כיום מדובר על כשליש מבוגרות החינוך הדתי-הלאומי) להעדיף את מסלול השירות הצבאי על פני השירות הלאומי. מה שפחות ידוע הוא, שזה כשש שנים יש בנות דתיות המשלבות בין שני המסלולים, במסגרת של מעין "ישיבת הסדר לבנות".

תוכנית הדס של מדרשת לינדנבאום היתה היוזמה הראשונה בכיוון זה. כשהתארגנה היוזמה, הציעו בצבא גם למדרשות אחרות לאמץ אותה. כך, במקביל, פתחה המדרשה לבנות שבקיבוץ עין הנצי"ב מסלול דומה.

ביישוב התנגדו




התגובות למסלול שבו בחרו שלוש הבנות היו בהתאם לתפישה ולזהות הדתית של סביבתן, של משפחותיהן ושל מוסדות הלימוד. כך למשל אצל קדרי, המתגוררת ביישוב בעל אופי חרד"לי (חרדי-לאומי), ההתנגדות היתה הגדולה ביותר. "באו אלי בהרבה טענות: זה אסור לפי ההלכה, ובכלל, אין תפקיד משמעותי לבנות בצבא. דווקא הבית שלי מאוד פתוח ושם לא עשו לי בעיות. גם המורים באולפנה די בטחו בי. עיקר הלחץ בא מהחברות באולפנה ומהחבר'ה ביישוב. עד שהודעתי שאני הולכת לצבא, ריכזתי את פעילות חבריה ב' (השכבה הבוגרת, י"ש) בסניף בני-עקיבא ביישוב שלי. אחרי שהודעתי את זה, פתאום הרגשתי שאני מקבלת פחות בקשות להעביר פעולות".

וינשטיין מספרת שבין חבריה ביישוב "ממש מקובל שבנות הולכות לצבא, ולכן זה לא היה מפתיע או בעייתי. באולפנה שבה למדתי דווקא אהבו את הרעיון שאם כבר צבא, שזה יהיה דרך המדרשה ועם הליווי שלה". ואילו מגן גורסת שבמשפחה שלה לא הצבא היווה את הבעיה, אלא המסלול הלימודי. "במשפחה שלנו היה מאוד ברור שאלך לצבא. אדרבה, הם חששו שהמדרשה תרחיק אותי מהשירות הצבאי. בדיעבד, אחרי שהם ראו את השינוי והעיצוב שחלו בי, הם הפכו לחסידים גדולים של המקום".

התוכנית נמשכת 32 חודשים, מהם שתי שנות שירות צבאי (מחולקות לשתי תקופות) והשאר, כשמונה-תשעה חודשים, הם תקופות לימוד. עם זאת, רבות מהבנות, וביניהן השלוש המשתתפות בשיחה, ממשיכות ללמוד במדרשה גם אחרי תום תקופת השירות הרשמית. בארבע השנים הראשונות הופנו כל הבנות לשירות צבאי בחיל החינוך, כמש"קיות הוראה, אך בשנתיים האחרונות נפתח לבנות גם מסלול שירות בחיל המודיעין. בסך הכל עברו את התוכנית, בשש שנות קיומה, כ-160 בנות - משמונה במחזור הראשון ועד 30 במחזור הנוכחי (לשנה הבאה מיועדות 40 בנות). הבנות שהולכות למסלול קצונה (בממוצע, כ-30% מן הבנות) חותמות קבע לתשעה חודשים נוספים.

טהר-לב מדגיש כי אין כוונה לאפשר, במסגרת התוכנית, שירות של הבנות בחילות קרביים. "הצבא דווקא מאוד רוצה, אבל זה כמובן לא ריאלי. אם היינו מסכימים, היינו מחסלים את הלגיטימציה השקטה שיש היום בציבור הדתי למסלול שהלכנו בו". הוא מוסיף שעל הפרק עומדת אפשרות של פתיחת מסלול לשירות הבנות בחיל האוויר, בתפקידי סיוע לכוחות האוויר (לא כטייסות או נווטות); אבל מימוש הרעיון תלוי באפשרות למצוא תפקידים שידרשו קיבוצן של כמה מבנות התוכנית באותו בסיס, כדי להקל בשמירת האווירה הדתית, בדומה ליתרון המוענק לחיילי ישיבות ההסדר.




אולפנות רבות מהססות

למעשה, במצב שבו בנות דתיות רבות ממילא משרתות בצה"ל, אין חידוש גדול בהקמת מעין ישיבת הסדר לבנות. החידוש העיקרי הוא בעצם מתן הלגיטימציה הממסדית לשירות הבנות. כפי שאומר טהר-לב: "עם הקמת המסלול הזה, נגמרה הסטיגמה ששירות לאומי זה טוב ושירות צבאי זה רע". בפועל, אולפנות רבות עדיין מהססות להזמין את נציגי התוכנית לשווק את המסלול לתיכוניסטיות שלהן, אבל גם בתחום זה ההיענות גדולה בהרבה בהשוואה לזו שהיתה לפני שש שנים.

כמו אצל בני ישיבות ההסדר, השירות המשותף של הבנות נועד גם להקל בשמירת הקשר של המדרשה אתן. ואמנם, מדי שבועיים מגיעים כמה מרבני המדרשה אל הבסיסים שבהם משרתים הבנות כדי ללמד שיעורי תורה, לשמוע על קשייהן ולסייע בידן. הנתון הזה אכן מעניק לבנות יתרון של גב ממסדי שאינו קיים אצל יתר החיילות, דתיות או חילוניות. זהו מקור לקנאה מצד האחרות, ופתח אפשרי לבנות עצמן, להיטיב את תנאיהן. כדי למנוע מצבים וטענות כאלה, אומר טהר-לב, "אנחנו מקפידים מאוד שלא להתערב בנושאים צבאיים מקצועיים, כמו שיבוץ לתפקיד. אנחנו מתערבים רק כאשר אנחנו מרגישים שהבת נמצאת במצב נפשי קשה. למשל: היתה לנו בת ממשפחה שכולה, שהמפקד לא היה רגיש לשיבוצה בתפקיד מסוים, ואז התערבנו. אני לא מרגיש בעיה עם סוג התערבות כזה". הבנות עצמן, אומר טהר-לב, רגישות לאפשרות שיזוהו כמי שנהנות מפרוטקציה ולכן היו מרוצות כאשר האריכו את תקופת שירותן הצבאי מ-20 חודשים לשנתיים, בדומה לכלל החיילות.

גם בדיעבד, הן אומרות, הן מאוד מרוצות שבחרו במסלול הזה ומשוכנעות שאורח חייהן הדתי לא נפגע. אם כי צריך לסייג ולומר שהבנות שהשתתפו בשיחה אינן מדגם מייצג - הן משתייכות לקבוצה שחזרה ללימודים לאחר השירות הצבאי, כלומר, בעלות מודעות דתית גבוהה. מגן: "יש בתוכנו בנות שרמתן הדתית נפגעה במהלך השירות, אבל הרוב לא כך. כשאני משווה את עצמי לחברות שלי שהלכו לשירות לאומי, אני רואה שבדרך כלל פחות חשובות להן התפילות או ההליכה לשיעורים. החיים הדתיים שלהן מתנהלים בדרך כלל מתוך אינרציה. אצלנו הדברים הרבה יותר מתוך בחירה".

טהר-לב מוסיף, כי הדבר הכי גדול שהבנות מקבלות מהמפגש עם החיים בצבא הוא היכולת להתבונן במציאות כמות שהיא. "בעיני, זה כשלעצמו כבר הופך אותן לבעלות רמה דתית גבוהה יותר מזו שחיו בה קודם. יש להן יותר מודעות, הערכה וכבוד לעולם הדתי האמיתי - לא הממסד הדתי. בטוח שיש להן גם נפילות במהלך השירות. כך קורה לכולנו. אבל אני גם יודע שהן קמות מהנפילות האלה ברמה אחרת". הוא מציין אגב כך ש"בנות שלנו שירתו במודיעין לצדם של בני ישיבות הסדר וקרה לא פעם שהן היו תובעות מהבחורים לקום בזמן לתפילה במניין, כדי שגם הן יוכלו להתפלל בציבור".

את החשש, שצץ בשנים האחרונות אצל צעירות דתיות בעלות השכלה כללית או תורנית גבוהה, שמא בני הזוג הפוטנציאליים יחששו מבחורה חכמה מדי, הן פוטרות בבוז. כמו שאומרת וינשטיין: "מי שלא רוצה בחורה חכמה, מי רוצה אותו בכלל".





הרוח החיה של המהפכה הדתית-הפמיניסטית

מדרשת לינדנבאום לבנות מעל גיל התיכון היא חלק מרשת של מוסדות אורתודוקסיים-מודרניים המכונה "אור תורה סטון" (על שם התורם המרכזי). הרשת נוסדה בידי הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת שבגוש עציון, לפני 20 שנה, עם עלייתו לארץ מניו יורק. היא כוללת, בין השאר, ישיבות תיכוניות ואולפנות בגוש עציון ובירושלים, מערכת הכשרה לטוענות רבניות, עמותת "יד לאשה" המעניקה סיוע משפטי לעגונות ומסורבות גט ובית מדרש להכשרת רבני קהילות.

מן הרשימה הזאת עולה בבירור חלקה של "אור תורה" במהפכה הפמיניסטית שהתחוללה בציונות הדתית. ריסקין עצמו נמנה עם הרבנים האורתודוקסים הליברליים ביותר בתחום זה, אף שעמדותיו לא תמיד מספקות את הפמיניסטיות החדשות. כבר לפני שנים הוא אישר הקמת מנייני תפילה לנשים ביישובו ושילב מרצונו נשים במועצה הדתית וכמשגיחות כשרות. הגבול שהוא רואה להשתלבותן בקהילה הדתית הוא תפקידי הרבנות, "לפחות ככל שמדובר במנייני תפילה משותפים לגברים ונשים - בשל ההגבלות ההלכתיות על קריאת נשים בתורה או שותפותן כחזניות במניין שבו משתתפים גם גברים". אך לדבריו "אין בעיה הלכתית בשילוב נשים בפסיקה, כולל כהונת נשים כדייניות".

מציץ,
הבעיה כאן אינה רק בעיית ממזרות; לנישואי אח ואחות עלולות להיות תוצאות קשות מבחינת הילדים.

השאלה היא האם החברה הדתית פורעת את הסדר המיני, או שהיא הרבה סדרים הלכתיים וביניהם גם את הסדר המיני?

כלומר, את זה שהיא פורעת את הסדר המיני כבר קבעת כעובדה, וכעת רק נשאר לך לברר אילו סדרים אחרים היא פורעת?

גו"ג

לאלו תוצאות קשות אתה מתכון ? האם יש בעייה בריאותית ?

למיטב ידיעתי הבעיה הבריאותית בגילוי עריות היא רק כאשר יש כבר מחלה תורשתית אצל המשפחה, ואז כמובן שהסיכויים לכך שהילד יהיה חולה הם גדולים יותר.

אכן, בעיה במצב של גילוי עריות מתבטאת רק כאשר קיימת כבר תורשה בעייתית; אולם, העניין הוא שתורשה כזו היא עניין נפוץ בהרבה ממה שנהוג לחשוב. לרבים מאיתנו יש גנים בעיתיים, אולם הם אינם באים לידי ביטוי כמעט לעולם משום שהם רצסיביים, והם נדירים מספיק כדי שהסיכוי שגם לבני זוגנו תהיה אותה בעיה הוא קלוש. במצב של גילוי עריות, לעומת זאת, הסיכוי גדול אלפי מונים. זהו מקור הטאבו על הנושא בכמעט כל חברה בעולם. גם אוכלוסיות של בעלי חיים שהן קטנות מכדי שיימצא בהן גיוון גנטי מספיק סובלות מניוון הדרגתי מאותה סיבה.

פמיניזם הדתי ממשיך להדיר שינה מעיניהם של רבני המגזר. רק לאחרונה עלו לרשת כמה מאמרים פרי עטם של רבנים ידועי שם, המנסים להתמודד עם איום הפמיניזם על ערכי המשפחה "הישנים והטובים". המחנכים, הנזהרים מלהרתיע את הציבור המפרגן, נוקטים בלשון רכה ופייסנית המהווה אצטלה שקופה למדי לגישה הפטריאכלית-פטרנליסטית המוכרת לנו מימים ימימה. מה שקרוי, "זאב בעור כבשה". מאמרו החדש של הרב אבינר, "פמיניזם הלכתי", מייצג יפה את גישת הרבנים לנושא.

כבר מהשורות הראשונות של המאמר ניתן להבין כי כבוד הרב אינו מחבב במיוחד את התנועה הפמיניסטית, אולם עור הכבשה מחייב לפתוח בדברי שבח וקילוסין, ועל כן פותח הרב את מאמרו בנועם: "יש לשבח את התנועה הפמיניסטית הנלחמת על זכויות האשה, כמובן על זכויות אמת ולא על תאווה של הבל להידמות לאיש". בהמשך המאמר מצר הרב על כך שהתנועה הדתית-פמיניסטית מכלה את זמנה במאבקי-סרק למען קיום מנייני נשים, קריאת מגילה לנשים ולבישת ציצית, בעוד "המאבקים האמיתיים", כלשונו, מוזנחים.

"המאבקים האמיתיים", אליבא דכבוד הרב אבינר, באים לידי ביטוי במיגור תופעות בזויות כהטרדה מינית, אלימות במשפחה וסחר בנשים ובסיוע, בין היתר, לאמהות חד הוריות, לנשים המבקשות להתגרש ולנשים עובדות. אין מחלוקת על חשיבות הפעילויות שמנה כבוד הרב, אולם אף אחת מהן אינה נוגעת ל"פמיניזם הלכתי" אלא לזכויות חברתיות של נשים, בין אם אלו מנהלות אורח חיים דתי ובין אם לאו.

לעומת זאת, דרישת הנשים הדתיות להתפלל במניין נשים וללמוד תורה היא התגלמות הפמיניזם הדתי, וחשוב להפריד בין שתי הקטגוריות. התנועה הדתית-פמיניסטית בארץ פועלת ללא הרף בשתי הקטגוריות, הן להשגת ושמירת זכויותיהן החברתיות של הנשים והן להטמעת הפמיניזם ההלכתי. ככל הידוע לי, רצונן של הנשים הדתיות להתפלל במניין משלהן מעולם לא בא על חשבון הפעילות למען הנשים המוכות ונראה שיש מקום לשני סוגי המאבקים, זה בצד זה.

הרב אבינר מתנגד לניסיון התנועה הפמיניסטית "לשנות את ההלכה" לצרכיה בטענה שההלכה אינה משתנה ושנשים המתעקשות ללחום ולשנות נחשבות כופרות בתורה. בעניין זה ראוי לומר כמה דברים: ראשית, ההלכה היהודית היא "תורת חיים" וככזו, חלים בה שינויים לאורך השנים, וכבר מצאנו שחכמי הדורות האחרונים התאימו את ההלכה לאורח החיים הטכנולוגי המודרני והתירו שימוש ב"שעון שבת", "פלטה חשמלית" בשבת וכדומה.

שנית, נשות התנועה הדתית-פמיניסטית אינן מבקשת לשנות את ההלכה אלא לפעול בתחומה ולהחמיר על עצמן בקיום מצוות אשר לא צוו בהן אך גם לא נאסרו עליהן. בעלי התוספות במסכת חגיגה (טז, ב) אמרו: "דנשים דידן אם באות לעשות מצוות שהזמן גרמא ולברך עליהן, אין ממחין בידם, אף על גב דפטורות, ולא מיקרי ברכה לבטלה".







"יש לשבח את התנועה הפמינסטית". הרב אבינר.



מתוך אהבה טהורה לתורת משה



אף הרב אבינר עצמו מציין במאמר כי נשים רשאיות לקיים מצוות שהתורה לא ציוותה אותן ויש להן שכר על כך, ולשיטת האשכנזים יכולות אף לברך. עם זאת, ומסיבות ברורות בעליל, מוצא כבוד הרב סיבה לשלול גם את שהתירה ההלכה לנשים, בטענה שאותן נשים אינן מבקשות לקיים מצוות מתוך רצון בקרבת ה' אלא מתוך התרסה ותרעומת על התורה. לא מצאתי כל סימוכין לטענה זו של כבוד הרב, אלא אף להיפך.

מאות הנשים הלומדות תורה והלכה במדרשות ברחבי הארץ אינן עושות זאת להכעיס אלא מתוך אהבה טהורה לתורת משה ורצון עז לקרבת ה' ולהתעלות רוחנית. כך גם לגבי קיום יתר המצוות. הנשים הדתיות-פמיניסטיות המבקשות להחמיר על עצמן ולקיים אף מצוות אשר לא צוו בהן, דומות בעיני לבנות צלפחד עליהן נאמר: "דרשניות, חכמות וצדקניות". אולם שלא כבנות צלפחד, אשר דרשו לשנות הלכה קיימת, מבקשות נשות התנועה הדתית-פמיניסטית לפעול בתוך מסגרת ההלכה, ואם על דרישת בנות צלפחד אמר הקב"ה "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז, ז), מדוע יוטל ספק בטוהר מניעיהן של נשות דורנו?

כפי שדרשה הרבנית ד"ר נעמי כהן מארגון "קולך": "חוסר היכולת הנפשית של נשים רבות לקבל בשלווה את המעמד המייעד לאשה תלות מוחלטת באחרים, מעיד לדעתי על מעלה רוחנית".

מדוע לא מתעוררת תנועה פמיניסטית גם בקרב הציבור החרדי?
לכאורה יש להן סיבות טובות !

אריק,

בעניין של פמיניזם בהקשר יהודי דתי, ניתן לשרטט את התהליך באופן הבא:

הרפורמיות הכינו את השטח לקונסרבטיביות, ונשות שתי התנועות הללו הכינו את השטח במידה רבה לנשות האורתודוכסיה המודרנית.

עתה נותר לראות האם אלה ואלה יגמלו לנשים החרדיות ויסייעו להן לסלול את דרכן.

התיאור לעיל הוא סכמטי ופשטני משהו, אבל לדעתי - נאמן.

הכתבה ממעריב כמובן
"חוסר היכולת הנפשית של נשים רבות לקבל בשלווה את המעמד המייעד לאשה תלות מוחלטת באחרים, מעיד לדעתי על מעלה רוחנית".

התלות היא בראש של התלוי אין דבר כזה מעמד של תלויה באחרים הרגשה הנובעת מנחיתותה האוביקטיבית של האישה הקובעת זאת .