חטא רשמי וחטא שאינו

השאלה הבאה כדי לפתח הנושא הבא משלביו הראשונים -

השלימות המוגדרת אצל רוב בני האדם, היא זו שאינה פוגעת באיש וגם לא בבעלי חיים, זו שלא מוציאה מהפה דבר שאינו מדוייק ומבורר, זו הנזהרת באכילה ראויה ונמנעת מהאכילה המזקת וכו'? כל אלו "חטאים רשמיים".
אין כוונתי רשמי בבחינת היותו רשום על ספר או בספרי ההלכה והמוסר, אלא מה שהכל מכירים בו כחטא, אם לא מייד אז בבגרותם הלא כל כך מאוחרת.

האם אכן זו השלימות שבהגעה אליה בא הישר אל מנוחת עבודתו?

בקצרה: האם השגת השלימות היא אותה ההשגה שכולם מכירים בה אלא שמתקשים להגיע אליה, או שהדרך לשלימות ארוכה ונגלית, להולכים בה או חושבים עליה, במשמעות רחבה יותר?
וא"כ, כמובן השאלה המתבקשת, מה היא?

אגב, האם יש "עשה טוב" שאינו "סור מרע"?

יהוסף,
המושג הפשוט "תוכו כברו" ,שהוא מרכיב חשוב בשלימות האדם,נעדר, משום מה,מתאורך.כיצד יכול האדם להגיע אל המנוחה,מבלי שיהיה "לבו חלל בקירבו" [ראה "כבישת המדות" לעומת "תיקון המידות" אצל רי"ס] אם אתה חותר להגיע,למחיקת מושג ה"אני" והכל אינו אלא זרם מידע העובר בתודעה,והמיקוד אצל האדם השלם,הוא לדברים הראויים בלבד,שאליהם רץ הרצון,הרי שאין כאן נידון כלל.[אין לאדם "תוך"]

אכן ספרן, היטבת לתאר את האדם כפי שהוא, מה שמשנה את זה, אלו הבלבולים המונעים את הזרימה לפעול באופן חופשי.

שוללי הבחירה הרי גם הם מכירים בתחושת האדם הפנימית והחיצונית, אלא שטוענים שהאמת שאין כלל שליטה על מה שקורה. אבל לכו"ע האדם הוא אך מעדכן וחווה ידע המפעיל אותו בדרך זו או אחרת, ואם אין אילוץ חברתי וכיו"ב לאדם, ואנו רואים אותו נוהג כשורה, אין טעם מבחינתי להבדיל בין החיצוניות לפניומות.

שאלתי הכללית אינה בדיוק זו, אם יש ב'חלקי נפש או התייחסויות, אלא האם אדם שומר הלכה [ונניח מדעתו ומפנימיותו] הוא כבר אדם שלם, או שהשלימות בעלת מימד רחב הרבה יותר, וכמובן מה היא.

יהוסף,

אדם לעולם לא יכול להשלים מעלות המידות/המוסריות - אלה שנעשות ב'התגברות'. לעולם אדם חשוף לפיתוי - ולעולם הוא מועד לנפילה - ואינו מגיע לשלמותו המוסרית - גם הנביאים 'השלמים' לא היו שווים מבחינת מעלתם - וכשהשיוום זה נעשה על צד הדמיון - "ויחסרהו מעט" זה היה בבחינת מעלה מוסרית - הכעס, שתלוי בהתגברות האדם

ועל זה אמרו : "אל תאמן בעצמך עד יום מותך"

כוונתי להצביע על המעשים היום יומיים, שניתן להניח כי שישים אחוז מהם אינם נעשים מתוך עמדה הניתנת להצדקה חד משמעית. אדם נתקל בכל יום בתופעות דומות ומגיב בכל פעם אחרת, מה שנרא לפי מצב רוח, מצב שאילו בהירות הזיהוי הייתה מעולה יותר, היה רואה לפניו כל הנתונים בבהירות וממילא גם המסקנה הברורה המתבקשת מהם.

בנו של אדם מנדנד לו, ביום א' לא התייחס, יום ב' זעק בקול גדול, יום ג' הכהו, ביום ד' נענה והקשיב לו. היש קריטריון מלבד קריטריון אי הקריטריון מאחורי מעשיו?

מבחינתי זו היא השלימות - העמידה המקסימלית מאחורי כל הנחה, הרגל ומעשה.

אוי לאדם שהגיע למצב שבנו 'מנדנד' לו – ועולה מתיאור תגובותיו של אותו אדם שהוא נע מקיצוניות לקיצוניות – כאילו מדובר במשחק מזל , אולי יצליח לו הפעם.

מהו הקריטריון? "*שצריך לכוון אל הפעולות הממוצעות*, ושלא יצא מהן אל קצה מן הקצוות – אלא על צד הרפואות ולעמוד כנגדו בהפך- כמו שהאדם יודע במלאכת הרפואות, כשיראה מזגו שנשתנה מעט שינוי, לא ישכח ולא יניח לזה החולי להתחזק עד שיצטרך לרפואה חזקה בתכלית, וכשידע שאבר מאבריו חלוש, ישמרו תמיד ויתרחק מהדברים המזיקים לו-

האדם השלם צריך שיזכור מידותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום."

שמונה פרקים, פ"ד

דברי הרמב"ם בזה אודות אמצע על פי הנחת אריסטו שהאופי מיצרי טבע הגוף כתאוות מאכל, לא כן על פי החכמים הסוברים שהמידות תוצר התפיסה [ההכרה] ומכלל זה כמובן השכל, ומכאן שדרך האמצע חורבן ואין בו תועלת אלא למצבי ספיקות, הורחב בעני"ז באשכול אחר.

גם אם הדוגמא עם הילד המנדנד קיצונית, צאי וראי בכל פרט כמעט בחיים שאינך מתמידה באותה נקיטת קו התנהגות, ולטענתי זה נובע מחוסר בהירות מחשבתית שכולנו לוקים בו, אך תקוותי שנוכל לצאת מזה יום אחד.

דברי הרמב"ם על דרך האמצע אינה בדיוק על פי הנחת אריסטו, שכן אריסטו, כלל אינו מונה את הרצון כאחד מחלקי הנפש - וכל האמונה בדבר ההשגחה,והבחירה החופשית תלויה ועומדת בחלק הזה מחלקי הנפש- זה שאתה/ם הגעת/ם באשכול מסויים לכך שדרך האמצע חורבן ואין בו תועלת אלא למצבי ספיקות, היא מוטעת לדעתי, וגם הערתי באותו אשכול על כך.

מה זה חוסר בהירות מחשבתית? חוסר בהירות מחשבתית = המצב בו נתון האדם להכרעות ערכיות/מוסריות , מהו הטוב או הרע-
בהירות מחשבתית = אדם שאינו נתון להשפעות הדמיון – אלא , עוסק באמת ובשקר, וגם כאן 'תורת המידות' שונה במהותה מתורתו של אריסטו בכך שהרמב"ם הפריד בין השכלי למדמה באופן מוחלט – ואריסטו כולל את המדמה בשכלי

(הערתי על פרטים חשובים אלה הלוך וחזור, אך מי שם לב, שום הסבר לא יזיז אף אחד מהדעה הפופולרית שהרמב"ם מבסס את 'תורת המידות' על אריסטו , ושניהם היינו הך!

נראה לי שאתה טועה בהבדל שבין טוב לרע, לבין מדריגה שנמצאת צמעבר לטוב ולרע ... (לא מוצא כרגע דרך טובה יותר להבהיר את הפואנטה , מצטער)

"אין דבר יותר שלם מלב שבור", לימד אותנו הקוצקער.

האדם שזכה ל"שלמות" (למרות שאיני יודע מה טיבה) או לדרגה גבוהה איננו מתמודד ? והרי כל הגדול מחבירו יצרו גדול (לא בגלל שכתוב, אלא בגלל שזה פשוט ככה)

ואם קיימת סיטואציה כזו ואדם מגיע לשלמות, הוא סיים את תפקידו בעולם. הלא כן ?

אלא אם כן אתה מתחים את הדיון לשלמות המידות - בין אדם לחבירו גרידא, לדעתי זו התחמה לא נכונה.

האזרח

אין כוונתי שאינו מתמודד, ההתמודדות היא נחלת האדם צר המיקוד, השאלה היא אם הוא על המסלול המיועד לו. האם לכך די בשמירת נניח כל ההלכות המוסריות כדי להיות איש שמעשיו מתוקנים ונניח גם קיום מסילת ישרים ושער"ת, או שיש מעבר לכך...

תהיתי, במשך כל החג, איך יתכן להגיע למסקנה שדרך האמצע : חורבן, ואין בו תועלת אלא למצבי ספקות – הרי זאת סתירה לדרך קיום תורה ומצוות- שהרי כל המצוות הן כדי להביא לדרך האמצע, ויוצא שקיום המצוות הוא חורבן לאדם –

האדם המקיים כל ההלכות – הוא אדם שנמצא על המסלול ה'נכון' – שהרי זו היא המובילה את האדם לשלמות

'המסלול המיועד לו' הם המקרים היוצאי דופן שבהם האדם נוכח שהוא נוטה לאחת הקצוות – שאז כדרך רפואה הוא הולך לקיצוניות

ואם ההתמודדות היא נחלת האדם צר המיקוד, איך זה שאמרו חכמים : שהכובש את יצרו יותר שלם ויותר חשוב מהחסיד?