|
|
| נשלח ב-31/5/2004 08:50 |
 |
| |
אידך גיסא
מדבריך משתמע כאילו הגותו של הרב קוק הינה רלאטיוית לחלוטין ופתוחה לפרשנויות מפרשניות שונות , כך שכל אחד יוכל למצוא את מבוקשו בה .
לדעתי וודאי שאין הדבר כך .
העובדה שהרב קוק לא קיטלג את עצמו בעמדה אחת מוגדרת וידועה מתוך מגוון העמדות הידועות, או בכך שהוא לא היזדהה תחת סטיאורטיפ חברתי כזה או אחר - איננה מלמדת על "טיוח הגותי" , אלא מלמדת על מורכבות רעיונית , וצורת חשיבה דיאלקטית שאיננה טוענת שהאמת נמצאת במקום מסוים כלשהו או אצל אנשים מסוימים מתוקף כך שהם אוחזים בדעה אחת מסוימת.
לפי הרב קוק דווקא חישוף האספקטים השונים של כל שאלה שעולה לסדר היום , וחוסר המחויבות לעקיבות הגותית שיטתית - הם אלה שהופכים אותו ליותר אותנטי בדיון ממוקד על נושאים שונים ומתחלפים.
הוא איננו מנסה לכפות את "השיטה " על המציאות , אלא מנסה לדון בכל בעיה שעולה לסדר היום מתוך התמקדות בה בלבד ללא ניסיון להכפיפה להשקפת עולם כוללנית.
כמובן שגם אצל הרב קוק ניתן בהחלט לראות מאפיינים דומים ועקיבים בהגותו ( למרות שלא ניתן לדבר על שיטה קוהרנטית ) , אבל עובדה זו נובעת מעובדת היותו מאמין במוטיבים מסוימים אלו מצד עצמם ולא מתוך מחויבותם להכלל בתוך מסגרתה הכופה של טופיקה כלשהי.
בכלל , הניסיון להגדיר ולתת כותרת לאנשים דעות השקפות עולם וכו... חוטא הרבה פעמים אל האמת ( בעיקר אם באנשים מורכבים עסקינן) ונועד בעיקר להקל על הציבור לזהות ולמקם את הנידון בתוך קשת הדעות הידועות , במקום לעסוק בגופה של ההגות ולבחון אותה מצד עצמה , ללא תלות בחלוקה הקיימת כבר אצל הציבור.
אני יודע שמתוקף היותך מ"אסכולת האנליטיקנים", עמדות מעין אלו שהצגתי לעיל נתפסות אצלך כ"מריחה" או פחדנות או סתם שטחיות ,
ובאמת שעל פי הקריטריון שהצגת בדבר תכונתו העיקרית של ההוגה ( שאמור לחתור באופן בלתי פוסק אל האמת) הרבה מן "ההוגים" המשתמשים במתודה שהצגתי אינם נכללים תחת גדר של הוגה (חלק גדול מההוגים הפוסט מודרניים למשל) , אולם אין זה משום שהשיטה לא נכונה אלא אדרבה המחויבות היחידה לאמת ללא מחויבות לשיטה היא זו שיכולה לפרוץ את הדרך.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שדווקא אלו שניסו לסתת תיאוריות מקיפות ושלימות הם אלו שעיכבו את התפתחותה של המחשבה בתחומם . דוגמת אריסטו בפילוסופיה הכללית ,הפיסיקה הניוטונית -מכניסטית ובמידה מסוימת אפילו הר"מבם במחשבת היהדות.
העולם מתקדם לא תמיד על ידי אנשים שבאים מתוך המיין סטרים של המחשבה המקובלת והנפוצה , אלא הרבה פעמים מתוך השוליים של המחנה.
אם כי אני בהחלט לא מקדש את הנועזות והאפכא מסתברא בתור שיטה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 09:05 |
|
| |
אידך גיסא,
ראשית, הטענה לפיה המגוון הרחב של חוגים הנתלים ברב קוק שני דורות אחריו מעידה על דלות רעיונית היא מופרכת. אם תציג טיעונים מתוך ההגות עצמה, תוכל להראות זאת, אולם העובדה שרבים הגוונים בין הרואים את עצמם כתלמידי תלמידיו אינה אומרת כלום; וכי חסרים הוגים שרבים, ביניהם כאלה המרוחקים מהם כרחוק מזרח ממערב מבחינה רעיונית, נתלים בשולי גלימתם ומכריזים על עצמם כתלמידיהם - בשביל ליהנות מזיוו של ה-"מותג" המפורסם? הרי היו מקובלים שהציגו גם את הרמב"ם כמקובל. קל מאד לתפוס אלמנט מסויים בהגות, מבלי להתחשב בתמונה הכוללת, ולומר "אני תלמיד". זה מלמד על ה-"תלמיד", לא על רבו שאיננו נמצא בסביבה להביע את דעתו.
לגבי הדוגמאות של התעוזה החרדית שהבאת, צר לי, אבל אני מתקשה להתרשם. הסבא מנובהרדוק יצא כנגד רעיונות הקדמה של תרבות המערב שהקיפה אותו (עד כמה שהקיפה בליטא באותה תקופה)? יפה, אז מה? אמור לי, אותי מקיפים היום כשלוש מאות מיליון מוסלמים. אחד הזרמים המתפתחים בהגותם הוא הזרם הסובר שהג'יהאד, ורק הוא, יביא גאולה לעולם. אני יוצא נגד הטיעון הזה. האם זו תעוזה גדולה? ודאי שלא. מדוע? כי לא המוסלמים הם מסגרת ההתייחסות שלי. רק היהודים הם המסגרת, רק בתוכם אני פועל, ורק להם אני מטיף; בתוך הקהל היהודי, מעטים מאד מאמינים שהג'יהאד הוא הישועה (אני מקווה  ). יותר מזה: היהודים, ואני בתוכם, חונכו להאמין שהמוסלמים ככלל אינם אוהדים אותם במקרה הטוב, ורוצים להשמידם במקרה הרע. ממילא, היחס לזרמים האידאולוגיים בתוכם הוא של חשדנות, אם לא איבה ממש. לכן קל מאד לצאת נגדם. קל לי לצאת נגד נהג שחותך אותי בכביש; קשה יותר לצאת נגד הגבאי של בית הכנסת; וקשה במיוחד יהיה לי לצאת נגד הורי או אחי. לסבא, שחי בעולם בו נתפסו הגויים כאוסף של מוז'יקים שיכורים הנוהגים לחולל פוגרומים כשיש להם הזדמנות לכך, סוחרים שיש לרמותם לפני שירמו הם אותך, כמרים השואפים לנצר אותך, משכילים השואפים לעשות אותו הדבר בצורה שונה במקצת, ואנשי ממשלה שהם סתם אנטישמים לתיאבון לא היה קשה לצאת כנגד הרוחות שנשבו מאותם גויים; קשה הרבה יותר להיאבק נגד תפיסות מושרשות, נגד אותו רעיון קדמון של ירידת הדורות, נגד הדחיה האוטומטית של כל רוח חדשה מבלי לבחון אותה אפילו, ועוד יותר קשה - לטעון שלא רק שהיא אינה מזיקה, אלא היא אף מבורכת וחיונית
באופן דומה, לגבי הרב שך, התעוזה אמנם גדולה מעט יותר, אולם גם כאן צריך לזכור שהרב שך לא יצא מתוך עמדה שמקבלת את המדינה ואז דיבר כנגד הכוחנות, כמו אנשים כעקיבא ארנסט סימון או ליבוביץ', אלא מתוך עמדה הרואה את המדינה כהמשך הגלות באמצעים אחרים. ברגע שיחס הבסיסי למדינה הוא לא של שייכות אלא של יריבות, הרי ההתייחסות היא בקטגוריות המסורתיות: אלפיים וחמש מאות שנה חיים יהודים בגלות, וכל הזמן הזה הם מסבירים לילדיהם שאמנם לגויים יש כוח, אך כוח זה הוא חסר משמעות. לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה', אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' וכו' וכו'. אם התפיסה הבסיסית היתה שחל שינוי במצב - אז לבוא ולומר שלמרות השינוי במצב הבסיסי, ולמרות שהכוח עכשיו בידינו, עדיין אין לו משמעות, זו העזה; אבל כשאתה מניח שפשוט המוז'יקים השיכורים התחלפו באוכלי שפנים וחזירים, אז הכוח שבידיהם אינו ראוי להערכה יותר מאשר בידי קודמיהם - ומה הסיפור הגדול?
ובהקשר זה, אני יכול גם להעיר (ברוח השיפוט שלך את פעילותו הציבורית של הרב קוק) שהחרדים, כציבור, הם היום הקבוצה הכוחנית ביותר בחברה הישראלית, ביחס להפעלת הצבא בעימות (אמנם נכון שהחרדים יותר מהליטאים, אבל גם אצל הליטאים נדירות היונים הצחורות כמו איקה). בקיצור: גם כאן אלה המתיימרים להיות תלמידים עושים מה שהם רוצים, ואתה יכול לראות מהו משקלה האמיתי של מנהיגות שעל פניה נראתה בלתי מעורערת ושל הגות שאמורה לחייב כ-"דעת תורה".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 10:48 |
|
| |
וואו, כל כך הרב הרבה תגובות. איפה אתחיל? וסליחה מראש אם לא אתייחס לכל הנקודות המעניינות.
ממללא,
גם הסתגרות יכולה להיחשב לעתים לתגובה נועזת. אם ברור לך שהכוחות החיצוניים חזקים ממך בהרבה, ואטומי אזן מלשמוע אותך, מה ההגיון שתצא להיאבק בהם או לשכנעם? מי אידיוט להילחם בטחנות רוח? בכגון אלה, מוטב לך להסתגר ולהטיף את האמת שלך למי שמוכן להטות אליה אוזן. זוהי בדיוק העמדה הנפשית של הרב שך, ושל הוגים חרדיים נוספים. בכגון זה, במישור האישי אולי אינך נתבע לתעוזה, שהרי אינך מתמודד, אבל במישור הקיבוצי אתה נמנה עם סקטור שיש בעמידתו מן התעוזה. "אף איש איננו אי" (כלשון המשורר), ולא כל שכן קבוצה בחברה.
אני מצפה עכשיו לטענות על כך שהפנמתי יותר מדי את "מיתוס הגבורה החרדי" וכו' וכו', וברצוני להבהיר שאני מודע היטב לכך שה"תעוזה" החרדית קלה יחסית בתרבות הפתוחה והפלורליסטית של המערב; ואני מודע היטב לכך ש"תעוזה" זו גבתה מחיר כבד ברמת הפרט וברמת הכלל. ועם כל זאת, היא "נועזת" יותר מכל מיני הוגים "אוונגרדיים" המהוללים כנועזים בפי כל. האם הללו לא פעלו והגו בחברה פתוחה ופלורליסטית? האם למסר החברתי שלהם אין מחיר כבד? ובכל זאת, אין הדבר גורע מתדמיתם ה"נועזת". אז או שנחליט שבחברה פתוחה ופלורליסטית תם עידן הנועזים, או שנכיר בכך שתעוזה איננו נחלתו של צד אחד של הקשת הרעיונית.
אידך גיסא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 10:56 |
|
| |
האסופי,
"דיאלקטיקה" ו"מורכבות" הן מילות קוד מוסכמות למתן מעטה מכובד לאותו "טיוח רעיוני" שעליו אני מדבר.
אכן, אני חושב שלרב קוק אין אמירה מוגדרת. ואין פירוש הדבר שהוא לא נקט עמדות מוגדרות בשאלות שונות, אלא שעמדות מוגדרות אלה אינן צומחות מתוך שיטתו הכללית (ואגב, יש לו "שיטה" כללית), כי באותה מידה שהשיטה הכללית שלו יכלה להצדיק אותן, היא יכלה להצדיק את היפוכן. במלים אחרות, העובדה שהרב קוק בחר בשאלות מסויימות באופציה רעיונית א' ולא באופציה רעיונית ב' (ואכן היו מקרים כאלה, למרבה ההפתעה!) מלמדת רק זאת שבחירות אלה היו שרירותיות, מבחינת נביעתן (או, ליתר דיוק, אי-נביעתן) מהנחות המוצא הכלליות שלו.
אולי הן נובעות מאישיותו, ממעמקי נפשו ממה שתרצה; אך לא משיטתו הרעיונית. ואם כן, יש אולי ערך לאישיותו, למעמקי נפשו וכו' - אך לא לשיטתו הרעיונית.
אריסטו, ניוטון והרמב"ם "עיכבו את התפתחותה של המחשבה בתחומם"????
אני משפשף את העיניים, קורא שוב ושוב, אבל זה באמת כתוב שם!
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 10:59 |
|
| |
גם וגם,
לגבי היתלות ב"מותג" - אתה צודק. הבעייה היא שבמקרה זה באמת לכל צד יש קייס. ניכוס הרמב"ם ע"י המקובלים הוא מופרך לעין כל, אבל ניכוס הרב קוק ע"י כל אחד מן הקצוות שציינתי - איננו נראה מופרך כל עיקר. משמע שאין כאן היתלות מלאכותית, אלא עמימות של עצם השיטה. ועמימות היא דלות. ודוק.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 11:07 |
|
| |
גם וגם,
אשר לשיפוטיך על הרב שך, הסבא מנובהרדוק וכו'.
ראשית, טענותיך ההיסטוריות צריכות בדיקה, אבל בוא לא ניכנס לזה כאן.
שנית, לא טענתי שהרב שך והסבא מנובהרדוק הם אלופי התעוזה האולימפיים. רק טענתי שתעוזתם איננה נופלת מזו של הוגים המסווגים כ"אוונגרדיים". כל דבריך חלים על הללו מקל וחומר, וראה הערתי לממללא.
שלישית, שפינוזה, בבגרותו, היה מוקף חברים ליברליים נאורים ותוכמים; אז מה, הוא לא היה נועז?
רביעית, יש משהו נועז בנכונותו של האסלאם הקיצוני להילחם על ערכיו לנוכח המציאות התרבותית המנוגדת; ואני מעריך את הנחישות שלהם, במיוחד בהשוואה לרפיסות של המערב. ייתכן שהעתיד שייך להם. ייתכן שהמהפכה האיראנית מהווה עבור המאה ה21 משהו מקביל למה שהמהפכה הצרפתית היוותה למאה ה19. ייתכן שבעוד מאה שנה הם אלה שייקבעו מי "מתקדם" ומי "מפגר" (מייצגי המערב, כמובן). לא יודע.
חמישית, אינני שותף לסטיגמות שלך על החרדים הכוחניים וכו' וכו'. גם אם כן, זו בוודאי לא "נקודה רעה" מבחינתי. "תעוזתו" של הרב שך איננה בעצם רעיונותיו, אלא בחריגותן, ואולי דווקא היום העמדה הכוחנית היא הבלתי-פופולרית וה"נועזת". לא יודע. מכל מקום, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. מי אומר שהגות נמדדת במידת הציות לרעיונותיה??
אידך גיסא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 11:11 |
|
| |
אידך ,
עד כמה שאני מבין את הדברים , הרב קוק ראה את עצמו כ"מקבל" מהתורה ומחכמים , והרבה פחות כ"משפיע" , ולכן לא הגדיר שיטה בפני עצמו , אלא ניסה לכתוב את דעת התורה/רצון ה' על פי מה שהבין .
ובהקשר זה , דומני שראוי להעלות את השאלה , עד כמה ת"ח צריך להיות משפיע תורה , וככזה להגדיר "תפיסות חדשות" וכד'. ועד כמה להיות מקבל המבטל דעתו , בפני "דעת תורה"/מסורת/רצון ה' .
יום נעים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 12:00 |
|
| |
אידך גיסא,
ראשית, לעניין ההוגים האוונגארדיים, האמת היא שעד עכשיו אין לי מושג כיצד נכנסו פוקו, דרידה וחבריהם לאשכול שעוסק ברב קוק ומה הם מחפשים בו. אינני בקי מספיק בכתביהם ובקורות חייהם כדי לחוות דעה לגבי מידת התעוזה שלהם. אני לא העמדתי אותם מול גדולי התורה החרדים, ובמובן מסויים זה גם נראה לי כהשוואה בין תפוחים לתפוזים. הבה נסלק אותם מהדיון.
לגבי שפינוזה, שפינוזה היה מוכן לשלם מחיר אישי כבד, להיות מוחרם ולהתנתק מזהותו המקורית; הנכונות לשלם מחיר היא, לדעתי, משמעותה של תעוזה. יותר מזה: שפינוזה פנה לקהל שהוא מחוץ למסגרת החברים הנאורים שלו, ובקהל זה התקבלו חלק מהרעיונות שלו בחוסר אהדה בולט.
לגבי האיסלאם הקיצוני, אכן יש מן התעוזה בעצם הנכונות להילחם על הערכים; סוגיה שטעונה בדיקה היא האם המלחמה היא על ערכים בלבד או בעיקר, והאם האיסלאם מציג אלטרנטיבה ערכית, אבל נניח לכך. בכל אופן, נחישות ותעוזה כשלעצמם, כפי שכבר ציינת, אינם עושים אותו למוצלח יותר, כשם שדעה אינה הופכת לצודקת יותר רק משום שמישהו היה מוכן למות למענה; כשלעצמי, אני מעריך יותר קבוצה של תלמידים רופסים של הוגים אוונגרדיים שיושבים בבית קפה בפאריז ועושים דקונסטרוקציה של התרבות על כוס קפה וקרואסון מאשר את המוסלמי הנחוש, שתעוזתו היא כה גדולה עד כי הוא מוכן להרוג את עצמו אם רק יצליח לרצוח בדרך כמה שיותר מערביים. כבר ראינו בהיסטוריה כמה וכמה מנהיגים נחושים, שאל מול הרפיסות שעמדה מולם היו נחושים להנחיל את ערכיהם לעולם כולו. אם היטלר או סטאלין היו מנצחים, יורשיהם היו מגדירים היום מי מתקדם ומי מפגר - ובעיקר מי חי ומי מת. מאחר שאני, במשוואה הזו, הייתי מוצא את עצמי בצד המתים, אני מסרב להתרשם. בהקשר הזה אני מזדהה הרבה יותר עם התעוזה החרדית של להיות שונים בעולם מודרני מאשר עם אלה המוכנים לרצוח מיליונים כדי לנסות לבטל את המודרנה או להתאים את העולם כולו לתפיסותיהם.
לגבי הסטיגמות שיש או אין לי ביחס לחרדים, כמו כל הכללה, גם הטענה שהחרדים כציבור מפגינים כוחניות מרדדת את הדברים, כורכת יחדיו קבוצות שונות ועושה עוול לאלה, כמו איקה, שאינם שותפים לגישה זו. כל זאת אינו אומר שהיא משוללת בסיס. בכל סקר שנערך במדינה בשנים האחרונות, המשיבים שזיהו את עצמם כחרדים תמכו בגישות כוחניות בשיעור הגבוה בין כל הקבוצות; בכל דיון בחדרי חרדים אתה יכול לראות מהו היחס בין תומכי הגישה הכוחנית לבין מתנגדיה (אם תמצא כאלה); ואם, במקרה, זכית כמוני לעבור ברחוב שמואל הנביא בעת הלוויית בני הזוג כהנא לפני כשנתיים, אני בטוח שלא תשכח את מה שהתחולל שם. נכון שבקרב הליטאים התמיכה בגישה הכוחנית היא פחות חזקה מאשר אצל החסידים, ואולי עוד יותר אצל בעלי תשובה ואצל חרדים ספרדיים, ובכל זאת גם בציבור הזה (שכבר שנים שכח את הימים בהם נאסר עליו לגור ביו"ש) היא בהחלט קיימת. האם זו נקודה רעה? לא בהכרח; האם זה מעיד על מידת חלחול הרעיונות לציבור? כן. אם כן, אתה אומר, הגות אינה נמדדת במידת הציות לרעיונותיה? נכון, לגבי הוגה; פחות נכון, לגבי מנהיג - והרב שך היה (להבנתי הדלה) קודם כל מנהיג, ורק אחר כך הוגה. גם כשהתייחסת לרב קוק התיחסת גם למידת השפעתו - והרב קוק היה הרבה יותר בגדר הוגה מאשר בגדר מנהיג; ובהקשר של החברה החרדית, שעקרון מרכזי בהגותה הוא אותה צייתנות מחשבתית המכונה "דעת תורה", אי חלחולה (שלא לומר דחייתה) של הגותו של המנהיג היא כישלון שלו. כיצד היית מתייחס לאדמו"ר שחסידיו אינם מוכנים לקבל נקודה מרכזית במחשבתו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 12:35 |
|
| |
גם וגם
< אני לא ליטאית , עוד לא החלטתי מה אני.
ובכל בוקר בו אני אומרת:
מודה אני לפניך.
אני מהרהרת:
מי אני,
ומי הוא לפניך. >
לדעתי, תעוזתו של הרב שך התבטאה בשני מובנים –
הוא זיהה מהן 'מחלות' הדור - החילון, והמשיחיות.(ואולי ה'סלט' שעשו משניהם יחד)
ההתבדלות מבחינתו היתה התרופה החזקה והמועילה ביותר לריפוי המחלה - או לפחות למנוע את התפשטותה. איך אומר הרמב"ם בשמונה פרקים? לפעמים זו הדרך בה חייבים לנקוט, ההליכה לקיצוניות (=תעוזה) שבמקרה של הרב שך הייתה בלתי נמנעת, ואידך גיסא הרחיב כבר בנושא.
"וזה מה שעשו אותם החסידים בקצת מהזמנים...בהתבודד – לא עשו זאת , אלא מפני הפסד אנשי המדינה, כשיראו שהם נפסדים בחברתם" (ציטוט מהזיכרון)
היציאה שלו כנגד תופעת המשיחיות,(לא היתה פחות נועזת, מהתעוזה שליבוביץ' הפגין בעניין זה.) היא היתה היתה בלתי מתפשרת, אפילו במחיר הוצאת שמו כמחרחר מלחמות , = המלחמה המפורסמת שלו כנגד 'הרבי'
"איש מלחמה" זו אחת מהתכונות הנדרשות ממנהיג
תוקן על ידי - איקה - 31/05/2004 13:07:22
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 15:20 |
|
| |
התעוזה של לייבוביץ' והרב שך אינה יותר גדולה מהתעוזה של אהרן ברק.
לייבוביץ' היה מוקף עדר מעריצים, הרב שך כנ"ל וברק כנ"ל. האם ראיתם בירושלים מודעה עליהם בנוסח המודעות שהוציאו על הרב קוק.
שלושתם ידעו יפה מאד לבעוט כמו ילד שבועט בחיק אמו, אך לא הרבה יותר מזה.
וההוגים הקדומים יותר, בנגיעס גם אין שום חידוש. הדרך של ירידת הדורות היא הדרך הכי בטוחה להתרפק בנוסטלגיה על מציאות שאף אחד מתלמידיך לא יוכל לסתור אותך.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 19:09 |
|
| |
אריק,
ברשותך, אצטרף לרשימת המכובדים הבועטים, ואבעט את שלי:
'קדושת השם' 'קדושת העם' ו'קדושת הארץ', והכל בצירוף אחד בשילוש של קדושה, הרי זה כלוחות הנמסרים לעם שאמר על העגל - "אלה אלוהיך ישראל".
קדושת ה' היא עניינה של האמונה, ואם מצרפים לה בנשימה אחת ובהקשר אחד את קדושת העם וקדושת הארץ, נהפכה הקדושה לניגודה - וזה גול עצמי שתקע הרב קוק , מבלי להתכוון לו.
אוי איזו בעיטה - כואבת כואבת
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2004 20:17 |
|
| |
אנשים,
מספיק לבעוט !
וואלה. זה באמת כתוב.
אסופי אפשר לקבל הסבר יותר מפורט איך הגעת לזה?
".......ובמידה מסוימת אפילו הר"מבם במחשבת היהדות."
רק לא הבנתי, חתירתו לאמת של ההוגה באופן בלתי פוסק זאת תכונתו העיקרית? ואני חשבתי שזה כל מהותו של ההוגה – הפילוסוף - החושב בשכל -
אגב, אלה העוסקים בקבלה, בתורת הסוד - גם נקראים הוגים? אפשר להעביר את תוכן האמת שמאנדהו הבין 'בדמיונו', ואפילו יהיה חכם גדול,לאדם אחר ? היינו בדברים שהם מעבר לשכל האנושי, העובדה שהאדם - 'שכל בחומר', ולעולם תבדיל מחיצה בינו לבין ידיעת ה' .
הבהרה, שלא יעלה על הדעת שבדברי אלה בכוונתי לזלזל ברב קוק.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2004 00:48 |
|
| |
איקה,
מדוע את מקנאת לכבוד הרמבם בלבד ולא לכבוד אריסטו או ניוטון...?
התכוונתי בסך הכל לומר שהעובדה שאריסטו פיתח תיאורית - על פילוסופית , לתיאור העולם מכל ההיבטים ( פיסי מטפיסי אתי מדיני) , היקשתה והרתיעה מאוד את הבאים אחריו להעיז ולהטיל ספק בדעותיו דווקא משום שהגותו היתה כל כך שיטתית.
וזאת הסיבה שהפילוסופיה של אריסטו שלטה בכיפה עד המאה ה-16 , וכיום היא נראית כל כך רחוקה.
באותו אופן הגותו המקיפה של הרמבם "תקעה " את התפתחותם של סוגי הגות אחרים ,וגרמה לכך שהעיסוק במחשבה יהודית אצל חכמי ספרד היה למעשה עיסוק בחכמה יוונית . רק מאות שנים אחר כך הצליחה מחשבת היהדות להשתחרר ולפתח הגות יותר מקורית ופנים יהודית שניזונית מן המקורות היהודיים עצמם ובעלי עולם רעיוני אוטונומי.
בעל העקידה , מהרל (אם כי אין להתעלם מההשפעות הפילוסופיה של ימי הביניים גם עליו) החסידות רשר הירש וכו..
וכידוע כיום הכוזרי הרבה יותר רלוונטי וקרוב אלינו מאשר המו"נ או אור ה או אפילו ספר העיקרים.
וזה מראה עד כמה שיטה מבריקה ככל שתהיה עלולה לדחוק את התפתחותם של רעיונות פחות שיטתים ומקיפיים למרות שאותם רעיונות הנם נכונים יותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2004 11:15 |
|
| |
אסופי,
לא נכנס לעניין כבודם של אריסטו וניוטון, אף על פי, שדברי בעיקרון כוללים גם אותם
אין האמת נעשה יותר אמת בהסכמת כל העולם עליו, ואין האמת נחלש אם כל העולם יחלקו עליו- והסיבות לחוסר הרלוונטיות הן שונות לגמרי מהטיעון שלך שהן "תוקעות".
הרלוונטיות שאתה מדבר עליה , איננה רלוונטית לאמת –
מפני שאם נתייחס לנושאי האמונה היהודיים המהותיים שעליהם מדובר במו"נ - הפירוש למקרא – ותורת הנבואה, הם רלוונטיים ואמיתיים גם לימנו,ואולי יותר מתמיד, לאור תוצאת המבחן לכל היסטוריית תולדות עם ישראל, ביחס לאמונה המייצגת את רבי יהודה הלוי, והרב קוק. כל הרעיונות היסודיים העמוקים שאותם מוצאים בכתבי הראי"ה, מוצאים אותם בכוזרי.
ובהבחנה הזו, אין בדבריו של הרב קוק שום חידוש. המו"נ אף פעם לא היה בסט סיילר, וגם כנראה לא יהיה לעולם, והעיד על כך מחברו – המו"נ כתוב בשפה איזוטרית –ואין ניתן להבין אותו כספר בפני עצמו - למה לבני אדם להתעמק וללמוד את כל ההקדמות הנדרשות כדי להבינו - משהו באופן יסודי , שמעלה אותו בהדרגתיות להבין האמת. המו"נ הוא ספר קודש -
פלא שכיום הכוזרי הרבה יותר רלוונטי, והוא יותר קרוב 'אלינו' - מה גם שהכוזרי כתוב בצורה מפורשת ויש בו את סממני הלאומיות והגזענות של 'קדושת העם' 'וקדושת הארץ' שזהה פחות או יותר לכל הדעות שהעם היהודי נבחר בבחינת דם שלו דם יותר אדום-
תוקן על ידי - איקה - 01/06/2004 12:07:43
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/6/2004 17:04 |
|
| |
איקה,
יש שסוברים שמשה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', ויש תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, שביניהם הרמב"ם והרמב"ן,הגר"א והרמח"ל ועוד רבים וחשובים.
ויש שסוברים שמשה קבל תורה מסיני ומסרה לרמב"ם, והרמב"ם למספר תלמידים אזוטריים.
ולכן אם יש קושיה מחז"ל על הרמב"ם, לשיטת הראשונים צריך לתרץ את הרמב"ם ולשיטת האחרונים את חז"ל.
ב"ה רוב עם ישראל נמנה על החלק הראשון.
|
|
|
|
|
