בזמן האחרון אני לומד קצת גמ' ע"ז (לא קשור לפיאות) ונתקלתי בבעיה גדולה שאני רוצה להבין ברמב"ם ואולי תלמידי חכמים כאן יכולים לעזור וזה שהרמב"ם כותב בהל' עבודה זרה כדלהלן:
ג[ו] העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה--אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה; ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור.
וקשה מאוד להבין כי אם הוא מאמין שהעבודה זרה מריעה הרי שבטח ובודאי שהוא חושב שיש לה כח להשפיע וזה בעצם אותו דבר כמו קיבלה באלוה.
עוד משונה שמי שעובד מרקוליס כדי לבזות חייב אפילו שודאי לא קיבלה באלוה.
בתורה , הצדק האלוהי אינו מבחין בין עובדי עבודה זרה לבין זה שמקבלה כאלוה – ראה מות שני בני אהרון, אשר עסקו ב"אש זרה אשר לא צווה אותם" זאת היתה עבודה מאהבה.
לדעתו של הרמב"ם ה'טועה בעיונו' - עובר עברה.
לעומת זאת ידוע סיפורו של 'חברנו מנשה' שהעיד, שבדורו רצון החכמים לעשות רצון השם, ולהתקרב אליו, הביאה אותם למצב בו "הפשילו שימלותם ורצו לעבוד עבודה זרה" , איך אתה יכול להשוות את עבודתם לאמונה באליל?
א) לידע שיש שם אלוה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך"
ב) לייחדו, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד"
ג) לאוהבו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך"
ד) ליראה ממנו, שנאמר "את ה' אלוהיך תירא"
הסדר הזה אינו מקרי, שכן מוצגים פה שלבי העבודה לפי הסדר מן הכבד אל הקל.
שכן, בילדות האדם מחונך לעבוד מיראה, כשלאחר מכן אופן העבודה אמור להתפתח לאהבה (סוף הלכות תשובה) ומי שעוסק בעיון הפילוסופי עולה בידו גם לייחד את ה' ולאחר מכן לידעו.
כלומר, היראה והאהבה הם אופני העבודה הראשוניים, כשהמניע לעבוד את ה' באופנים הללו מגיע יותר מן הדמיון ופחות מן המושכלות.
בהלכה המדוברת הרמב"ם כותב: "העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה--אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה; ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור."
בהלכה הזו מתואר אדם שעובד ע"ז מתוך אהבה אסתטית לעצם העבודה או מתוך פחד שאם לא יעבוד את הצורה הזאת היא תריע לו. אבל אפילו אם עבד אותה מהסיבות הנ"ל, אם הוא אינו סבור שהיא אלוה, לדעתו של הרמב"ם הוא פטור.
הרמב"ם למעשה מצהיר כאן שהוא אינו מחשיב במיוחד את העבודה הנעשית מתוך יראת עונש ומתוך אהבה אסתטית. אבל אם העבודה נעשיתה גם מתוך השחתה עיונית: היינו מחשבה שאותה צורה היא אלוה, הרי שאותו אדם חייב מיתה.
ההלכה הזו נראית תיאורטית לחלוטין. בלתי אפשרי לדעת אם אדם כן חשב או לא חשב בשעה שעבד את אותה צורה אם היא אלוה או לא.
מה גם, שההלכה הזו סותרת לחלוטין את הלכה א בפרק ב ואת ההלכה שבאה מייד לפניה וגם את זו שלאחריה. גם נראה מוזר מאד שהרמב"ם שמחמיר כל כך בעבודה זרה מצא פתאום סיבה להקל בה.
לדעתי כוונת הרמב"ם אחרת לחלוטין ממה שנראה במבט ראשון: ההלכה הזו מתארת סוג מסויים של יהודים, והרמב"ם תקע אותה כאן כהתחכמות על מנת לרמוז וללעוג על הדמיון שבין עבודתם לבין ע"ז, ובכוונה בין שתי הלכות שסותרות את ההלכה הזו כדי לרמוז על כוונתו.
"העובד עבודה זרה מאהבה, כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהייתה נאה ביותר..." כאן הרמב"ם מתאר אנשים שעובדים מתוך הרגל, נוחות או מתוך כך שחביבים עליהם הניגונים והשירים בסעודת שבת וכו'.
"או שעבדה מיראתו לה, שמא תריע לו כמו שהן מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה..." כאן מתוארים אלה העובדים מתוך יראת עונש. ואם אני באמת צודק שהרמב"ם רומז בהלכה הזו ליהודים, אז מתקבלת מסקנה נוספת ומאד מהותית מהקטע הספיצפי הזה, ואכמ"ל וד"ל.
"אם קיבלה עליו באלוה, חייב סקילה..." כלומר אם הוא סבור שאותו דמיון הוא אכן אלוה, הרי שהוא חוטא למהותו האנושית.
"ואם עבדה כדרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה, פטור." אם הוא הוא רק עובד מתוך הרגל מבלי לתת את דעתו על מי הוא אותו אלוה הרי שהוא פטור, למרות ממהותו האנושית היה מתחייב שהוא גם יפנה את דעתו לדעת את קונו, ולעבוד מתוך הרמה של שתי מצוות עשה הראשונות.
תוקן על ידי - רוח_דרומית - 02/06/2004 21:56:55
נשלח ב-2/6/2004 22:07
רו"ד,
[ולא משנה אם הרמב"ם התכוין].
לדבריך על העבודה היהודית האלילית ניתן למצוא בפירוש הרש"ר באחרי מות [או קדושים] על עבודת המולך! [אינו תח"י לצטטו.]
נשלח ב-2/6/2004 22:25
בריסקר
גם אני התקשיתי בשאלתך מאז למדתי את הסוגיא. ואכן, אני סבור שהגדרתך היא ברורה מאד. השאלה המרכזית היא מה בין אהבה ויראה כלפי הצלם לבין קבלתו כאלוה.
האם מדובר ביחס רגשי, או בשימוש מילולי מסויים? האם ההבדל בין מי שחושב כי צלם מסויים יכול להזיק לו שונה באמת, מהותית, ממי ש"מקבלו באלוה"? הלא עצם האמונה בכוחו של הצלם להרע או להיטיב כבר הופכו לישות אלילית?! האם צריך רק את המודעות ש"קיבלתיו לאלוה" כדי להפוך את האוהב או הפוחד לבעל דרגה אחרת של "קבלה לאלוה"? לכאורה, מדובר כאן בשלושה מצבים שונים מבחינה פסיכולוגית ופנומונולוגית בנפש. אך מה הם? והאם אחד מהם אינו גורר את זולתו, במודע או שלא במודע?
הרעיון של רוח דרומית הוא מעניין מאד, אך איני מסכים עם הסיפא שלו. איני מאמין - מתודלוגית - שהרמב"ם היה מביא פירוש שמטרתו למתוח ביקורת על אמונה יהודית.
ולא עוד, אלא שאנו יודעים שהמקור של סוגיה זו הוא בגמרא, שבה יש מחלוקת אביי ורבא בשאלה זו עצמה. וכפי שמציינים שם המפרשים, פירוש רש"י בסוגיה נראה שונה לגמרי מפירוש רבנו הרמב"ם.
לפיכך, יש לעיין בדברים היטב כדי להבין:
א. מה ההבדל בין יראה ואהבה מכאן לקבלה כאלוה מכאן.
ב. כיצד זה בא לידי ביטוי בפנומנולוגיה של תופעות אלו בחיי הנפש.
ג. כיצד מתפרשת הסוגיה לשיטת הרמב"ם.
אנסה לעיין בדבר, אך עד שאעשה זאת, אולי יבואו אחרים וישלימו את החסר.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-2/6/2004 22:34
מיימוני,
בלינק הראשון שהביא לינקזצר, נידונה הסוגיא לאורך!
נשלח ב-2/6/2004 23:03
אינני מונח בסוגיה ויתכן שדברי אינם מתישבים עם המהלך ההלכתי הכולל, אך לכאורה החילוק פשוט.
ראשית, יש הבדל מהותי בין הכרה כאלוה לבין חשש היזק ממנו.
אני חושש מהיזקם של רבים, למרות שאינני רואה בהם אלוה.
אם הוא רואה בו, למשל, "שטן" (ולא משנה מדוע ולמה), הוא חושש מהיזקו.
שנית, לכאורה יש דגש על המונח - קיבלו כאלוה. היינו הוא יכול לראות בו אלוה, אך לא "לקבל עול מלכות אלוה" ואז פטור.
חילוקים אלו מתיישבים לכאורה על הדעת.
ואגב פירושו של רוח דרומית חביב מאד (כפי שווטו אומר בלי קשר לנכונותו) וכבר למדנו הרוצה להחכים ידרים..
נשלח ב-2/6/2004 23:09
רו"ד
ווטו
הסוגיא הזאת לא נדונה שם באורך .ודו"ק .
מיימוני
כתבת:" האם ההבדל בין מי שחושב כי צלם מסויים יכול להזיק לו שונה באמת, מהותית, ממי ש"מקבלו באלוה"? הלא עצם האמונה בכוחו של הצלם להרע או להיטיב כבר הופכו לישות אלילית?! "
אני חושב שלהיפך , לא מובן כלל הדעה שבכה"ג חשיב עבודה זרה . הגע בעצמך , אדם חושש מחיה רעה ומבין שאם יגיש לפניה אוכל היא לא תטרפנו , האם בכך הוא מקבלה באלוה ?! בודאי שלא! אם כך , מאי שנא מי שטועה לחשוב שישנם כוחות דמיוניים שעלולים להזיק לו אם לא יעשה פעולות מסויימות עבורם ?
האם עצם העובדה שאדם מחזיק בתיאוריה 'קוסמולוגית' שאיננה נכונה הופך אותו לעובד עבודה זרה ? בודאי שלא !
אבל השאלות ששאלת קשות אכן מאד (והתכוונתי לעסוק בחקירה דומה באשכול של בדה"ב , אלא שנטרפה השעה ) . מהו התוכן התודעתי של קבלה באלוה?
בהקשר הזה אני חושב שהקו של רוח דרומית היא ממש קילורין לעיניים והרעיון העיקרי שלו אינו סותר את פשוטם של דברים ואף נובע מהם (אם כי הוא לא בהכרח התכוון למה שאני רוצה לומר) . ואפרש:
ההבדל בין עבודה זרה לבין עבודת השם היא בזהות האל הנעבד בדעת העובד (אם כי יש לדון הרבה במשמעות זהות זו כמו שנידון כבר באשכול של בדה"ב שציין לו לינקי עיי"ש בדף הקודם) . אבל בכל הקשור לאופן ההתייחסות של העובד לאל הנעבד , אין הבדל בין השנים . עובד השי"ת מקבל את השי"ת באלוה ועובד האלילים , להבדיל , מקבל אחד מהנבראים באלוה . התוכן התודעתי או , אם תרצה , הביטוי הפנומנולוגי של קבלה זו זהה . ההבדל הוא ביישות שכלפיו מתכוונת קבלה זו .
כלומר , השאלה אינה רק בסוגיא לעת מצוא של עבודה זרה , אלא בשאלה הראשית והעיקרית – מתי יוצא סוג מסויים של מחוייבות מגדר יחסים תועלתניים ו/או מיכאניים ונכנס לגדר עבודת הא-ל ?
ובזה נראה אכן שזה שהרמב"ם פירש סוגיא זו כפי שפירש ודלא כהריב"ש ודעימיה , נובע מהשקפתו הכללית לגבי מהות עבודת ה' . כשם שסוג זה של עבודה מאהבה ומיראה אינו בגדר עבודת ה' כאשר היא מכוונת כלפי ה' כך אין סוג זה של עבודה עבודת אלילים כאשר היא מכוונת כלפי אלילים . (למותר להדגיש שמובנם של המונחים 'אהבה ויראה' שהרמב"ם נוקט בו בהקשר הזה שונה מאד מהמובן שהוא נוקט בהם בהקשרים של עבודת ה' ) .
אבל בזה קיבלנו רק שלילה – מה לא נחשב לקבלה באלוה . בנוגע לצד חיוב – מה כן נחשב לקבלה באלוה – עדיין אין כאן הגדרה . וכפי שאמרתי השאלה הזאת נוגעת למושג של עבודת ה' בכללות ולא רק ספציפית לגבי עבודה זרה .
נשלח ב-2/6/2004 23:35
מציץ
ובעצם, הייתי צריך להוסיף אחד כזה לרוח דרומית עוד לעיל.
אבל בכל זאת קשה לי על כל דבריכם.
אם הבנתי, רוח דרומית רצה לחדש שהרמב"ם העתיק את החילוקים החשובים שמצא ברמות שונות בעבודת ה' לתחום העבודה הזרה.
כפי שבעבודת ה' אפשר להבדיל בין עבודה מיראת העונש לבין עבודה ברמה גבוהה יותר, כך גם בעבודה זרה.
וכפי שבעבודת ה' יראת העונש היא דרגה עלובה למדי - לפי הרמב"ם - כך גם בעבודה זרה.
ולכן אין מחייבים עליה.
יש לחילוקים אלו שורש לא רק ברמב"ם, אלא גם בתלמוד עצמו.
ובכל זאת, נשאלת השאלה אם זה הפשט הנכון.
מה שקשה לי על גישה זו הוא מה שכתבתי לעיל: האמונה שישות אלילית מסוגלת להעניש היא כבר עבודה זרה במהותה.
יתכן שזו דעתי האישית, ואני מייחס אותה לרמב"ם, אך דבר זה נראה כה פשוט וברור לי, עד שאיני מבין איך יתכן אחרת.
***
ואוסיף עוד:
השאלה שהקשה מציץ שכל חשש סביר מפני ישות העלולה להזיק ייחשב כיראת העונש - היא שאלה חשובה. וכמוה שאל הר"ן כמדומה לי על שימוש בשדים וכו'. אם הם קיימים ויכולים להביא תועלת בנסיבות הנכונות, מדוע שתאסור עליהם תורה. עדיין בדרשותיו, כי איני זוכר את התירוץ המדוייק. (וכן הקשה ברמח"ל. ותירוציהם ראויים לאשכולות).
תשובתי לשאלה זו, ואני סבור שהיא גם תשובתו של הרמב"ם, היא שההבדל הוא בין אמת לשקר.
אריה יכול לטרוף. חיידק יכול גם כן לטרוף (במובן מושאל, כמו "החיידק הטורף"). ישות אלילית אינה יכולה לעשות מאומה, כי כל האמונה בה היא שקרית.
זה הכל. וזה הרבה מאד.
לכן המאמין שישות אלילית יכולה להזיק נכשל באמונה בעבודה זרה.
יתכן שההבדל הוא בדומה למה שכתבתם כולכם, שהמקבל לאלהות כורת איזו ברית בינו לבין האליל, בעוד העובד מיראה הריהו כמשרת חד פעמי. זה יכול להסתבר יפה על רקע הפוליתאיזם של העולם העתיק. לכל מדינה היה אליל משלה. ולכל אליל היתה טריטוריה. העובר מטריטוריה לטריטוריה אפשר שהיה מקבל מרותו של האליל שזה שטחו. תיאוריות ברוח זו התפתחו מן הסתם באופן מודע לאחר שאלכסנדר הגדול כבש את העולם ואילץ את התרבויות להיפגש ולהתמודד עם שאלת ההגדרה העצמית, אך הן יכלו להיות קיימות קודם, וכך כמדומה מקובל במחקר המקרא וההיסטוריה העתיקה של האלילות.
לפי זה המקבל הוא העובד הקבוע מתוך חוזה והעובד מיראה או מאהבה הוא העובד החד פעמי מתוך התפעלות רגשית חד פעמית או חשש חד פעמי.
אך האם הבחנה זו היתה קיימת בעולם המושגים של הרמב"ם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-2/6/2004 23:53
מיימוני,
נדמה שאילו היה הרמב"ם אתנו היה רואה גם במושגי האלוקות שלו עבודה זרה, לכן אין לנו אלא כפי מושגינו בהנחה שהאינטואיציה של קדמונינו היתה בריאה גם אם צורת הביטוי וההמחשה היו בלתי מדויקים [ולכן לא אלין על מקובל שהוא אדם טוב].
[מצו"נ, התכוונתי לשאלת מיימוני על סוגית הגמ'.]
נשלח ב-3/6/2004 00:05
מיימוני
כתבת,האמונה שישות אלילית מסוגלת להעניש היא כבר עבודה זרה במהותה.
לדעתי זה תלוי וזה זמני
ככל שאמונת האדם מתקדמת יותר בסולם של הרמב"ם כך האמונה ביישות שמסוגלת להעניש מתרחקת מלהיות עבודה זרה
פירוש,אדם שהגיע למדרגת אהבת השם בשבילו עניני עונש הם אינם ממהות האמונה וממילא אין שיך בהם ע"ז
לפי זה הכל אינדבדואלי ?
נשלח ב-3/6/2004 00:26
וטו
נתת להברגה משמעות חדשה. שוב אין אנו כופים דעותינו המתוחכמות על המקורות כדי לצאת ידי חובת הציבור, אלא חושפים את האמת שהולבשה במושגים לא מתאימים לפי החכמה המתחדשת בכל דור.
או שמא זה מה שכונה כאן פעם "קילוף"? (איפה לינקי?).
***
יוני
לא הבנתי את המשפט הזה:
"ככל שאמונת האדם מתקדמת יותר בסולם של הרמב"ם כך האמונה ביישות שמסוגלת להעניש מתרחקת מלהיות עבודה זרה".
אולי צריך להיות הפוך?
בכל אופן, סוף דבריך, בעיני, הוא נפלא.
באמת ככל שאדם מבין יותר, כך הוא מתרחק יותר מאמונות שקר ומעבודה זרה.
וזה יכול לפרש את דברי חז"ל: איזהו אל זר שהוא בתוכו של אדם, יצר הרע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/6/2004 00:28
מציץ ומיימוני, ניסחתם והבהרתם לי את כוונתי יותר טוב ממה שאני הבהרתי אותה לעצמי
מיימוני,
כתבת: "אריה יכול לטרוף. חיידק יכול גם כן לטרוף (במובן מושאל, כמו "החיידק הטורף"). ישות אלילית אינה יכולה לעשות מאומה, כי כל האמונה בה היא שקרית."
בהקשר הזה ייתכן שרלוונטית העובדה שהרמב"ם סבר שהנהגת העולם השפל נעשית באמצעות הכוכבים. לכן בסופו של דבר הכוכבים כן משפיעים על מה שעשוי להתרחש לאדם. אינני יודע אם ההגות האריסטוטלית אפשרה יחס דו סטרי בין האדם לגלגלים [אני מניח שלא, מעבר ליכולת של האדם להשכיל את הגלגלים], אבל בכל אופן ייתכן מצב שבו אדם סבור שבכך שהוא יעשה פעולה כזו או אחרת הוא ישפיע ישירות על הכוכב, ובכך ישפיע על מאורעות העולם, ועדיין יסבור שישנו "שם" מניע לגלגל ולכן לא יכפור בייחוד ובמציאות השם, אלא שהוא סבור שהוא יכול להשפיע גם הוא על פעולת הכוכב.
נראה שזה עונה על התנאים בהלכה המדוברת.
אבל עדיין, לדעתי זה לא פותר את הבעיה.
אם ההלכה הזו אמורה להיות מעשית, כיצד בית דין יכול להבדיל בין אדם שעובד מאהבה ומיראה ואינו מקבל אותה עליו כא-לוה, לבין אדם שכן מקבל אותה כא-לוהות? להכנס לתוך מחשבותיו אי אפשר הרי.
ושאר ההלכות (כמו פ"ב ה"א, פ"ג ה"י, פ"ג הי"ב, לפי חלוקת ההלכות שבאתר של מכון ממר"א) לא משאירות בכלל מרחב לאפשרות שמישהו יעבוד צורה לפי התנאים שבהלכה המדוברת.
אז ההלכה הזו אמורה להיות מעשית? או רק תיאורטית? ואם רק תיאורטית מה המסר שמאחוריה?
נשלח ב-3/6/2004 00:32
מציץ ושאר המלומדים
אני בהחלט מסכים אתך במה שכתבת שמבחינה פינומינולוגית אין הבדל בין סוגי שני האינטנציות (התכווניות),התכוונות לנברא כלשהו או התכוונות לאל . בשני המקרים מדובר על התכוונות לישות יחידה כלשהי.
[ובמאמר המוסגר יש להוסיף שהמושג "להתכוון לאל" טומן בחובו סתירה פנימית , שהרי התכוונות (במובן הפינומנולוגי) אינה אלא עשית אוביקטיביזציה תודעתית לרעיון היולי מופשט כלשהו , וזהו בסופו של דבר, תיאור האלהים כ"יש" או כ"קיים" בניגוד לדעת שוללי התארים .
ועל כן יש להבין את מושג האל באופן שונה מהותית מהתפיסה הקונונציונלית ואכמ"ל].
ולגופו של ענין.
כל ימי הייתי מצטער על דברי הר"מ הללו להבינם, אולם נראה לי כיום שדברי הר"מ הללו נובעים מהשקפתו המענינת בשאלה עד כמה יש ממש בעבודה זרה לסוגיה.
שהרי כל המעיין בר"מ במקומות השונים בהם הוא מתיחס לע"ז , לאסטרולוגיה, לכישוף ולקסמים וכו.. ימצא סתירה אחת בולטת בכל דבריו (ותסלחו לי שאיני מביא את המקורות הרבים לכך אולם קשה עלי מלאכה זו כרגע) :
מצד אחד הוא טוען שאין ממש בע"ז והיא הבל שרק טפשים פונים אליה וסבורים שהיא בעלת יכולת .
מצד שני משתמע מדבריו בכמה מקומות שיש ממש בכשפים ובקסמים למיניהם ויש בידם לפעול בעולם.
כיצד מישבים את הסתירה ?
ובכן נראה לי שלפי הר"מ כשפים וקסמים וכו.. הינם בעלי יכולת טבעית לפעול בעולם במסגרת החוקיות שהוקצתה להם והם אינם אלא אוטומטים רוחניים המופעלים במעין לחיצת כפתור על פי הוראות היצרן של אותה ע"ז. דהיינו באמצעות עבודה כדרך אותה ע"ז או עשית קסמים כדרך הקוסמים וכו..
כלומר אותם ע"ז אינם יציאה מדרך הטבע , אלא בסך הכל כוח שונה מהכוחות הטבעיים מוחשים והנראים לעין והם בעצם כוחות רוחניים הפועלים בעולם במסגרת חוקיות מוגדרת , במידה ויודעים להפעיל אותם כמשפטם .
ועל כן העובדה שיש באותם כוחות לפעול בעולם אינם הופכים אותם לאלוה , כפי שלא נתיחס לכוח המשיכה או לחום האש כאלוה אלא לטבע יציב וקבוע שחקק הקב"ה בבריאה מראשיתה.
וכשם שאם הושיט אדם ידו לאש ונכווה ,איננו רואים זאת כהרעה אלוהית או כעוול מכוון שנגרם לו ,אלא אנו אומרים שסיכלותו של האיש הזה סיבבה עליו צרה זו . כך נאמר בכל אותם השפעות הנובעות מהחוקיות הרוחנית של הבריאה ,(דהיינו כשפים קסמים וכו..) שאינם אלא מתחייבים מטבע הבריאה.
משל למה הדבר דומה ?
לחכמת הכימיה לפי תפיסת ריה"ל . ריה"ל רואה בה מעין כישוף ,למרות שכיום אנו רואים בה חכמה טבעית לחלוטין.
וזוהי פירושה של עבודה מאהבה ויראה לפי הר"מ. דהיינו עבודה שמיחסת לכוחות הרוחנים הללו מעמד לא ישותי , אלא מעמד של כוחות בלבד ככל שאר הכוחות בבריאה.
אימתי תחשב זו לעבודה זרה ?
רק כאשר ייחס לה העובד בחירה וממשלה עצמית משלה , ויחשוב בדעתו שבכוחה להרע ולהיטיב לו כפי רצונה העצמי , וכל מעשהו אינו אלא על מנת לרצותולפייס אותה על מנת לישא חן בעיניה.
נמצינו למדים :
שאם מתיחס אל אותו הנברא ככוח מופשט בלבד וכחלק אינטגרלי של הבריאה - אין בכך ע"ז.
אולם אם רואה בע"ז ישות בחירית בעלת יכולת ורצון – הריהו עע"ז.
(וזוהי, נ"ל , כוונת החזו"א שהובא באשכול הנזכר לעיל)
