החילון כתופעה פנים דתית

החילון כתופעה פנים דתית/ ד'ר משה מאיר

בדרכו של עולם מופיע מושג החילוניות, כמושג ההפכי והמנוגד למושג הדתיות. הדתיות מכילה מערכת אמונות, והחילוניות שוללת אותה. הדתיות מכילה סדרה של אורחות חיים, ומהחילוניות היא נעדרת. כתוצאה מכך נתפש הטיפוס החילוני כאחר וזר ביחס לטיפוס הדתי, כשיחסי התנגדות אימה ופחד נגזרים מתפישה זו. בתמונה זו תופעת החילון בהיותה חלה על הטיפוס הדתי – הורדת הכיפה בעגת העם, משמעה פירוק הזהות הדתית. מאחר שמדובר בתופעה המפרקת את הזהות העצמית, ממילא היא נתפשת כמפחידה מאיימת ומעוררת למלחמת מצווה. האסטרטגיות במלחמה זו שונות: יש הנוקטים בקו של הגנה, ויש – המתקיפים. יש המסתגרים ומתנתקים מהמחנה האחר, ויש הנפתחים ומפנימים את עולמו. אך מכנה משותף יש לכל האסטרטגים: כולם רואים את החילוני כאחר, ולכולם מטרה סופית אחת – מיגור החילון או מזעורו.

ברצוני להציג בפניכם תמונה אחרת, המעמידה באופן שונה את היחס שבין דתיות לחילוניות. תמונה זו מהווה תבנית תיאורטית, אך מתממשת עד לדגם בית הספר הדתי ותוכנית לימודיו.

אישיותו של כל אדם ואדם באשר הוא אדם מורכבת משני רכיבים – נפרדות והצטרפות. רק איזון בין שני הרכיבים יכול להביא למלאות החיים, הפרת שיווי המשקל עלולה להוביל להתפרקות הזהות.

הנפרדות באה לידי ביטוי בערך החופש והחירות, ניתוק הקשרים בין האני ובין האחר המאפשר התפתחות מליאה של האני. מאידך – הנפרדות מובילה לידי בדידות, לחוסר הזנה של האני על ידי האחר וממילא לכמישתו.

ההצטרפות באה לידי ביטוי בערך ההגבלה. במקום בו קיים אחר המצוי עימי ביחס של הצטרפות, שם אני מוגבל. יחס ההצטרפות גובר על הבדידות, ומזין ומעצים את האני. מאידך – ההצטרפות המגבילה יש בכוחה לחנוק את האני העצמי ולמנוע את התפתחותו ומימושו.

הטיפוס הדתי מממש את ערך ההצטרפות, באופן יחסי יותר מהטיפוס החילוני. התבנית של ההצטרפות בין האדם ובין האחר – א-לוהים – מוטבעת בו ומעצבת את תודעתו. מאחר שהוטבעה בו תבנית ההצטרפות כצורת היסוד שלו, היא באה לידי ביטוי גם ביחס לאחרים אחרים. יש לו נטייה חזקה להצטרפות של אדם לאדם, לעזרה לעני ולחלש. יש לו נטייה חזקה להצטרפות קבועה ועמוקה שבין איש לאישה, בבניית התא המשפחתי. יש לו נטייה חזקה להצטרפות שבין הורה לילדיו, ועל כן מגמה של הרחבת התא המשפחתי. יש לו נטייה חזקה להצטרפות שבין אדם לקהילתו – החל מקהילת התפילה שבבית הכנסת ועד לקהילת החיים שבשכונה או ביישוב. יש לו נטייה חזקה להצטרפות שבין אדם לעמו, ויש לו נטייה חזקה להצטרפות שבין אדם ובין האנושות כולה. שתי הנטיות האחרונות נדמות במבט שטחי כסותרות זו לזו, ועל כן – לדאבוננו – מתפתחים שני טיפוסים דתיים: הלאומי והאוניברסאלי. כל מגמות החיים והאיכויות הנובעות מהנפרדות ומהחירות דרושות לטיפוס הדתי לשם מלאותו ואיזונו, אך קיימת בו נטייה להחלשתן ואף לניוונן.

הטיפוס החילוני מממש את ערך הנפרדות, באופן יחסי – יותר מאשר הטיפוס הדתי. בין אם מדובר בחילוניות בראשיתית הנעדרת הצטרפות לא-לוהים, ובין אם מדובר בחילוניות המנתקת את כבלי החיבור שבינה ובין א-לוהים – המכונן אותה הוא הנפרדות. מאחר והוטבעה בטיפוס החילוני הנפרדות כצורת היסוד, היא באה לידי ביטוי בחייו גם ביחס לאחרים אחרים. נטייתו היא להעצים את חייו כיחיד על פני הזיקות והמגבלות שביחס לאחרים – אדם, בני הזוג, ילדים, קהילה עם ואנושות. חירותו באה לידי ביטוי ביצירת ערכים מוסריים ובמימוש אומנותי של נפשו. מגמות החיים והאיכויות הנובעות מההצטרפות דרושות לטיפוס החילוני לשם מלאותו ואיזונו, אך קיימת בו נטייה להחלשתן ולניוונן.

נמצאו הדתי והחילוני משלימים זה את זה, דתיות וחילוניות מתקנות זו את פגמי זו. יתרה מזו – החילוני משקף לדתי מרכיב של תודעת הדתי עצמו ולהפך. אין כאן אחר וזר אלא עצמו ובשרו.

טענה זו אומרת דורשני – האומנם הטיפוס הדתי מכיל טיפוס חילוני? אכן כן.

האמונה אינה מצב סטטי, אלא תנועה דינאמית בין יש ובין אין. התודעה הדתית מעצם מהותה נעה בין הכרה לכפירה, בין אמון לספק. החיים הדתיים אינם חיים של קיום מצוות, אלא חיים הנעים בין ביצוע להפרה בין הענות להתרשלות ואף סרבנות. מודעות עצמית כנה תכיר כי כך הם פני הדברים, אומץ ויושרה יובילו להציג פנים אלה כלפי פנים וכלפי חוץ. נמצא החילוני לא רק משלים את הדתי – ולהפך – אלא מהווה העצמה של החילוני שבדתי המוחלש עקב בולטות המרכיב הדתי.

מובן שקבלת הדגם הזה, משנה באופן עמוק את היחס של הטיפוס הדתי אל הטיפוס החילוני. לא עוד התנשאות, פטרונות, או אפילו אהבה – אלא כבוד עמוק למי שמממש ערך יסוד הנחוץ לי, באופן טוב יותר מאשר יש ביכולתי לעשות זאת.

הכרת הכבוד באה לידי ביטוי הן ביחס לטיפוס החילוני, והן ביחס לביטוי ומימוש תודעתו בהגות החילונית וביצירות האומנות.

ביחס להגות ולאומנות יש להוסיף דבר. הביטוי ההגותי או האומנותי, הוא מבע של התודעה. מכיוון שיש תודעה דתית – המבוססת על תבנית ההצטרפות – ותודעה חילונית – המבוססת על תבנית ההיפרדות, אמורות להיות הגות דתית והגות חילונית, אומנות דתית ואומנות חילונית. אלא שההגות והאומנות יסודן ביצירה, והיצירה יסודה בחירות ובנפרדות. מכאן שלעולם אומנות חילונית יתרה על הדתית, הגות חילונית על הדתית.

עוד דין וחשבון נדרש, על תחום ההופך נוכח יותר ויותר במעגלי חיינו.

מה קורה במפגש בין הטיפוס החילוני ובין התורה? על פי הדגם הראשון – דגם הזרות והאחרות – זהו מפגש של אדם עם אשר זר לו. מפגש שכזה – או שעדיף למנעו, בכדי להגן על התורה, או שכדאי לקיימו, כדי לשנות את זהותו של האחר – להפכו מחילוני לדתי. המכנה המשותף לשתי הגישות היא הנחת העבודה כי איכות תלמוד התורה של הטיפוס החילוני לעולם ירודה ביחס לאיכות תלמוד התורה של הטיפוס הדתי. האחרות ומגמת שינוי הזהות, יצרו לעולם תמונת איכות ירודה. לטיפוס הדתי אין עניין בתורתו של החילוני, הוא מעוניין לתת בכדי לשנות אך לא לקבל.

על פי הדגם השני – דגם המשלים הפנימי – מצב העניינים שונה בתכלית. התורה היא השתקפות המצוי והראוי של האדם היהודי. האדם היהודי – ככל אדם – הוא טיפוס המורכב מדתיות וחילוניות. תרכובת זו באה לידי ביטוי בכל יהודי ויהודי, ובשני הטיפוסים המשלימים: היהודי הדתי והיהודי החילוני. נמצאת התורה מתאימה שייכת ונוצרת על ידי האדם היהודי באשר הוא, החילוני והדתי. יחד עם יחס השייכות מתקיים יחס של שונות, יש הבדל בין תורת היהודי החילוני ובין תורת היהודי הדתי. המושג המכונן את הטיפוס הדתי הוא ההצטרפות, והוא אף המעמיד את אופייה של תורתו. ההצטרפות באה לידי ביטוי באהבת התורה, בהתמסרות לה בבחינת 'כי הם חיינו ואורך ימינו'. אין המדובר רק ביחס רגשי אלא אף בתרגום להוויות חיים קונקרטיות. הטיפוס הדתי יקדיש מרחבי זמן גדולים ללימוד התורה, והקדשה זו תתורגם אף למבנה תוכנית הלימודים בבית הספר הדתי. מספר השעות שתוקדשנה ללימוד מקורות היהדות השונים ולעיסוק בזהות הדתית לעולם יהא גדול לאין שיעור בחינוך הדתי מאשר בחינוך החילוני. ההשתקפות של הקדשת זמן זו תהיה לא רק במידת אהבת התורה, אלא אף במידת ידיעת התורה. ידיעת התורה – אם תהיה ידיעה מופנמת ולא ידיעה מוחצנת – תשתקף בזהות היהודית הדתית שמרכיב התורה לעולם יהא בה גדול מאשר בזהות היהודית החילונית. מושג ההצטרפות בא לידי ביטוי גם במושג הגבול, כל המצטרף מגביל. התורה בהיפגשה בטיפוס הדתי מעמידה ומכוננת את מושג הגבול, מושג הבא לידי ביטוי בקבלת עול המעצבת את החיים על פי התורה וההלכה.

שונה היא התורה של הטיפוס היהודי החילוני. המושג המכונן התודעה החילונית הוא ההיפרדות והחופש והחירות הנגזרים ממנו מחד גיסא ויוצרים אותו מאידך גיסא. המפגש בין הטיפוס היהודי החילוני ובין התורה נובע ממערך מושגי זה. ההיפרדות אינה שואפת לנתק, אלא להפנמה יוצרת. דומה הדבר ליחס בן מתבגר להוריו הבנוי על הפנמה ומרידה. יש להדגיש: הטיפוס היהודי חילוני אינו הטיפוס החילוני, ואין לבלבל ביניהם. הטיפוס היהודי החילוני נחרץ במגמתו להביע ולהעצים את זהותו היהודית, מתוך על ידי וכדי להעצים את זהותו החילונית. השילוב שבין ההיפרדות החופש והיצירה יוצר את אופיו של תלמוד התורה החילוני. לימוד זה מתאפיין ביצירתיות העולה לאין שיעור על לימוד התורה של הטיפוס הדתי. החופש מאפשר להתבונן בתורה במושגיה ובדמויותיה בגובה העיניים, באהבה מבקרת, בהתקרבות אנושית משוחררת שאין כדוגמתן בתלמוד התורה הדתי.

עתה מתחדד הטיעון. כשם שהטיפוס היהודי החילוני והטיפוס היהודי הדתי הם טיפוסים משלימים, כך תלמוד תורה הדתי ותלמוד תורה החילוני הם שני תלמודים המשלימים זה את זה. הכרה בדגם המשלים מובילה את שני הטיפוסים – אם הם מספיק בטוחים בעצמם – להכיר את תרומתם הייחודית לתלמוד התורה וליצירתה, ובה בעת להכיר בתרומה הייחודית של הטיפוס המשלים שלהם הדרושה להם לשם מלאות ושלמות חייהם היהודיים.

ושוב יש להדגיש: ההשלמה איננה רק השלמה חיצונית, אלא אף השלמה פנימית. הטיפוס החילוני החופשי מכיל בחובו את המרכיב המצטרף אך באופן מוקטן. הטיפוס הדתי כולל בעצמותו את המרכיב החופשי אך באופן לא מושלם. ההשלמה היא ההבאה לכדי מימוש את מרכיב הזהות העצמית הפנימית שכל אחד מהטיפוסים איננו מסוגל להשלימו בעצמו.

מכאן נובע כי כל אחד מהטיפוסים - היהודי הדתי והיהודי החילוני – צריך לשאוף העצמת תלמוד תורתו ובאותה מידה להשלמת תלמוד התורה של משלימו. יתירה מזו, כל אחד מהטיפוסים הללו חייב לראות את רעהו כרבו ומורו היכול ללמדו פן בתורה שהוא עצמו אינו יכול להשיגו בכוחות עצמו.

מכל האמור כאן עולה שינוי ערכים עמוק, ביחס שבין דתיות וחילוניות. אתמקד כאן בשינוי המבט הדתי על החילוניות ועל הטיפוס החילוני.

א. הטיפוס החילוני לא נתפס עוד כזר וכאחר, אלא כמשלים הפנימי שלי.

ב. הטיפוס החילוני אינו מאיים עלי, לא מפחיד אותי אלא מעורר בי אהבה וכבוד עמוק ביחס אליו.

ג. עולמו של הטיפוס החילוני לא נתפס בעיני כאחר וזר, אלא כמשלים הפנימי של עולמי.

ד. על כן אני לומד את היצירה החילונית, ונפגש מפגשי עומק עם האדם החילוני כמגמתי אינה שינוי זהותו אלא העצמת זהותי וזהותנו המשותפת.

ה. התורה היהודית החילונית נתפשת בעיני כתורת עומק, אני שקוד על תלמודה ומקצה לה מקום בערך החינוך הדתי.

ו. אינני רואה ככישלון התפתחות זהות יהודית חילונית של בני ותלמידי.

ז. אינני אדיש למעבר זהות של בני ותלמידי מזהות יהודית דתית לזהות יהודית חילונית.

ח. אני יהודי דתי וככזה אני שואף להמשכיות זהות זו בעולם בני ותלמידי.

ט. בהיותי יהודי דתי אני מכיר במרכיב הזהות החילוני שבי, ולכן הכרעת בני או תלמידי לפתח זהות זו כזהותם המרכזית כואבת לי ונתפשת על ידי כהמשכיות בד בבד.

י. בעמקי זהותי, מעבר לזהותי היהודית דתית, אני יהודי, ובנקודת זהות זו אני מתלכד עם זהותו של אחי היהודי החילוני.

- המאמר ניתן כהרצאה במסגרת יום עיון במכללת ליפשיץ שנושאו היה 'החילון בחינוך הדתי'.