מבט חדש ישן על מלקות (תיאוריות בענישה)

"מה שכתבתי על מלקות-  רק כאקט חינוכי לילדים,- ילד צריך ללמוד כי יש גמול כואב, על מעשה רע, לילד אין את השכל לפחד מגמול אחר "-

----------------------------------------

גמול כואב הוא רק כאב פיזי? לילד אין מספיק שכל לפחד שימנעו ממנו ממתקים, בילוי בלונה פארק וכו' וכו' האם כל אלה אינם גמול מספיק כואב לילד על מעשה רע?

חברה בריאה ומתוקנת צריכה לעשות כל שביכולתה למגר את התופעה של הטיעון שלילד אין מספיק שכל לפחד מגמול אחר -  

_________________

צבוני
השאלה של איזון - ענישה קשה על מנת ליצור הרתעה, מול הסיכוי שהנענש הוא חף מפשע או שהעונש הוא בלתי מידתי ואכזרי - היא שאלה עתיקה. לכל אדם יש דעה שונה לגבי מידת החומרה בה יש לטפל בפושעים העלולים לפגוע בו, מול הסיכוי שבנו, למשל, יתפס בפשע ויענש בחומרה יתירה, יותר ממה שמגיע לו.
לדוגמא: כל אדם מסכים שכריתת יד לגנב תכחיד כמעט לחלוטין את הגניבה. מדוע, אם כן, לא להחיל זאת? משום שמחר הבן של כל אחד מאיתנו עלול להיתפס בגניבה ולהוותר ללא יד.

לדעתי, המצב בחברה הנוכחית אינו כה קשה על מנת להחיל עונשים פיזיים אלימים ו/או עינויים בחדרי חקירות. נתון זה יכול להשתנות, אך נכון להיום האיזון בעיניי סביר.
עם זאת, יש להתמקד בהגברת האכיפה, שתיצור הרתעה נוספת, ובשיקום אסירים.

אמבר
מה דעתך על עונש חינוכי- גופני- לילדים?

_________________

מודה ועוזב

ירוחם
דעתי, שזה צריך להיות מוצא אחרון ממש. במרבית המקרים זה פשוט לא נחוץ.
אם מבססים סמכות מגיל צעיר, במקרים מסויימים מבט עיניים מספיק, ומילת אזהרה - על אחת כמה וכמה.
בשביל הילד שלי, מספיק שאני מזהירה אותו ש'אם תעשה כך אמא תכעס' והוא נרתע. בן זוגי, לעומת זאת, לא שולל ענישה פיזית, אבל משום מה הסטירה אף פעם לא גורמת לילד לשנות את התנהגותו אלא ההיפך - להתמרד.
אני לא חושבת שכל הורה שמכה את ילדו לעיתים הוא הורה מתעלל (כל עוד זה נעשה בצורה לא אכזרית ולא מכאיבה מידי), אני פשוט חושבת שאפשר להשיג את אותן תוצאות באמצעים טובים יותר.

אמבר

לדוגמא: כל אדם מסכים שכריתת יד לגנב תכחיד כמעט לחלוטין את הגניבה. מדוע, אם כן, לא להחיל זאת? משום שמחר הבן של כל אחד מאיתנו עלול להיתפס בגניבה ולהוותר ללא יד.

התשובה לשאלה צריכה להיות ברמת העיקרון - ותלויה בשאלה מה מטרת הענישה הרתעה או נקמה- כריתת ידו של הגנב באה כנקמת החברה נגד הפושעים שפגעו בה, ויש שיאמרו שמעשה הנקמה עצמו הוא פשע , לכן יש גישה אחרת לפיה אין הענישה באה כנקמה על מה שכבר נעשה, אלא באה לצורך הרתעה, למען ישמעו וייראו, וכדי שהפושע לא יחזור על הפגיעה שפגע - אם בהרחקתו מהחברה להבטחת שלום הציבור - או אם מתוך המגמה לתקן את האדם הפוגע.

_________________

נאחז בקש
בין אם מטרת הענישה היא הרתעה ובין אם היא נקמה, ענישה בלתי מידתית עלולה לפגוע בכל אחד מאיתנו, בין אם אתה או אני נידרדר לפשע ובין אם זה קרובינו או ילדינו. לכן אין קשר, בעיניי, למטרת הענישה, אלא יותר לחישוב הסיכון-סיכוי שעושה כל יחיד בבואו לדון בשאלה זאת.
הדמוקרטיה נתנה כלי לאזרחים - באמצעות נציגיהם בכנסת - לשנות את חומרת הענישה בהתאם למצב הפשיעה, ולכן חוקים ותיקוני חוקים מסוג זה נחקקים השכם והערב. כאשר תופעות כמו אונס, למשל, מתגברות, יש לחץ על נבחרי ציבור להציע החמרת הענישה. לפיכך, אני מאמינה כי האיזון הקיים כיום מייצג את רצון רוב הציבור.
ובלי קשר לנושא - ענישה צריכה בעיניי להתמקד בהרתעה יותר מאשר בנקמה, שהיא צורך רגשי גרידא ולטעמי אפילו ילדותי.

אמבר,

בשביל הילד שלי, מספיק שאני מזהירה אותו ש'אם תעשה כך אמא תכעס' והוא נרתע. בן זוגי, לעומת זאת, לא שולל ענישה פיזית, אבל משום מה הסטירה אף פעם לא גורמת לילד לשנות את התנהגותו אלא ההיפך - להתמרד.
אני לא חושבת שכל הורה שמכה את ילדו לעיתים הוא הורה מתעלל (כל עוד זה נעשה בצורה לא אכזרית ולא מכאיבה מידי), אני פשוט חושבת שאפשר להשיג את אותן תוצאות באמצעים טובים יותר.


בדברייך אלו את סותרת את עצמך,  את מעידה כי את משיגה תוצאה טובה בלי ענישה פיזית , לעומת בן זוגך ש אינו שולל ענישה פיזית על אף שהסטירה אף פעם לא גורמת לילד לשנות את התנהגותו אלא ההיפך - להתמרד - אם כן, התוצאות בשני המקרים הם לא אותן התוצאות - ולא מסתדר לי איך אפשר להשיג את אותן התוצאות אם בדוגמא שנתת הענישה הפיזית לא הועילה במאומה אלא ההיפך -

_________________

אמבר,

ההתייחסות שלי היתה לתשובתך מדוע אין להחיל כריתת יד לגנב - כתבתי שהתשובה לשאלה צריכה להיות ברמת העיקרון - כלומר: כל עוד במדינתינו הדמוקטית מערכת המשפט מבוססת על גישה לפיה אין הענישה באה כנקמה,לא יתכן להחיל עונש כריתת יד לגנב - זה הכל.

_________________

הנימוק שניתן כאן נגד ענישה אלימה רק בגלל שקרובינו היקרים יתפסו פעם בפשע הוא מזעזע ומקומם (ואולי יותר גרוע-מטופש)
כאשר אנחנו מסכימים על חוקים אנחנו כחברה חייבים לבחון אותם  באובייקטיביות עניינית.לשאול את עצמינו האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה אנשים יספרו לנו שנתנו מכות לילדיהם ואנחנו נגיב באדישות או בהסכמה.(בידיעה שכל מכה שלנו גוררת אחריה מכה בבית הספר ובעתיד מכה לבן/בת הזוג).האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה יתהלכו בינינו אנשים כרותי יד בידיעה שמישהו,יהיה מי שיהיה ,קטע את ידם באופן חוקי בהחלט.

נדמה לי שבימינו התשובה ברורה .