שדות המוקשים של הרב קוק

ממללא ואיד"ג

לענ"ד יש לחלק בין פרה-מודרניזם לפוסט-מודרניזם . יהודי חסידי שסבור שתיאוריית ד' היסודות המופיע בזוה"ק וספרות ימה"ב הוא תיאור נכון של המציאות , הוא פרה-מודרניסט שהרי אינו מכיר שום דבר אחר . אבל אדם שמכיר את המדע המודרני ובכל זאת טוען שאין עדיפות לטבלה המחזורית של מנדלייב על פני התיאוריה של ד' היסודות , אדם כזה הוא פוסט-מודרניסט למרות שמבחינת התוכן אין הבדל בינו לבין הפרה-מודרניסט.

הרבי מקלויזנבורג , למשל , לא הכיר את המודרניזם מקרוב ולכן הוא פרה מודרניסט . אם איד"ג יחזיק באותם תכנים עצמם הרי שהוא כבר יהיה פוסט מודרניסט .

א"ג, אשמח לשמוע.

מיייציץ, יפה אמרת, כדרכך בקודש (או שמא לא בקודש?).

איד"ג אולי תספר לי גם על התעוזה החרדית
למה לי לא ידוע על זה ?
כל מה שידוע לי זה אפעס משהו על אנוסים חרדים המקיימים אסיפות במחתרת להביע שם את דעותיהם הכפרניות , אכן תעוזה

אידך גיסא,
כאשר אנו באים לדון בשאלת התכונות החשובות להוגה, עלינו לשאול קודם כל מהן התכונות החשובות להגות. האם הגות רצינית הינה רק דבר העומד וזורח באור עצמו, אמיתות נצחיות שאינן תלויות הקשר - נניח, הגותו של סוקרטס, בדוגמה שהבאת - או שמא הגות (אולי בניגוד לפילוסופיה) היא גם מתן פרשנות למציאות המשתנה בהתאם לעקרונות כאלה או אחרים, האם היא יכולה להיות תלויית הקשר ובכל זאת להיות ראויה לשמה, האם היא יכולה להתייחס לתחום מצומצם ולהנחות יסוד נתונות, האם יש משמעות לתפקידה החברתי (והפוליטי וכו') של הגות ככלי להערכתה ולקביעת חשיבותה. אם תצמצם את הערכת ההגות לאפשרות הראשונה, כדוגמת הפילוסופים האנליטיים שהזכרת, תישאר עם מבחר מצומצם מאד של הוגים יהודיים. לטעמי, בהערכת חשיבותו של הוגה ושל הגות, התייחסות תלויית הקשר היא נחוצה ומועילה. ואם כן, ביחס לטענתך על "פחדנותו" של הרב קוק: אותו דבר יכול להיראות גם כפחדנות וגם כהיפוכה - השאלה על מה בוחרים להסתכל. בניגוד לתלמידי חכמים היושבים בביתם וכתבים חידושי תורה, כשנשותיהם מפרנסות אותם בחנות המכולת המשפחתית והם נזהרים מלקחת על עצמם תפקיד ציבורי, מי שלוקח על עצמו תפקיד כמו רב ראשי אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו והוא חייב להתחשב ב-"מה יגידו". במגבלות אלה, ביטא הרב קוק בהחלט את דעותיו, וכל מי שהאזין שמע אותן - לא במקרה הוא נרדף על ידי חוגים מסויימים. הרי לא תטען שהרמב"ם הוא "פחדן", חלילה, רק משום שהוא לא ביטא את כל דעותיו במפורש במורה הנבוכים אלא הסווה את חלקן.

אני מקווה להמשיך בהתייחסות לדבריך בהמשך היום.

תעוזה היא בהחלט יחסית לחברה שנמצאים בה, לדוגמא שופט עליון שיפסוק שכך היא תנועה חוקית יחשב כנועז, אולם אם הוא יפסוק שהומוסקסואליות כשרה למהדרין וכותבים כתובה לזכרים לא תהיה בכך שום תעוזה.
לכן, איני רואה שום תעוזה בהוגים חרדיים. מעניין אותם כקליפת השום מה יכתבו עליהם במדור הספרות של הארץ, אולם אם מישהו מהם ידבר בשבח הציונות, נוכל לומר עליו שהוא נועז.
בחברה שדבריהם מיועדים אליה, אין שום גבורה בקריאת תיגר על המודרניות.

אידך גיסא,
אני מסכים איתך שאין חידוש גדול בתיאולוגיה של הרב קוק: כדבריך, מוניזם קיצוני כמעט עד כדי פנתאיזם (ואולי אפשר להוריד את ה-"כמעט"). אף על פי כן, יש ויש חידוש (אמנם לא בקנה מידה אוניברסלי, כדרישתך) במסקנות שהוא מסיק מכך. התעוזה אינה באמירה שהחילונים הם נשמות מעולם התוהו; התעוזה היא במתן ערך דתי לחילוניות עצמה, לתרבות החילונית, למוסר החילוני, למדע ולמאפיינים אחרים של המודרנה; בקביעה שהם מכילים דברים שאינם קיימים בתוך העולם הדתי - והם חיוניים לו כאוויר לנשימה; שרק באמצעות שילוב בין הצדדים החיוביים שבשני אלה תוכל להיפרץ הדרך להתעלותו של האדם. הד ברור לגישה זו, אגב, מצוי במאמר של משה מאיר שהעליתי לכאן היום. כן, גם בדור שלאחר ניטשה ופרויד יש תעוזה רבה בקביעה שהכפירה היא כמו ענני גשם, שהם שחורים אבל גנוזה בהם ברכה רבה לעולם - כאשר היא באה מצד רב ידוע בתפקיד ציבורי בכיר. פרויד וניטשה היו חופשיים לומר את אשר בלבבם; בסלונים האינטלקטואליים בהם הם הסתובבו הם זכו להערצה עקב תעוזתם. הרב קוק זכה לקיתונות של בוז מצד חוגים רחבים בסביבת פעילותו הטבעית, ואילו מבין החילונים שבשבחם דיבר הבינו אותו בודדים, אם בכלל. לכן אני חוזר וטוען כי בהקשר בו פעל הרב קוק יש גם תעוזה וגם חדשנות בהגותו.

פן נוסף של הדברים הוא ההשפעה על הציבור. הרב קוק נתן לציבור רחב כלים לפרש את המציאות בצורה חדשה, אותה לא יכלו למצוא בספרים שהיו מונחים לפניהם; דרך להתמודד מבחינה אמונית עם מצב קיומי חדש של העם, שבו ההגה והיוזמה נמצא בידיים חילוניות. כמה מן ההוגים החרדים היו מסוגלים לעשות זאת? ההגות החרדית הנפוצה בימינו היא, ברובה, "הגות שכנגד" (כדוגמת "היסטוריה שכנגד"), שעיקר מעייניה במציאת הסברים מדוע יש לקדש סדרים ישנים, ובפירוש המציאות המשתנה באופן כזה שימזער במידת האפשר את ההשפעות של שינויים אלה, הן מבחינה הגותית והן מבחינת חיי המעשה. אין בה התמודדות אמיתית עם מצב חדש, אלא ניסיון מתמיד להכפיף את המצב החדש לקטגוריות הישנות: אפילו כאן בפורום אתה יכול לא פעם למצוא טענות שאנחנו ב-"גלות ישראל". על רקע זה, בולט הרב קוק שהגיע מאותו עולם - ולא הרגיש מחוייב לחיות על פי כללי המשחק שלו. אכן, בימיו של הרב קוק לא היתה לו השפעה מרובה בציבור, וגם לאחר פטירתו נדרשו שנים רבות, נסיבות היסטוריות ועבודה מתמדת של הרצ"י כדי שתורתו תופץ ברבים; ובכל זאת, ההשפעה המרובה שצברה תורתו מעידה על עוצמה פנימית הגלומה בה, והופכת אותו להוגה שלא מן הראוי לזלזל בו.

לגבי "דעת תורה" והשואה: יתכן שהטיעון כי לולי הציות לרבנים היו יהודים רבים מצילים את עצמם בזמן המלחמה אינו נכון, אולם אני התכוונתי לראיה רחבה יותר: ברור שאילו תמכו הרבנים והאדמו"רים, בעשורים שלפני השואה, בשיתוף פעולה עם הציונים ובעליה לארץ, או לפחות לא התנגדו להם, היו ניצלים יהודים רבים יותר - וגם פני המדינה היום היו אחרים. מבחינה זו, נכון בעיני לטעון שהציות העיוור אכן הביא, בסופו של דבר, לכך שהאסון היה גדול יותר מכפי שעשוי היה להיות.

האסופי

דבריך פותחים פתח לזן מיוחד של פורצי דרך שאליהם השתייך גם הרב קוק

אבל הייתי מחלק את דבריך לשניים,

החידוש הראשון - שילוב של רעיונות מחכמות אחרות לתוך הגמרא ובית המדרש זהו תעוזה גדולה אבל רק אם אתה לא מסתיר תחת מסווה את כוונותך, שהרי הרבה חכמים הכניסו רעיונות מבחוץ אלא שהם עשו זאת בלשון תורנית והוא כתב את דבריו בלשון שלהם ובזה טמון התעוזה והחידוש

החידוש השני - העלאת נקודות דקות מן הרגש הנסתר והכנסתם לתוך מערכת השיקולים בחיים האנושיים שעל פני השטח
לדעתי החידוש השני רב וגדול מהחידוש הראשון

אידך_גיסא

כתבת שאתה מעדיף פילוספיה אנליטית מפילוסופיה קיומית (והדברים ידועים)

אבל איפה נמצאים ונצרכים יותר כוחות תעוזתיים
פילוסוף אנליטי כשהוא מחדש רעיון חדש אולי הוא צריך מעוף כדי להגיע אל הרעיון ותעוזה מול הממסד הפילוספי הקיים כדי לומר את דבריו

אבל הפילוסוף הקיומי (האקס.....) מסוגו של הרב קוק נצרך לתעוזה מול עצמו הוא - וזהו התעוזה האמיתי

נכיו שהרב קוק היה פחדן חברתי ואולי גם תמים בעינינים מציאותיים (כדעת החרדים) אבל הלזה תקרא פחדן הלזה תקרא אדם ללא תעוזה
רק מי שיש לו אומץ וזמן להתעסק עם החברה האנושית הוא אמיץ וגיבור זהו כאין וכאפס מול הכוחות הנפשיים וכמות התעוזה הנדרשת בשביל להוביל מהפכה בדברים העמוקים שבנפש

יוני, גם_וגם


א"ג
אנא פרט את הנועזות של ההוגים החרדים.

גם וגם, אריק וכו'.

לא מעניין אותי אם פלוני אלמוני היה פחדן או אמיץ במישור החברתי. אם כבר, אז במישור הרעיוני, האם הייתה לו התעוזה לפרוץ במחשבתו למקומות שאחרים לא העיזו לגשת אליהם. גם כאן, אני לא מתלהב מן הנהייה אחרי נועזים, ומעדיף לבחון תיאוריה לפי מידת כח השכנוע שלה, ולא לפי מידת תעוזתה.

ככלל, יש להבחין בין טקסטים קנוניים, שמעיקרם "נועדו" להתפרש בשלל פרשנויות, לבין טקסטים רעיוניים, שהם כבר פרשנותם של אלו. ודאי שהגותו של הרב קוק נמנית עם הסוג השני - כך לדבריך, גם וגם. ובכן, דווקא מתוך כך ניכרת דלותה הרעיונית, ועד כמה היא בעצם לא אומרת כלום (ראה שוב את הסיפור על הרב ועל בעלי הדין). שהרי אם תחת כנפיו יכולה להיכנס קשת של פרשנויות המתחילה ברב יואל בן-נון ומסתיימת ברב לוינגר - כי אז הוא לא תרם לי כלום. ואם יכולים להיתלות בו גם אנשי הקיבוץ הדתי וגם החרד"לים הכי מושחרים - כי אז הוא לא תרם לי כלום. טקסטים הניתנים לשלל פירושים יש לי מספיק (תנ"ך, גמרא, מדרשים וכו'). מן הרב קוק אני אמור לקבל פרשנות מסויימת (במודגש), ולא עוד פריסה של שלל הפרשנויות.

אידך גיסא

וכעת לתעוזתה של ההגות החרדית (אני רואה שכמה אנשים כוססים כאן אצבעות...)

ראשית, אני חוזר ומדגיש שאינני מוכן להיכנס כאן ל"תחרות התעוזה", וזה לא מעניין אותי.

שנית, אני גם לא מתעניין בשאלה אם הם פרה-מודרניים או פוסט-מודרניים או כל דבר אחר. התיוג לא מעניין אותי, מעניינת אותי הביקורת שלהם על התרבות המערבית וערכיה.

ולגוף העניין, בקצרה:
כאשר האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה19 הניחו כולן ביסודן את רעיון הקידמה, והתחרו ביניהן רק על השאלה מייהי המייצגת את "השלב הבא" - באו ההוגים החרדיים פויתחו את רעיון "רידית הדורות" (הקדמון, כמובן) כאנטיתזה. לדידי, זו תעוזה.
כאשר באו האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה19 והניחו כמובן מאליו שתקנת האדם תושג ע"י יצירת משטר חברתי חדש, שיצור "אדם חדש" - באו אנשים דוגמת הסבא מנובהרדוק ואמרו שכל זה איננו אלא "נגיעס", ותקנת האדם לא תושג אלא במלחמת היצר, ולא בזירה החברתית אלא בזירה האישית. לדידי, זו תעוזה.
כאשר מדינת ישראל הייתה באופוריה של מלחמת ששת הימים וצללה אל שכרון הכח, בא הרב שך והזכיר כי כח הוא דבר בר-חלוף, ואם היום הכח בידי מחר הוא יכול להיות בידי אויבי; וכי מדינה היא ביסודה דבר המושתת על כח, ולכן גם היא בת-חלוף; וכי רק כח הרוח הוא העומד במבחן הזמן והתלאות. לדידי, זו תעוזה.

וישנן עוד דוגמאות, אך לצורך הטיעון דנן אסתפק בכך.

כללו של דבר: אם הנון-קונפורמיזם של הרב קוק התבטא כלפי המעגל הקטן-יחסית של הציבור האורתודוקסי, הרי הנון-קונפורמיזם של ההוגים החרדיים מתבטא כלפי המעגל הגדול-יותר, של תרבות המערב.

אידך גיסא

רבנו

שלושת הדוגמאות שהבאת שורש אחד לכולם, והוא חדש אסור מן התורה,
פעם זה היה נגד חידושי ההשכלה ופעם נגד הציוניים,כל זמן שהוויכוח והביקורת לא הייתה על ידי הצבת אלטרנטיבה מולה אלא רק על ידי שלילת החידוש, זה לא מצריך תעוזה רבה אלא רק קצת סגירות מחשבתית ולשון מושחזת

אני ח"ו לא טוען שהסבא והרב שך לא חידשו דברים ולא היה להם תעוזה אבל בהליכה נגד החידושים לא הייתי תולה את התעוזה החרדית

לילה טוב

יוני,

טענתך לאו טענה. אם שורש אחד לכולם, מה בכך? לכל טענה ערך בפני עצמה, אם אתה יודע לנמק אותה באופן משכנע, שיכול להציג אתגר לאלה שכנגדך. לדתי, האישים הנ"ל הציבו אתגר כזה (הגם שאיש בצד השני, ה"פתוח", לא טרח להקשיב להם).

לפי גישתך יכולתי לומר: קומוניזם, פשיזם ליברליזם - כולם שורש אחד להם: שלילת המסורת והקריאה ליצור אדם חדש. כל השאר הרי כבר לא משנה...
האם בכך הייתי עושה איתן צדק?

אידך גיסא

מסכימה עם אידך,

גם וגם,

ההשוואה שעשית בעניין "הפחדנות" בין הרמב"ם לרב קוק איננה במקומה –

הרמב"ם לא ביטא את כל דעותיו במו"נ, והסווה את חלקן מסיבות שונות לחלוטין, הנאמנות לעיקרון אי גילוי הסודות, ובטח שלא פחד ממה יגידו, ראה פירושו במסכת אבות , לאל תעשה עטרה ולא קרדום.. שהוא כותב במפורש שהוא יודע שהוא אומר את דעתו בניגוד לרב החכמים, ואולי אף לכולם. וזו רק דוגמא אחת משלל דוגמאות -

לעומתו הרב קוק נהג היפך מימנו - והאחריות על כל התופעה של הגאולה המשיחית המתקרבת, כביטוי ללאומיות דתית במשמעות הרווחת בציונות – מוטלת עליו -

ועוד נקודה: אולי חידוש אין כאן, אבל תעוזה יש כאן, שהרי כאשר "הזרם השוטף" פונה כולו לכיוון ה"חדש" והללו דבקים ב"ישן" - יש בהם מידה לא מועטה של תעוזה.
אכן, חידוש אין כאן, והנה לנו עוד ראייה לכך שתעוזה וחדשנות אינן בהכרח תאומות צביה.

ועדיין אני חוזר ומדגיש, שערכה של ביקורת זו איננה בתעוזתה, אלא באתגר המהותי שהיא מציבה.

אידך גיסא

אידך,

לא היו אותם הוגם שהזכרת חיים בתוך המגמות שכנגדן יצאו, אזי הצדק היה איתך. ואולם, הם כלל לא ניסו להכיר את העולם הזה. איך אמר הרב שך? לו ישאלו אותי ביום הדין למה אמרת מה שאמרת, אני אומר שבסה"כ ציטטתי את הגדוילים שהיו לפני ולא חידשתי מעצמי דבר.

אגב, אני מסכים איתך שהרב שך היה אכן בעל תעוזה במימד שהזכרת, וזאת, לאור העובדה שרוב גדולי החרדים אף הם נסחפו, מי יותר ומי פחות, אחר הילת ששת הימים וא"י השלימה. ודוק, כאן מדובר אכן בתעוזה וביקורת נגד עולם מוכר שהמבקר חי בתוכו.