הציבור הזה [החרדי] הינו גם הציני ביותר, החשדן ביותר לגבי המוטיבים של אנשים. שום דבר אינו באמת נעשה לשמה בעיניהם - הכל ממניעים חיצוניים ואישיים. הן ביחס לרבותיו ועמיתיו, והן ביחס לאנשים מחוץ למחנהו.
מציץ סייג והסביר:
אתה אולי מגזים קצת בתיאור שלך , אבל גם התרשמותי הלא מדעית היא שחרדים הם ציניים וחשדניים הרבה יותר מאחרים . וזה לכאורה אכן נובע במדה רבה מהפער הגדול בין צורת ההתבטאות הרשמית והפומבית לבין מה שאנשים חושבים ומדברים בינם לבין עצמם .
ממללא הציע הסבר אחר, שקשור להתמודדות עם החילונות:
אני חושב שאתה צודק, כשמדובר בחלק מסויים מהחרדים. בד"כ זה שיצא מגבולות החצר ובא במגע עם העוילם החיצון. כתגובת נגד לאנטגוניזם החילוני והדתי כלפי החרדיות, הוא מפתח ציניות לכל מה שמקודש לחילוני (ויש לו הרבה דברים מקודשים, ביניהן פרות קלות לשחיטה).
מציץ חזר וטען:
ממללא
תאמין לי שלא מדובר רק במי שיצא מגבולות החצר .
מדובר במשהו הרבה יותר רחב מאשר עיתונות רגשנית. מדובר בדברים כמו מוסד האדמורו"ת בכלל, הכינויים המופלגים לכל אחד ואחד, הספדים ודרשות חתונה בשבח החתן ועוד ועוד.
תוקן על ידי עצכח ב- 23/12/2008 9:23:54
נשלח ב-3/6/2004 16:30
לי עצמי היה הסבר אחר, שקשור בתנועת המוסר.
כידוע, תנועת המוסר מתאפיינת בביקורת חזקה מאד של האדם על עצמו. אחד הסיפורים על הסבא מנובהרדוק מגלה כי חשש להשתתף בדיון על נסיעה למוסקבה, פן מה שמעניין אותו שם הוא לקנות מטריה בחנות, שאותה לא הספיק לרכוש בביקורו הקודם...
זוהי אם כן חשדנות מוכתבת שהפכה לאידיאל התנהגותי, והאדם נדרש להשתמש בה לגבי עצמו כל העת.
מאוחר יותר, עם המאבק מול ההשכלה, היה זה נשק חד ויעיל נגד המבקרים של האורטודוכסיה. אין טעם להשיב לדברי המבקרים, מפני שהמניעים שלהם שליליים. לפי הסיפור הידוע, הרב עונה למשכיל על ביקורתו בשאלה: מה היה קודם, השאלות שלך או התאוות שלך? והמשכיל מודה על האמת שהתאוות קדמו.
וכפי שניסח מציץ את שיטת הנגיעות אצל ר' אלחנן על רגל אחת:
אחד הדברים שמפריעים לי בכתביו של ר' אלחנן הוא דוקטרינת ה'נגיעס' שלו . הטיעונים שלו מורכבים תמיד משני אלמנטים :
א. הבאת מאמרי חז"ל או פסוקים מהתורה ופירושם באופן פשטני בכדי להוכיח את דעתו .
ב. הטענה שמכיון שכל מה שכתוב בתורה היא אמת פשוטה , ומכיון שברור שהוא פירש נכון את דברי התורה , הרי שההסבר היחיד לכך שלא כל אחד מכיר באמיתות האלה הוא בגלל ה'נגיעס' וכמו שאמרה התורה שהשוחד יעוור עיני חכמים .
סגנון הטיעונים האלה נפוץ היום מאד , ובכל פעם שמישהו מנסה להשמיע את קול ההגיון ודבריו נוגדים את דעת מרנן ורבנן שליט"א או את ההשקופה הטהורה , הרי שבמקום לקבל תשובה עניינית הוא מקבל את התשובה שבגלל ה'נגיעס' טחו עינינו מראות את האמת ולכן אסור לנו להשתמש בהגיוננו כלל בעניינים המסורים לגדולי הדור . (והדברים האלה אינם נאמרים מתוך רשעות גרידא , שכן בדרך כלל הדובר מכליל גם את עצמו בין אלה שהשוחד יכול לעוור אותם).
האם ר' אלחנן הוא זה שפיתח את דוקטרינת ה'נגיעס' לכיוון הזה , או שזה כבר גלום בתורתם של בעלי המוסר ?
(האשכול על ר' אלחנן:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=959217 )
למעשה, לגישת ה"נגיעות" יש שורשים כבר בגמרא. לדעתי, התורה היא קודם כל ואחרי הכל פסיכולוגיה. פסיכולוגיה שמלמדת את האדם, את התלמיד חכם, לחקור ולדרוש במניעיו. גישת ה"נגיעות" היא פשוט הקצנה וחידוד של תובנות קיימות במקורות.
דוגמא לדבר, דווקא מהעיתונות של זמננו.
ביתד נאמן הובא סיפור על הרב אלישיב. מעשה באשה בדרום אמריקה שתבעה מבעלה לעלות לארץ ישראל. הבעל, קשיש ממנה בהרבה, לא רצה לעשות זאת. אך מדין הגמרא הכל מעלין לארץ ישראל, ואם האשה תובעת והבעל מסרב, עליו להוציא ולתת כתובה.
כמובן, לפני פסק אחרון בשאלה יש לברר האם דין זה שייך היום, ויש לדיונים על כך היסטוריה ארוכה, והמסקנות לגביה השתנו במשך הדורות. אך הרב אלישיב הוסיף כאן נקודה מעניינת. הוא ביקש לבדוק מה היה באמת המניע של הגברת לעלות לארץ.
התברר, לפי יתד נאמן, כי מדובר באשה צעירה של בעל קשיש ועשיר. לפי החוק בארץ מגוריהם, לאחר מותו האשה אינה יורשת מאומה. כל הכסף שייך למשפחה (כנראה, גם במקרה של צוואה לטובתה). לעומת זאת, במדינת ישראל החוק עומד לצידה. היא האשה החוקית והיא גם היורשת.
הנה היא ה"נגיעה".
שיטת הנגיעות, אם כן, לדעתי, התפתחה בתוך תנועת המוסר כחלק מעצמותה. היא קיבלה משנה חשיבות במאבק מול ההשכלה והביקורת על האורטודוכסיה, כאמצעי לסתימת פיות ולשלילת הלגיטימיות לביקורת על "דעת תורה". גישה זו כה מושרשת בציבור – וכמובן יש לה שורשים בעצם לימוד התורה – ולכן היא הפכה לחלק מאישיותו של בוגר החינוך החרדי המודרני.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/6/2004 16:36
חלק מחברי הפורום יתעניינו בוודאי בפן ההיסטורי והסוציולוגי של תורת הנגיעות. אותי מעניין יותר הפן הפסיכולוגי.
כיצד תיתכן נגיעה מבחינה פילוסופית? האם הרעיון אינו מופרך מעצם היותו?
הרי זה עובד כך. ננתח שני מקרים.
א. הסיפור על הסבא מנובהרדוק והמטריה. לפי החשד שהפנה הסבא כלפי עצמו, הוא רצה לנסוע למוסקבה רק כדי לקנות מטריה. כמובן, כלפי חוץ הוא רצה לעטוף זאת בהצדקות למען הישיבה. כיצד זה נראה בתוך נפשו?
המנגנון השכלי שלו בדק את השיקולים בעד ונגד הנסיעה למוסקבה מצד התועלת לישיבה. בסתר, הוא ידע יפה שהוא רוצה להגיע לשם למטרה אחרת. לכן, הוא מתעלם מהשיקולים נגד ומיפה את כוח השיקולים בעד.
אך מיהו ואיזהו אותו שכל שמבצע את העבודה הזו אחרי הקלעים? נוצרת כאן דינמיקה בין השכל הבודק את השיקולים האובייקטיביים, הרצון שקורא לנסוע בכל מקרה למוסקבה, והשכל המשמש כדי להבין שהדרך למוסקבה היא ליפות את כוח טיעוני הבעד ולהשתיק את טיעוני הנגד. כל אלו קשורים כמובן ל"אני". כיצד זה כל זה מתרחש בתוך נפש אחת?
ב. הסיפור על המשכיל. המשכיל רוצה למרוד בתורה כדי לחיות לפי הנאותיו. כדי לעשות זאת, הוא מניח לשכלו להעלות נימוקים נגד התורה והמסורת. אך כדי להבין שזו הדרך שדרושה לו, הוא צריך להשתמש בשכל כדי להבין את כל זאת.
שוב נוצרת כאן דינמיקה לא פשוטה כלל וכלל.
אולי הנקודה הקשה היא הפעילות השכלית שנותרת מתחת לסף המודעות, או מודחקת. מצטייר כאן דגם של "אני" שבו הרצון רותם למטרותיו את השכל, אך מסוגל למנוע שימוש מלא באותו שכל כדי לבחון אובייקטיבית (זוהי בעית הטעות המפורסמת באפיסטמולוגיה, כיצד היא מתרחשת) אך גם מסוגל ליותר מכך, לעשות שימוש באותו שכל כדי להבין מה הוא אמור לעשות כדי להגשים את עצמו, וכל זאת בלי שהאדם יהיה מודע לכך. כיצד מצליח הרצון להעלים מעיני האדם את השימוש הזה?
שאלה זו קיימת גם בפסיכולוגיה הפרויידיאנית. וכבר הצביעו על קשרים בינה לבין היהדות. האם התשובה גם בעולם המחשבה של תנועת המוסר מוליכה אל הנחה אונטולוגית או לפחות אפיסטומולוגית של קיומו של תת מודע?
אני מודה שהדברים אינם בהירים לי, ותחושה כזו אינה חביבה עלי. המושגים, אמר הרמן כהן, הם כלי העבודה של השכל. דרוש לי דגם של פעילות האני שבתוכו משתבצים השכל, הרצון ואולי עוד גורמים, ובו מוסבר כיצד זה תהליכים שכליים מתרחשים בלי שיש מודעות לגביהם, או בגלל שהם לא היו מודעים מעולם, או בגלל שהם היו קיימים אך הודחקו ונעלמו.
הא כיצד?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/6/2004 17:07
מיימוני,
ייש"כ
דבר גדול עד מאד נתנו לנו בעלי המוסר [ואגב גם החזון איש] בהדגשתם עד היכן נגיעותיו של אדם [כפי שמתבאר בסנהדרין על אבלות הכהן הגדול ועל נגיעותיו בעיבור השנה]. רק כך ניתן לאדם להגיע לתוכי תוכו וגם להבנת פסיכולוגית אנוש [ההוכחות באישי]. אך הבעיה היא שבעוד על עצמו ראוי לאדם להיות בעיניו כרשע, את הזולת יש לדון לכף זכות לעולם כי לעולם לא יגיע למקומו בנקודת הבחירה ורבים משתמשים במוסר להכשיר נגעי עצמם ולפסול במומם את זולתם. רק יחידי סגולה עדיני נפש מסוגלים לנקוט בקו הפכי קיצוני בין עצמם לזולתם בכיוון הזה. הגע בעצמך שמצד "הזנחת החיים על מהלכם הטבעי" הרי קרוב האדם לעצמו ורחוק מזולתו ועדין נפש זה מהפך הזרם מהקצה לקצה ב"ביכור הרגש המוסרי על פני התאווני" ובהצבת נקיטת דרכו להצדיק זולתו ולהרשיע עצמו!
[בהזדמנות זו אביע את אשר עם לבי על זכות הישיבה שיש לי לשבת בהנהלה אחת עם עדיני נפש כמוך וכמו רב_סיינפלד שנוכחתי ונפלאתי כעת באשכול על ר"מ וינברג את גישתו העניינית בתיאור אדם ללא נימה של רכילות! יה"ר שאלמד מכם!]
נשלח ב-3/6/2004 17:14
מימוני
כיהודה ועוד לקרא
גם דעתי היא שתורת המוסר היא זו שיצרה את סוג המבט הזה אצל הציבור הליטאי.
אצל הציבור החסידי, יש לי הרגשה ששם זה מגיע מקצק
ושני סיפורים לחיזוק טיעוני
בצעירותי קראתי ב"המודיע"(לאיזון...) על פשיטה של הנ.ק.וו.ד בישיבה נוברדוקאית השוטר שאל מיהו המנהל כולם ידעו שמשמעות התשובה היא גזר דין מוות ולכן מלאו פיהם מים. עד שבחיר הבחורים בהבינו את הסכנה. קם ואמר אני הוא .
סיפור אדיר של הקרבה למען קיום ישיבה.
כשסיפרו זאת ל"אלטער" אמר שהמניע להקרבה הזאת היה שניית הגאוה, שמישהו ,ולו בלש רוסי יחשוב שהוא הוא ראש הישיבה. אותי הסיפור זעזע. יש בסיפור הזה כל כך הרבה ניואנסים ורבדים עמוקים על נפשם של בעלי המוסר שאין כאן המקום לפרטם.
השני הוא מחסידות קאצק סיפרו לרבי על זקן החסידים שנטה
למות וחיוך על פניו לשאלת מקורביו מדוע הוא מחייך ענה הייצר בא אלי לפתותני לקבל על עצמי צידוק הדין וכו' כך אבוא לידי גאוה.
ואני עשיתי ההפך לא שקעתי בזה, ואז מת. אמר הרבי שהייצר ניצחו בסופו של דבר וגאותו היתה כפולה.(מזמן קראתי ולא זוכר את כל הפרטים אבל העיקרון ברור)
ומה שנשאר בימינו זה החשד במניעי השני, ללא התביעה המיסרת של בעלי המוסר מעצמם.
בספרו של חיים גראדה מביא גם ויכוח בין צמח אטלס הנוברדקאי לבין ההחזו"א על אותו נושא ושם מתגלית "רכות" מחשבתו של החזו"א מול יסורי השבט של המוסר.
א"כ נראה לי שגם החזונישניקים דהיום לוקים בזאת
שלך
נשלח ב-3/6/2004 17:15
.
(רק רציתי להעיר, בשקט בשקט, שהתצפיות שלי לגבי מגזרים שונים, חולקות על הממצאים דלעיל. החילונים אינם פחות ציניים, ואינם מייחסים 'נגיעות' בצורה פחותה מהחרדים. אף אצל "הסרוגים" אינני מאתר 'תמימות' מהסוג שכאילו חסר רק אצל החרדים.)
נאום החי על התפר, בין קבוצות שונות, עבודות אחרות...
נשלח ב-3/6/2004 17:17
אל תקרא לי עדין נפש שכן אז לא ישאר לי לקוח אחד
וכפי שאתה יודע אף אחד לא משלם לי בכדי להיות עדין נפש
מי ואיפה הם המחפשי אמת בלי נגיעות? אני מחפש אותם אצל הליטאים ואצל החסידים. מעטים ניחונו בחוש זה לא להיות נגוע בנגיעות אין זה טבע ציבורי מעם הגדרתה
נשלח ב-3/6/2004 18:14
מסתברא וכולם
בוודאי שרובנו ככולנו נגועים בנגיעות.
בוודאי שיש הפרזה בחיפוש הנגיעות אצל רבים, ולפעמים זה משמש לסתימת פיות.
לא זה נושא האשכול!
העליתי שני נושאים, ואפילו חששתי שהפן ההיסטורי סוציולוגי יעיב על הפסיכולוגי פילוסופי.
א. איך השפיעה שיטת הנגיעות מיסוד תנועת המוסר על התפתחות האורטודוכסיה עד ימינו.
ב. איזה דגם של הפסיכולוגיה האנושית יכול להסביר תופעה סותרת את עצמה כמו הנגיעות.
אני בטוח שחכמי הפורום יוכלו לתרום לכך רבות, ואני מייחל לעצתם. היכן יש כאן מורה נבוכים?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-3/6/2004 18:56
מיימוני,
"קיומו של תת מודע"! זה מתאים לקבלה כפי שמשתקפת בעיניך!
רבות פעמים כבר התבאר שהאדם מתחיל את דרך מודעותו בתת מלל כמו שאנו עדים לתינוקים. לזה קוראי תחושה העוברת חיש מהר מנושא לנושא בלי לעצור על כל יחידה בנפרד. שלב המחשבה "חש+ב" דהיינו עצירה על יחידות במתן מסגרת ["ב"] ל"חש", בה נעצרת המחשבה על כל יחידה. ידוע שבפרסומת היו מכניסים תמונה אחת מתוך ה 16 או 24 [שכחתי, יצחק_יונתן?] לשניה של סיגריה. אם כי לא נעצרה המחשבה על הדבר ולא היה המביט יכול להעיד במלל שראה את התמונה, זו השפיעה על מודעותו ברמת החישה המהירה.
גם החכם מכל אדם עדיין לפניו דברים בהם עליו להחכמים שהם אצלו ברמת החישה. עדיין לא מצאנו שיש דיבור הבודד את מגווני הטעמים אלא בסיווגים כלליים מאד. גם בבחינת הצבעים שהיא מפותחת יותר, עדיין המעורפל רב על הברור, וכי לכן נדבר על הטוען שאיכשהו צבעו או צליל נאה מחבירו, שזה בא לו מ"קיומו של תת מודע"?
מעתה אם הבנו את התהליך מהתחושה למחשבה, ניתן לקרוא לרמה התחושתית תת-מודע. אך עדיף תת-מלל כי תת-מודע נשמע כמפלצת זרה השוכנת מאחורי האדם ומתפללת [ בפתח הפ' כמו manipulate] בו.
נשלח ב-3/6/2004 18:57
שלום
ה"נגיעות" שורשם בהטיה השכל, המייצג לצורך זה את הדין "יקוב הדין את ההר"ץ וזה היה מקומם לאורך הדורות .
כלומר השימוש שנעשה בו ביהדות היה רק המשפט ,בבין אדם לחבירו. ואילו בהלכות איסור והיתר הנגיעה לא שינתה דבר
להפך כל דין "עד אחד באיסורין" נלמד מנוגע בדבר!.
מה שעשתה תנועת המוסר , זה להעתיק את זה לבין אדם למקום
או אם תרצה בין אדם לעצמו.
נכון שגם זה נעשה בהתפתחות. ולא ראי ר' ישראל סלנטר כראי ה"סבים". לא נראה לי, שהסיפור הידוע על ר ישראל, שבשעת המגיפה ביום הכיפורים, עלה וקידש ברבים, הגם שלא היה חולה, רק כדי להורות לחלשים לאכול. שהיה מפשפש במניעיו, האם כל רצונו הוא לאכול .ולכן מורה לעצמו היתר בכסות של פיקוח נפש. לא ולא.. זהו הדין ומניעים לא חשובים. וזה דעתו של החזו"א שהבאתי בתגובתי הקודמת,
שאלה מענינת היוצאת מדברי מימוני .אם היתה איזו השפעה לתורת פרויד על התהליך הזה, או אולי ההפך,
לכל לראש בעלי המוסר לא דברו על התת מודע במובנו הפסיכולגי, לטעמם זה היה המודע לחלוטין, וכל טענתם היתה שיש כאן רמיה עצמית מודעת ,והם גם לא נטו לחבר את כל מארג הסבך הנפשי אל שורש אחד. אלא פתרו כל דבר בתחומו הוא.
מה שלטעמי מבדיל אותם מפרויד אם כי יכול בהחלט להיות שהם פשוט נתנו אינרפטציה משלהם לאותו ענין.
כמו כן דוקא "הייקים" ששמעו על פרויד היו מהמתנגדים הגדולים לתורת המוסר ואולי זה מרמז על משהו??
ועדיין טובה שאלתו, מנסיון תשובתי.
נשלח ב-8/6/2004 22:49
מיימוני
לא הבנתי מה הקושי העקרוני/פילוסופי בתורת הנגיעות ? לכאורה ההיפך הוא הנכון , העובדה ששכלו של אדם פועל באופן תקין הוא משהו שכלל אינו מוכרח מעצם טבע המציאות .
תהליך המחשבה מתרחש בתוך העולם הזה , על פני משך זמן מוגדר , אצל אדם נתון ומעורבים בו מנגנונים אמפיריים(פיזיים ו/או פסיכולוגיים נתונים) . אין שום ערובה שהתהליך הזה יפעל באופן תקין .
אם מישהו טוען שהרצון או נטיות מסויימות משפיעים על תהליך המחשבה , הוא צריך אולי לאמת זאת , להגדיר זאת , להציב לזה גבולות ברורים ופרופורציות נכונות . אבל קושי עקרוני איני רואה כאן .
נשלח ב-8/6/2004 23:30
מציץ
אני מוכן תמיד לבאר שוב, במיוחד אם לא בארתי כראוי.
לי לא ברור המנגנון של הנגיעה.
נניח שהסבא מנובהרדוק רוצה לבחון אם יהיה זה לתועלת לנסוע למוסקווה.
אבל בתוך תוכו הוא גם רוצה לנסוע למוסקווה כדי לקנות מטריה. וכמובן אין הוא מודה בזאת לעצמו.
אז הוא משתמש בשכל בכמה רמות, או שמא יש כאן כמה שכלים?
שימוש אחד הוא לבחון את הצדדים בעד ונגד.
שימוש שני, מקביל בזמן (התודעתי) לזה שציינתי ראשון, או אפילו קודם לו בזמן, הוא לעשות מהר חשבון, לראות שלא ברור אם המסקנה השכלית תהיה בעד, ואז לעשות כל מיני תיחכומים ורמאויות כדי שהשכל ישתבש ויסיק מסקנה בעד הנסיעה.
א. כמה שכלים השתתפו בתהליך הזה של חשיבה נגועה?
ב. מי בדיוק אחראי למה?
הנקודה המרכזית היא שצריך שכל כדי להתערב בפעולות של שכל ולקלקלן. וצריך להיות איזה מנגנון שמצליח להסתיר את ההתערבות הגסה הזו באוטונומיה של השכל.
איך כל זה מתרחש?
ואם תענה שזה פשוט ואינטואיטיבי ומדוע לא בעצם, אזי אתה פותח את הדרך בפני אלו שמאשימים כי שום תהליך שכלי אינו נקי מתערובות, ואי אפשר לסמוך על מאומה, אפילו לא על שתים ועוד שתים הן ארבע.
התשובה שאני מחכה לה היא שירטוט של מרכיבי השכל והתודעה שמשתתפים בתהליך בירור של שאלה של כדאיות, לנסוע או לא לנסוע, ואיך מתערבת בכל זה הנגיעה, ומי אחראי לה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-8/6/2004 23:59
קשה לי לראות קשר בין תנועות כאלה או אחרות לרגשות כל כך בסיסיים בכל אדם.
קשה להניח שיש מנגנון "נגיעות" שונה אצל יהודים, אצל בעלי המוסר, או אצל כל קבוצה נבדלת. זהו, לכאורה, רגש אנושי בסיסי שאיש איננו נקי ממנו.
יתכן שעוצמותיו משתנות, אם בעקבות ה"חיטוט העצמי" המוסרני, אם בעקבות העובדה שהיהודים היו קבוצת מיעוט, אך ככלל, זוהי תופעה אנושית וטבעית במסגרת ה"אני" שדורש תמיד את טובת עצמו.
קשה לבצע אבחנות בין בני האדם. אצל כל אחד זה פועל אחרת.
פתרון חלקי מצוי בהעברת הסוגיה למקום הרחוק ביותר האפשרי ובדיקתה בעיני "זר". גם פתרון זה בעייתי, שכן לפעמים דווקא המבט הפנימי, הוא הנכון וה"אובייקטיבי" יותר.
קיצורו של דבר, זוהי סוגיה שנדונה להשאר במתחם העניינים הבלתי פתורים.
נשלח ב-9/6/2004 00:17
יש לי המון מה לענות לכולם, אבל קצרה היריעה ואני עייף נורא. בקצרה:
תורת הנגיעות מתחילה מהיוונים, במוחד החל מהסטואה, ועוברת כחוט השני כמעט לכל אורך תולדות הפילוסופיה.
ברור שהייתה לה עדנה מיוחדת באירופה של המאה ה19, הן ביהדות והן מחוצה לה.
המאה ה19 היא העידן של "הסרת המסכות": המאמץ להראות שמאחורי התופעות המוכרות עומדים "כוחות אפלים". הללו יכולים להיות שונים, אבל כולם "אפלים" מבחינת החשיבה המסורתית. זהו הקו של מארקס (אינטרסים כלכליים), של שופנהאואר (הרצון - כמעט כמו המוסרניקים), של ניטשה (מאבק היצרים) ושל פרויד (הליבידו), אבל גם של הוגים פחות מוכרים (פון הארטמאן, למשל).
מבחינה פילוסופית הדברים נוסחו היטב ע"י הוגי המוסר, ובמיוחד רי"ס והסבא מנובהרדוק, אבל שרשיהם בספרות המוסר הימי-ביניימית. הנחת המוצא היא כי כחות הנפש של האדם נבראו בו לתכלית ראויה: השכל - כדי להובילו אל האמת, הדמיון - כדי לסייע לו להמחיש דברים מופשטים ובכך לעזור לפעילות השכל, והרצון - כדי לעורר את האדם לדאוג לצרכיו הפיסיים. אלא שלא תמיד העניינים בשליטה, ולעתים הרצון "חורג מסמכותו" ומגייס את הדמיון, שנעשה לכלי למסירת תמונה מעוותת של המציאות (ובכך לכח מתחרה לשכל, ושלילי בעיקרו). במאבק שבין השכל לרצון כוחו של הרצון חזק יותר, ביסודו, משום שהוא מהיר יותר, תוסס וחיוני יותר, וכן בלתי-מודע יותר. כל אלה נותנים לו יתרון כח משמעותי. יתרון זה בא לידי ביטוי בין השאר בכך שהרצון איננו נלחם בשכל רק באופן חזיתי, אלא גם משבש אותו, ועוטף את יצירי הדמיון במעטה של הכרה שכלית (במצבים קיצוניים - "שיטה של עבירה", בלשון המוסרניקעס). זוהי הנגיעה: פגיעה סמויה בכח שיפוטו של השכל, שנועדה להפכו למכשיר ביד הרצון.
וראה הגדרת הרב דסלר בסוף ח"ב של מכתב מאליהו (שמישהו מהחרוצים יעתיק, אני עייף).
לא התיימרתי לחדש כאן משהו, רק לנסח בצורה שיטתית, ואני מקווה שכיוונתי למשאלתו של מיימוני.
אשר לקוצקער, זה נכון, ויש לכך שרשים (קלושים אמנם) עוד בחסידות המוקדמת ואכמ"ל. וכן יש רגליים להשערה שהסבא מנובהרדוק הושפע בעקיפין מקוצק.
