הנני לפניכם מאמרו של הרב רפפורט
ב"ה.
שינה בסוכה
מדין הגמרא והפוסקים
השולחן ערוך והרמ"א
א) בשולחן ערוך אורח חיים סימן תרל"ט סעיף א' פסק המחבר, וז"ל: כיצד מצות ישיבה בסוכה, שיהיה אוכל ושותה [וישן ומטייל ] ודר בסוכה כל שבעת הימים, בין ביום בין בלילה, כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה. וכל שבעת ימים עושה אדם את ביתו עראי ואת סוכתו קבע. כיצד: כלים הנאים ומצעות הנאות, בסוכה. וכלי שתיה, כגון אשישות וכוסות, בסוכה. אבל כלי אכילה, כגון קדירות וקערות, חוץ לסוכה. עכ"ל. וברמ"א שם: ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו.
ובשולחן ערוך שם ס"ב: אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעה, בין ביום בין בלילה, ואין ישנים חוץ לסוכה אפילו שינת עראי. אבל מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה כו' ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח. עכ"ל. וברמ"א שם: ומה שנוהגין להקל עכשיו בשינה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצות, יש אומרים משום צינה, דיש צער לישן במקומות הקרים (מרדכי פ' הישן ). ולי נראה משום דמצות סוכה איש וביתו, איש ואשתו כדרך שהוא דר כל השנה, ובמקום שלא יוכל לישן עם אשתו, שאין לו סוכה מיוחדת, פטור. וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה, אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת. עכ"ל הרמ"א.
שלשה דברים מפורשים בדברי הרמ"א: (א) "נוהגין להקל עכשיו בשינה בסוכה, שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצוות"; (ב) מנהג זה כבר נתפשט בדורות הראשונים, ואחד מגדולי הראשונים - המרדכי - [לא קרא תגר על המנהג, ואדרבה] הציע טעם ליישב ולהצדיק המנהג שנהגו. (ג) הרמ"א עצמו [לא הורה למחות כנגד הנוהגים כן, ואדרבה] מצדיק המנהג על יסוד זה שקבע שכשאין אשתו ישינה עמו בסוכה [והאחרונים הוסיפו שאין לאשה שום חיוב לישון בסוכה אם אינה רוצה, אפילו כשאין לה צער מיוחד מזה ], אף הוא פטור מלישן בה. כי כשאין האשה ישינה בסוכה שוב לא מתקיימת בשינת הבעל התנאי של "תשבו כעין תדורו", ועל כן, גם הוא אינו מחוייב לישן בסוכה.
ביאור שיטת הרמ"א
ב) והנה במה שהעיד לנו הרמ"א ש"נוהגין להקל עכשיו בשינה בסוכה שאין ישנים בסוכה", יש לציין שבנוסף לדברי המרדכי שציין הרמ"א, כתבו כן עוד ראשונים וטעמיהם ונימוקיהם עמהם. בספר "בית הבחירה" לרבינו מנחם המאירי (עמ"ס סוכה כח, א) כתב: "ואף אנו נוהגים להקל שלא ליתן מטות שלנו בסוכה ולשכב שם מפני סכנת הצנה שהיא מצויה בלילות במחוזות הללו, וכן שהם עלולים בגשמים הרבה באותו זמן, והרי אנו כמורשים מעיקרא. אלא שאבותינו ורבותינו היו נוהגים בלילות הראשונים ובימים הראשונים, שישנים שם קימעא בבגדיהם, דרך חבוב מצוה". גם בספר המנוחה לרבינו מנוח מנרבונה העיד על בני דורו ש"עכשיו הקילו בשינת הסוכה" ונתן שני טעמים לדבר: (א) "משום דפירצה קוראה לגנב". ו(ב) "דנפל חולשא בעלמא ורוח קימעא עוכרם".
הרי לפנינו שלשה מגדולי הראשונים, מהם שלא דרו במקומות הקרים כרוסיא ופולין וכיו"ב אלא במקומות שהאקלים שם היא בדומה להאקלים בארץ ישראל וכיו"ב, וכולם מעידים ואומרים שכבר בימיהם ובמקומותיהם, כמעט ולא לא נהגו לישן בסוכה. וכיו"ב מבואר במנהגי וורמיישא: "ועתה אינם ישנים [בסוכה] כי אם אנשי מעשה ויחידי סגולה ונתפשט כן בכל הגולה".
והנה בראשונים הנ"ל מבואר דטעם המנהג הוא משום הצינה והקור, הרוחות והגנבים. ולפי דבריהם מובן מה שאין ישנים בסוכה כי אם יחידי סגולה, כיון שרק יחידים אלו אינם מצטערים ע"י השינה בסוכה. [ומדברי המאירי מבואר שאפילו היחידי סגולה פטורים היו מן הדין אלא שנהגו לישן קצת בסוכה "דרך חיבוב מצוה"]. אבל הרמ"א כתב על טעם הראשונים דאינו "מספיק שהרי ברוב המקומות אינו קר כל כך בימי הסוכות", והמציא טעם חדש לשבח המנהג שנשתרבב, והוא דההיתר שלא לישן הוא משום דינא דתשבו כעין תדורו, "מה דירה איש ואשתו, אף סוכה איש ואשתו", ולאידך העיד שעכ"ז המדקדקין במצוות ישנים בסוכה. ומסתימת דבריו מבואר דמנהג המדקדקין הוא שאין ישנים כלל חוץ לסוכה ולא רק "קימעא דרך חיבוב מצוה".
ודברי הרמ"א דורשים ביאור בשנים: (א) אם אין חיוב לישן בסוכה אא"כ אשתו ישנה עמו, מהו טעם המדקדקין במצוות שישנים בסוכה, והלא הרמ"א בעצמו פסק (או"ח שם ס"ז) ד"כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות"? (ב) הרמ"א פתח את דבריו וקבע "נוהגין להקל עכשיו בשינה בסוכה שאין ישנים בסוכה", ומסתימת דבריו משמע שכך נהגו ונוהגים הכל [חוץ מן המדקדקין], וסיים בנימוק שלכאורה אינו מצדיק את הנהוג אלא לאנשים הנשואים שנשותיהם עמהם בעיר. בשלמא לפי טעם המרדכי שאין ישנים בסוכה מחמת הקור, שפיר נהגו גם הרווקים שלא לישן בסוכה שהרי הכל מצטערים אצל צינה, אבל לפי הרמ"א לכאורה אין היתר אלא לנשואים, וגם בהם, הרי נתת דבריך לשיעורין, שאם אין אשתו עמו בעיר או שהוא מהולכי דרכים - למה יפטר משינה בסוכה?
והנה לגבי הקושיא הראשונה יש לומר בשני אופנים: (א) שהמדקדקין חוששים שאולי יש חיוב לישן בסוכה גם כשאין אשתו ישן בה, דגם בכה"ג שפיר מיקרי "תשבו כעין תדורו". (ב) לדעת הרמ"א באמת אין ענין גם למדקדקין לישן בסוכה אא"כ גם אשתו ישינה שם, וכמו שסיים "וטוב להחמיר ולהיות שם עם אשתו כמו שהוא דר כל השנה אם אפשר להיות לו סוכה מיוחדת". וחומרא זו היא אכן מנהג המדקדקין שעושים סוכה מיוחדת ונשותיהם ישנים עמהם בסוכה. וכן משמע ממ"ש הרמ"א בדרכי משה. [וכ"כ בשו"ת דברי יציב להגה"ק מצאנז-קלויזענבערג זצ"ל (או"ח סרע"ד): ד"חזינן שם מפורש דמ"ש הרמ"א דטוב להחמיר וכו', היינו דוקא אם אפשר לו בסוכה מיוחדת הא לאו הכי לא"].
אבל קושיא השני' לכאורה מתמי' טובא. ובספר אשל אברהם להגאון הקדוש מבוטשאטש זצ"ל כתב שבאמת הרמ"א פוטר את כל העלם כולו מדין שינה בסוכה. הוא תני לה והוא מפרש לה: הרמ"א סובר שרווקים נמשכים אחרי בעל הבית או רובא דעלמא. במצות "תשבו כעין תדורו" דיבר הכתוב בהווה. כיון שבמצב הרגיל ביותר אין השינה בסוכה "כעין תדורו", שוב אין חיוב על אף אחד – אפילו רווקים וכיו"ב - לישון בסוכה! אמנם אם באנו לדון מסברא, בוודאי חידוש עצום הוא לאמר דהיכא שאין לרוב העולם סוכות המיוחדות לאיש ואשתו אין חיוב גם על הרווקים לישן בסוכה. אבל בזאת בוודאי צדק הגה"ק בעל אשל אברהם, שלשון הרמ"א וסיגנונו מורה ובא שהמנהג שלא לישון בסוכה הוא מנהג השווה בכל החייבים במצות סוכה ולא רק לאנשים נשואים. ואם לא זכינו לרדת לסוף דעתו, מ"מ דברי הרמ"א הרי הם כדבר משנה עבורנו, וקבלה היא זו בידינו ש"בני ישראל יוצאים ביד רמ"א", והוא לא הורה לעקור את המנהג "שנשתרבב", אלא זירז את המדקדקים לבנות סוכות המיוחדות לאיש ואשתו ולקיים מש"נ תשבו כעין תדורו.
שיטת הט"ז
ג) בטורי זהב או"ח שם (סק"ט) הקשה על טעם הרמ"א בישוב המנהג "שאין ישנים בסוכה", והציע טעם מדילי', וז"ל: ונראה לעניות דעתי לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמרא (סוכה כה, א-ב) שלוחי מצוה פטורים [מן הסוכה] . . . והכי נמי למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקכ"ט (ס"ב), ונשים פטורות מן הסוכה, אם כן אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה, ועל כן פטור מן הסוכה בלילה בשינה. ואפילו אם אשתו איננה טהורה, מכל מקום שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאיתא בגמרא (עירובין סג, ע"ב) שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו, ואמר רב יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר (מיכה ב, ט) נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. כן נראה לי טעם הקולא בזה למי שמיקל בו. עכ"ל הט"ז.
והנה לענין מ"ש הט"ז בתחלת דבריו "דאם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה" [וע"כ פטור מן הסוכה] הקשה החיי אדם (כלל קמ"ז סעיף א') דהלא קיי"ל (יו"ד סקפ"ד ס"י) דגם כשהולך בדרך, שאז יש חיוב לשמח את אשתו, אם לדבר מצוה הולך הוא פטור מלשמח את אשתו. וא"כ איך שייך לומר דכאשר הבעל רוצה לשמח את אשתו הרי הוא פטור ממצות סוכה? ותירץ החתם סופר (בהגהותיו שנדפסו על גליון השו"ע), וזה לשונו: "דלא קשה מידי, דהכא כעין תדורו בעינן ואילו בדירתו כשהי' צריך לשמח אשתו לדבר מצוה הי' מחוייב לצאת מבית לחדר לפוקדה, אם כן אין כאן מצות סוכה כלל. ומזה הטעם מצטער פטור מן הסוכה, אע"ג שחייב בכל המצוות. ומשום הכי לא הוה כעין דירה, דהמצטער יוצא ממנה וממילא אין כאן מצות סוכה". [וכ"כ בשו"ת דברי יציב (הנ"ל ס"ב) שם].
ועל יסוד דברי החתם סופר נראה לפרש גם המשך דברי הט"ז דגם כשאין אשתו טהורה המצוה לשמח אשתו ברגל 'דוחה' מצות ישיבה בסוכה, דכוונתו לומר דבכה"ג שרוצה לשמח את אשתו ע"י שינה עמה בחדר, כיון שאילו הי' בבית הי' יוצא מבית לחדר לקיים מצוה, אם כן גם בסוכה אינו מחוייב לדור בה בכה"ג, דתשבו כעין תדורו בעינן.
ובשולחן ערוך רבינו הרב (או"ח שם ס"ט) ביאר דברי הט"ז באופן אחר, וז"ל: עכשיו נהגו העולם להקל בשינה שאין ישינים בסוכה רק המדקדקים במצות. ויש שלמדו עליהם זכות למי שנשוי אשה, שחייב לשמח את אשתו ברגל, ונשים פטורות מן הסוכה, אם כן, אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה, וכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת כמו שיתבאר בסימן תר"מ, ועל כן הוא פטור משינה בסוכה בלילה. ואפילו אם אשתו איננה טהורה, מכל מקום שייך שמחה כשבעלה מתייחד עמה בחדר אחד כמ"ש. ומכל מקום, טוב להחמיר שיהיה לו סוכה מיוחדת שיוכל לישן שם עם אשתו ויקיים שתי המצות. עכ"ל רבינו.
עכ"פ מדברי שלשתן [הט"ז, החת"ס ושו"ע הרב] נמצינו למדין דמי שהוא נשוי ורוצה לישן בחדר אחד עם אשתו, כיון דיש בזה קיום מסויים במצות שמחת אשתו, הרי הוא פטור מחיוב שינה בסוכה, יהי' מאיזה טעם שיהי'.
סיכום הדברים
ד) הרמ"א קבע "שאין ישנים בסוכה רק המדקדקין במצוות", וכן כתב בשולחן ערוך הרב או"ח שם סעיף ט'. מדברי הרמ"א עצמו משמע דמנהג זה שווה הוא בכל, נשואים ובחורים רווקים, והגה"ק מבוטשאטש סובר שגם טעמו של הרמ"א שייך (בעקיפין) גם לגבי רווקים. טעם הרמ"א אינו ענין לקור וצינה שלא כל המקומות שוות בזה, אלא יסודו הוא בדין "תשבו כעין תדורו" הנאמר במצות סוכה וכמו שנתבאר.
בנוסף לכך ישנם שלשה טעמים נוספים שנאמרו להצדיק המנהג בתנאים מסויימים: (א) מפני הצינה: כשהקור או המזג אוויר בסוכה מפריע לו, דבכה"ג הרי הוא מצטער (טעם המרדכי והמאירי ורבינו מנוח). (ב) מפני ליסטים: "כל שיש בישיבתם בסוכה חשש גנבים או לסטים" והפירצה בבית קוראה לגנב. (המאירי ורבינו מנוח). (ג) מפני מצות שמחת יום טוב: וזה שייך רק בנשוי דקיי"ל אשה בעלה משמחה.
עוד יש טעם נוסף להקל בענין השינה בסוכה, והוא כמבואר הלבוש (או"ח סימן תר"מ ס"ד), וז"ל: כל מצטער פטור מן הסוכה בין מלאכול בה בין מלישן בה, ומצטער דפטור אסמכוה אקרא ג"כ דכתיב הכא (אמור כג, מב) כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, וכתיב (תהלים לז, לה) ומתערה כאזרח רענן, ודרשו בה איזהו אזרח שחייב לישב בסוכה, מי שהוא שליו ושקט ורענן בתוך סוכתו שיוכל לישב בה בשמחת לבו אבל לא המצטער מחמת ישיבתו בה . . . מה שנהגו רובא דעלמא לישן חוץ לסוכה כבר אמרנו למעלה (סתרל"ט ס"ב) שסומכים על דבר זה שיראים מפני הצינה והוי כחולה שאין בו סכנה או כמצטער שפטור מן הסוכה שאין לכל אדם כרים וכסתות שיוכל להביאם תוך הסוכה. ואפילו יש לו, אין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם – אין לך מצטער גדול מזה. עכ"ל הלבוש.
נימוקים דומים ונוספים נמצאים בכמה ספרים, לא עת האספם פה. רק נציין שגם בארצות החמות כמו בארץ ישראל, בארץ מצרים, מרוקו וכיו"ב, העידו כמה פוסקים שנהגו להקל מאד בענין השינה בסוכה וכמה מהם אף עשו סמוכין לאלו שנוהגים שלא לישון בסוכה כלל.
וכבר כתב ב"ערוך השולחן" (או"ח שם סי"ג) ש[מלבד בעיית הקור בסוכה] "לפי הסוכות שלנו, ברובא דרובא בהכרח להצטער בשינה בסוכה כמו שאנו רואין זה בחוש, ומיעוטא דמיעוטא שלא יצטער בשינה בהסוכה, ולכן נהגו להקל בזה".
והנה אם כי בוודאי אמת נכון הדבר שכמה פוסקים, ובראשם הגר"א (בביאורו לאורח חיים שם – הובא במשנה ברורה שם סקי"ח), החמירו בענין השינה בסוכה ולא קיבלו עליהם דברי הרמ"א בנדו"ד, וגם יש שבאו לדון מסברא על תוקפם של כל נימוקים אלו שנאמרו ליישב למה "אין ישנים בסוכה" ונפגשו בעקולי ופשורי - תקצר היריעה מהכילם – מכל מקום דומה אני שכל אדם ישר הולך יודה על האמת, דמי שנוהג כמנהג שהובא ברמ"א, בט"ז במגן אברהם ובשו"ע הרב, אין מזניחין אותו, ופשיטא שאין לבא אליו בטענת פושע. ואכן, הרבה יהודים שומרי תומ"צ, בפרט בחוץ לארץ, ואפילו כאלו שיש להם סוכות גדולות וחמות "בתוך הבית" אינם ישנים בסוכה, מטעמים הנ"ל.
לאידך, כמו אז גם עתה, הרבה בעלי נפש מדקדקין במצוות מחמירים לישן בסוכה [ואפילו כשהם נשואים ונשותיהם עמהם], או משום שעושים סוכות מיוחדות לדור בהם כען דירתם כל השנה, דבכה"ג מקיימים מצות סוכה בלי פקפוק גם לשיטת הרמ"א, או משום שסומכים על שיטת הגר"א וסיעתו שגם כשאין אשתו ישינה בסוכה מחוייב ועומד הוא במצות סוכה וגם כשישן לבדו מקיים המצוה כתיקונה. ובחמשים שנים האחרונות כאשר הרחיב ה' לנו בסוכות קבועות במחיצות קשות כברזל עם קיטנויות קיטוניות לצניעות ומכשירי חימום לרוב, ונתקיים בנו מה שאמרו חז"ל (עבודה זרה ג, א) "מצוה קלה יש [לנו] וסוכה שמה", אכשור דרא ונתרבו הרבה ספסלים, כרים וכסתות בסוכות, ואלפים מישראל ורבבות מישראל ישנים בצילא דמהימנותא ושינתם עריבה עליהם ומקיימים בזה מצות סוכה בחדות הלב ובשמחה של מצוה.
משנת חסידים – נהרא נהרא ופשטי'
מסירות נפש על שינה בסוכה
ה) והנה כבר מקדמת דנא נהגו הרבה חסידים ואנשי מעשה להתנהג לפנים משורת הדין ולהקפיד מאד על השינה בסוכה, וכמ"ש הגה"ק ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר" זצ"ל בספרו "נימוקי אורח חיים" (או"ח סתרל"ט), ש"אבותינו ורבותינו תלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע מסרו נפשייהו על שינה בסוכה, וזקיני הקדוש מורנו הרב צבי אלימלך [מדינוב, בעהמח"ס בני יששכר] זי"ע ותלמיד[י]ו וחסידיו הזקנים במסירת נפש על זה".
גם ידוע הסיפור על דבר המשרת המכונה יוסף מרדכי שהי' אצל רבינו הצמח צדק זי"ע: "דער צמח צדק האט אמאל געהייסען יוסף מרדכי'ן געהן שלאפען אין סוכה, - אצל הצמח צדק הי' ב' סוכות אחת בבית, וסוכה ב' בחצר – והי' אז קור גדול און א זאווירוכע וענה יוסף מרדכי עס איז דאך קאלט והשיב הצ"צ: עמלק איז קאלט, א אידן איז ווארעם, געה שלאף אין סוכה וועסטו האבן אריכות ימים". ואכן בזכות זה נתברך באריכות ימים ושנים טובות – נפטר בן מאה ושלש שנה, וכשהי' בן תשעים ושמונה רקד על הגג של האולם הגדול [החדר הגדול של בית הכנסת בחצר הרבי] כמו נער. וידוע שהרה"ח וכו' הנודע בשם ר' יצחק מתמיד הי"ד נזהר שלא לישון חוץ לסוכה כל ימי החג, דבר שבוודאי לא עלה לו בנקל בעיר ליובאוויטש שברוסיא הלבנה. וכמוהו רבים.
עוד יש להעיר שדוקא ע"פ תורת החסידות מודגשת המעלה של שינה בסוכה, וכמבואר בספרים הקדושים ע"ד ענינו המיוחד של מצות סוכה שהמצוה מקפת את כל גוף האדם וכל עניני האדם, שאכו"ש ושינתו וכל מעשי הרשות שלו נתפסים במעשה המצוה כי בהם ועל ידם מקיים מצות סוכה, וכמה נפלאת היא מצות סוכה אשר "ביי דער מצוה פון סוכה איז דאך אפילו ווען ער שלאפט אין דער סוכה איז ער מקיים א מצוה פון דעם אויבערשטען", "וזהו ענין המצוה דתשבו כעין תדורו, שצריך להכניס תחת צל הסוכה כל עניני חייו בכל פרטיהם ופרטי פרטיהם, ועי"ז עושים מכל פרט ענין של מצוה. והיינו, דהגם שבמשך כל השנה כולה צריכים לעבודה גדולה עד שיהי' בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), והחכם יהי' ניכר באכילתו ובשתייתו ובמשאו ומתנו כו' (רמב"ם הל' דעות רפ"ה), אמנם בחג הסוכות, מצד עצם קיום המצוה (גם בלא העבודה דבכל דרכיך דעהו) כשעושה דברים אלו בסוכה הרי הוא מקיים המצוה דבסוכות תשבו". ולפי זה מובן הוא וביותר למה מסרו נפשם כמה מגדולי החסידים וצדיקי הדורות על השינה בסוכה, וכמו שנתבאר.
מנהג חסידים שלא לישון בסוכה
ו) לאידך מצינו כמה אדמורי"ם, צדיקים מגזע תרשישים, וקהילות הקודש שנהגו על פי דרכי החסידות המסורות לנו מהבעש"ט ותלמידיו זי"ע שנהגו שלא לישן בסוכה, וכמו בשלשלת הזהב של בית דזיקוב, וכמ"ש הרה"ח ר' אהרן האלבערשטאם שליט"א בספרו "נזר הקודש – מנהגי בית ראפשיץ" ש"בדזיקוב ושענדישוב לא היו ישנים [בסוכה]". [ומחסיד שמוצאו מבית דזיקוב שמעתי שפעם קרה שאחד מחסידי האדמו"ר מדזיקוב נטה להתנמנם בסוכה, וטפחו הרב על ראשו באמרו "שלאפן טוט מען אין בעט נישט אין סוכה"].
גם הרה"ג ר' יהושע כ"ץ ז"ל רב דק"ק מאקאווע ועוד ק"ק [שהי' זהיר טפי במצוות סוכה] העיד ש"בבחרותו בעת נסע להסתופף על הימים הנוראים בצל רבו כ"ק אדמו"ר מרן מורנו הרב ר' אהרן זי"ע בעיר בעלז", ו"החסידים והתושבים דשם לא נהגו לישן בסוכה". הרב כ"ץ לא שינה את מנהגו "אף כי היו אנשים שם בהאכסניא שלעגו עליו על חסידותו בזה".
והגה"ק ממונקאטש זצ"ל בספרו "נימוקי אורח חיים" שם קובל על המתחסדים שנהגו שלא לישון בסוכה אף שלא היו מצטערים מחמת הקור, וז"ל: "ומכאן תוכחת מגולה לאותן המקילים (אשר מקלם יגיד להם) יהיו מי שיהיו (ואם עשאן לדרך צדיקים אשר יקראו בשמותם אז בוודאי גרע יותר כי חוטא ומחטיא את הרבים בזה ללמוד בדורנו ממעשיו) שאינם ישנים כלל בסוכה אם כי יש להם סוכות ותנורים בתוכם, ובפרט בתים גדולים ובנינים מרווחים ועוסקים כל ימיהם בבנין בתים (בבחינת נשמות מדור הפלגה), וגם סוכות כנ"ל ולהשתמש בהם בכל השנה בתים קבועים חדרים נאים, אבל אין ישנים בהם לעולם אם כי יש להם תנורים שם וגם כרים וכסתות לרוב ולאין מספר וכו' ופשוט שאין להשגיח במעשיות הבל שלהם כי זקנו או זקנתו צותה לאביו או זקנו וכו' שלא לישון בסוכה כלל כי . . . אין דנין מזמן לזמן ומגברא לגברא, כי הרי אנו רואין אותם בריאים וחזקים באבריהם וכחלב פרים מפוטמים בכל מעשיהם".
סתם ה"מנחת אלעזר" ולא פירש על איזה צדיקים וחסידים יצא בסופה ובסערה בהתלוננו על מנהגם שלא לישן כלל בסוכה. אכן הדברים ידועים שכיוון לצדיקי וחסידי בעלז שבאו והתיישבו בגבולו בעיר מונקאטש והגלילות ונשתלשל מכל זה מדנים ר"ל. [ובכמה מקומות בספריו מתח עליהם את שבט הביקורת והתבטא עליהם בסיגנון החריף המיוחד לו ].
כ"ק האדמו"ר מפאפא זצ"ל (בעל "ויגד יוסף", תלמידו של הרבי מבלז זצ"ל) ויבלחט"א בנו מ"מ האדמו"ר הנוכחי מפאפא שליט"א העידו שבבעלז לא ישנו בסוכה ונמנעו אפילו מלהתנמנם בסוכה, אם כי (בפירוש אמרו ש)לא ידעו פשר דבר! ומצאתי שבלוח "דבר יום ביומו" ("לארץ ישראל ולחוץ לארץ") שנדפס באה"ק מטעם חסידי בעלז, (משנת תשמ"ב ואילך), נאמר במנהגי חג הסוכות: נוהגים להקל בשינה ובפרט במקומות הקרים וכו'.
בשיחת ליל ראשון דחג הסוכות ה'תרצ"ט דיבר כ"ק אדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסאהן מליובאוויטש זי"ע, בענין השינה בסוכה. באותו מעמד גילה רבינו הריי"צ מסורת עתיקת יומין מ"בית הרב" בעל התניא ע"ד ההקפדה שלא לישן בסוכה. אז סיפר מהוריי"צ איך שעוד בחיי רבינו הגדול בעל התניא ושו"ע הרב זצוקללה"ה, הוכיח בנו וממלא מקומו הרב דובער, אדמו"ר האמצעי זצ"ל את האברכים שישנו בסוכה. רבינו הקדוש, רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זי"ע, העיד גם הוא כמ"פ על מסורת זו לפיה נמנעו מלישון בסוכה. בדבריו (בשנת תש"נ) עם הרב צבי כהנא שליט"א, ר"מ בירושלים, הצהיר הרבי ברורות שההקפדה על אי השינה בסוכה נעוצה בראשית ימיה של חסידות חב"ד, [אם כי מסתבר שבנתיבות מזג האוויר ואופי רוב הסוכות ברוסיא הלבנה לא היו זקוקים ל"הקפדה" זו וגם לא ידעו ממנה כי אם יחידי סגולה, וברט שרוב ישראל לא ישנו בסוכה במדינה ההיא ובימים ההם ]. הרבי זי"ע סיפר כמ"פ בשיחותיו הקדושות איך שחמיו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ זצ"ל לא הי' ישן בסוכה אפילו כשהדבר לא הי' כרוך ב"צער" כלשהוא, [אף שהקפיד שלא לאכול ולשתות אפילו כוס מים חוץ לסוכה גם בשעת ירידת גשם שוטף]. עוד העיד רבינו זי"ע על חסידי חב"ד, וז"ל: "מ'זעט דאך . . . אין דער הנהגה פון כמה וכמה, אז אויך אזעלכע, וואס זיינען נאך ניט אין דער דרגא פון (קענען) מרגיש זיין דעם 'אור מקיף' שבסוכה זיינען זיך ניט נוהג צו מהדר זיין צו שלאפן אין סוכה (כאטש אז באכילה ושתי' זיינען זיי מהדר אפילו במקום שאין חיוב) . . . חסידים זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאנו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם – איז מנהג רבותיהם בידיהם".
הרי לנו כמה עדויות ומסורות על דבר המנהג שלא לישן בסוכה כל עיקר, אפילו בקרב חסידים שנזהרו ביותר בכל עניני תורה ומצותי', ודקדקו על עצמם לקיים מצוות סוכה בכל פרטיה. ואין הדבר אומר אלא דרשני, ותלונת המנחת אלעזר נשמעת מאליה: מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם.
ויתירה מזו: מן המפורסמות הוא שהצדיקים והחסידים שמוצאם מהיכל הבעש"ט נהגו – ועדיין נוהגים - לאכול ולשתות בסוכה גם בשעת הגשמים, ואפילו משתסרח המקפה לא [הי'] ניחא להו בכחא דהיתרא לצאת מן הסוכה ולאכול בבית. ואם כן הדבר תמוה מאד – יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! והלא הדברים קל וחומר: ומה במקום שע"פ שולחן ערוך פטורים אנו מן הסוכה, הידרו הצדיקים והחסידים לסעוד בסוכה [ולא חששו לזה שאמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט"], במקום שע"פ שולחן ערוך בוודאי עדיף לישב [לישן] בסוכה, על אחת כמה וכמה!!!
הסברים על פי פרד"ס להמנהג שאין ישנים בסוכה
ז) והנה מצינו כמה מנהגים שנתפשטו בזמנים ומקומות מסויימים, אשר על פי המבואר בתורת הנגלה הוצרכו הפוסקים ליכנס בפרצות דחוקות כדי ליישבם, ואלו הצדיקים הבאים בסוד ה' גילו לנו דאפילו כאשר לפי ההשקפה השטחית נראה שמנהגים אלו לא נתקבלו בקרב קהילות ישראל יראים ושלמים אלא מפני הלחץ והדחק וכיו"ב מתנאי הזמן והמקום, מ"מ באמת יסודותם בהררי קודש, ושורשם גבוה מעל גבוה מאד נעלה [וכפי שיתבאר לקמן]. ואע"פ שאין למדין הלכה מאגדה, והנגלות לנו ולבנינו לעשות ככל דברי השולחן ערוך והפוסקים, מ"מ בכה"ג שמצינו שגם הפוסקים טרחו ליישב מנהגן של ישראל וכמה גדולי ישראל המשיכו במנהגים אלו [שע"פ נגלה יש בהם מן הדוחק] הרי זה סימן שיש דברים בגו – ואם ריק הוא – ממנו הוא. וכן הוא בנידון דידן, שמצאנו ראינו שני הסברים להנוהגים שלא לישן בסוכה ע"פ תורת הדרוש והסוד.
הרב הגאון ר' יחיאל מיכל היבנר זצ"ל, מגדולי רבני גאליצי', [ישב על כסא הרבנות בעיר ניזנוב שבגליציה והי' מקושר בחבלי עבותות אהבה והוקרה לכמה מהצדיקים הגדולים מאורי התורה והחסידות], דרש בשבח המנהג שלא לישון בסוכה – לאלו שנוהגים כן – וכך הוא כותב בספרו "הדרת קודש" , וז"ל: והנה הרמ"א סימן תרל"ט כתב בשם המרדכי דלא נהגו לישן בסוכה משום צינה. וצבי והוסיף מדילי' דאי אפשר לקיים תשבו כעין תדורו. ולפי זה אינו מובן דעל כל פנים יותר טוב מלישון בביתו. אך כוונתו על דרך שאמרו ביומא (יו"ד ע"ב) דלשכה של כהן גדול חייבת במזוזה דלא יאמרו כהן [גדול] חבוש בבית האסורים כו' דגם בסוכה הוא כן, דהוי גנאי בדבר והוא ביזוי מצוה, ונראה כאילו הקב"ה מטריח על ישראל לחובשם בבית האסורים, עיין שם דנ"ט סע"ב. ורק להמדקדקין במצות התירו לפרושין דהם ששים ושמחים במצוה ואין מחסור ליראיו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול. ויש לומר על דרך הצחות : הישן תחת המטה בסוכה - כשראשו חושב על מטה שבביתו - לא יצא ידי חובתו". עוד כתב שם דלא רק שפטורין אנו מלישן בסוכה [ע"פ נימוקי המרדכי והרמ"א והאשל אברהם] אלא: " . . . אדרבא, הישנים תמיד בסוכה על פי רוב מקויים המשל כעבד [ש]מ[י]לא כוס לרבו (סוכה כח, ע"א במשנה) וסביביו נשערה מאד ויתר העם שרק אוכלין בסוכה מקיימין מצותן בלי מונע, וכל העם על מקומו יבא בשלום כעם ככהן ולכל אחד ואחד נותנין חופה לפי כבודו בחסדו יתברך".
הרי שה"ההדרת קודש": (א) נתן חיזוק למנהג הקיים, ופסק ד'לא כל הרוצה ליטול שם מדקדק במצוות יבא ויטול'. (ב) ביסס את המנהג שלא לישון בסוכה (גם) על פי חשבונות ושיקולים המיוסדים על אגדות חז"ל. לדבריו מי שאינו ראוי לאיצטלא של 'פרוש' ואעפ"כ 'מהדר' לישן בסוכה, גורם לעלבון שמים ["הוי גנאי בדבר והוא ביזוי מצוה. ונראה כאילו הקב"ה מטריח על ישראל לחובשם בבית האסורים"]. גם יש לו לחוש מנזיפת אדון העולם באם יצטרך לצאת מן הסוכה מחמת הגשמים וכיו"ב. ה"הדרת קודש" קבע אומר שמי שאינו ישן בסוכה: "על מקומו יבא בשלום". הוי אומר, שלדבריו אין כאן "פירצה דחוקה" והנהגה המתאימה רק לשעת הדחק שכבדיעבד דמי, אלא אדרבה: אלו ואלו, הישנים ושאינם ישנים בסוכה, עושים רצונו של מקום.
ח) הובא לעיל מה שדיבר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ מליובאוויטש זי"ע בשיחת ליל ראשון דחג הסוכות ה'תרצ"ט, בענין השינה בסוכה. אז סיפר אדמו"ר מהוריי"צ שכאשר שמע האדמו"ר האמצעי זי"ע איך שהאברכים ישנים בסוכה, הוכיחם במישור, ואמר להם בזה"ל: "איך אתם יכולים לישון במקיפים דבינה" [פירוש: בסוכה אשר בה שורה קדושה נעלית ביותר]'. הוסיף הרבי הריי"צ וביאר שהוכחת אדמו"ר האמצעי מיוסדת על כך שאי אפשר לאנשים כערכנו להיות בטוחים שבשעת השינה לא נפגע בקדושת הסוכה, כי בשעה שהאדם ישן נשאר בו רק קיסטא דחיותא ואז אין לו שליטה על מחשבותיו וחושיו, ולאידך 'אדם מועד לעולם בין ער ובין ישן' והרי הוא אחראי על מעשיו וכו' בשעת שינתו, ע"ש.
נמצינו למדים עוד טעם על העדר השינה בסוכה שהוא מחמת גודל קדושת המקום, וכפי שביאר רבינו כ"ק אדמו"ר ר' מנחם מענדל מליובאוויטש זי"ע "שבסוכה מאיר אור אלקי גדול ביותר שהוא נעלה מכדי שיוכל לירד ולבא בהתלבשות בהאדם (בפנימיותו), אלא האור מקיפו בבחינת מקיף . . . ומאחר ששם מאיר אור אלקי נעלה כזה – איך אפשר לישון שם! על דרך לשון הכתוב (ויצא כח, טז): "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", (שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה – פירוש רש"י).
רבינו זי"ע אף הקדים תירוץ לקושיא שרבים מקשים בענין זה, וז"ל: ואין להקשות מדוע לא מצינו הנהגה כזו בדורות שלפנ"ז, גם לא אצל הגדולים כו' שידעו מתורת הקבלה ובודאי שהרגישו אור המקיף דסוכה – כי אצל יחידי סגולה אלה, גם שינתם היתה (לא (רק) תוצאה מצד טבע הגוף, כי אם) מדריגה גבוה ביותר בעבודת ה' (השייכת למקיפים דבינה". עכלה"ק.
[וסברא כעין זה ממש מצאתי בשו"ת דברי יציב להגה"ק ר' יקותיאל יהודה מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל (או"ח סימן עדר) , בענין תשמיש המטה בסוכה, שהפוסקים כתבו שמותר לשמש מטתו בסוכה, ואדרבה, כיון שזהו ממעשה דירתו הי' צ"ל בסוכה. אבל בפירוש הש"ך עה"ת פרשת אמור כתב דאין לשמש מיטתו בסוכה – מפני קדושת המקום. וכתב בדברי יציב דיש לומר "דאלו ואלו דברי אלקים חים, דבדורות הקדמונים שזווגם היה בקדושה וטהרה, יש לומר דאדרבא, קדושת סוכה מסייעת להקדושה, אבל אחר ירידת וחולשת הדורות, יש להמנע מזה מחמת קדושת הסוכה וכמ"ש הש"ך עה"ת ודו"ק". עכ"ל. ועיין שם ].
משנת רבינו זי"ע - סוד אור מקיף והלכות מצטער
ט) אחרי עלותו על כס נשיאות חסידות חב"ד, שנים רבות טרם דיבר הרבי על כך בהתוועדות רבתי עם, פנו שני שואלים (שלא נימנו על עדת החסידים) להרבי בבקשה שיבאר להם את המנהג ה'יוצא דופן' של חסידי חב"ד שאין ישנים בסוכה. מתוך המסמכים שיש בידינו נראה ברור שהם שמעו על מנהג זה מאת חסידים וותיקים שנהגו כך ע"פ מסורתם, והללו שאלו איך מתאימה הנהגת החסידים עם המפורש בשולחן ערוך. ברבות הימים דיבר רבינו באריכות על דבר ענין זה בהתוועדויות חג הסכות, שמחת תורה ושבת בראשית ה'תש"ל ולקראת חג הסוכות ה'תשמ"ז נדפסו הדברים בלקוטי שיחות השבועי שהרבי הגי' אז.
והנה רבינו זי"ע ביאר גם כן דיסוד ההיתר ע"פ הלכה שלא לישן בסוכה הוא מדין מצטער. אלא שלפי ביאור המרדכי, הרמ"א, והט"ז והפוסקים הנמשכים אחריהם, הרי הצער [או החסרון ב"תשבו כעין תדורו"] בא מחמת הקור או הפירוד בין איש לאשתו, ואילו בלקוטי שיחות ובאגרות קודש מחדש הרבי דהצער בא כתוצאה מהטעם הפנימי שמחמתו יש מקום להמנע משינה בסוכה. זה שבסוכה מאיר אור נעלה ביותר (מקיפים דבינה) גורם – במישרין או בעקיפין – למצב של מצטער, שהשינה בסוכה מפריע לו, ושוב הדר דינא דהמצטער פטור מן הסוכה. אלא שהסבר הדבר, איך ובמה מפריעים האורות להשינה, ביאר רבינו באופנים שונים קצת זמ"ז.
במכתב כ"ד אלול, ה'תשט"ו כתב רבינו לשואל: במענה על מכתבו מי"ז אלול, בו כותב אודות הענין דשינה בסוכה ומעורר ע"ד מנהג איזה מאנ"ש במקומות מיוחדים בזה. הנה עליו להוודע אצלם אודות היסוד של מנהגם זה, כי בלי ספק ידועים הם מאז לשומרי תורה ומצוות ומדקדקים בהם. וזאת למודעי, אשר בענין השינה בסוכה הרבה יש להאריך [ומהנקודות בזה: שלילת דבר בזוי בסוכה. ומצטער.] ואכ"מ.
ובמכתב נוסף שכתב רבינו באותה שנה (באנגלית) כתב רבינו, וז"ל [תרגום מאנגלית לאידיש]: הרב [פלוני] מסר לי את שאלתך: מדוע חסידי חב"ד אינם נוהגים . . . לישון בסוכה? שאלתך טעונה תשובה ארוכה יותר מאשר מכתבי זה יאפשר, אבל תקותי שהנקודות דלהלן תספקנה. [...] כדי לשמור על קדושת הסוכה, וכדי לעורר ולהגביר יחס של קדושה לסוכה, השינה בסוכה אינה נהוגה אצלנו. היסוד לזה הוא בשניים: (א) קיים כלל שהמצטער פטור מן הסוכה. (ב) בשעת השינה אין אדם שולט בעצמו. יתירה מזו, עצם לבישת ופשיטת הבגדים וכיו"ב יוצר בהכרח יחס של חולין למקום שמשמש כחדר שינה. הפחתה ברמת היחס לסוכה (כזו שנעשה ע"י השינה בתוכה כנ"ל) מכפי שהי' צריך להיות היחס ההולם את מצוותיו של הקב"ה, שבהן הוא קידש כל יהודי, בודאי תורגש ע"י חסיד חב"ד עד עומק נפשו כתוצאה מידיעותיו בתורת החסידות וחינוכו החסידי, ותגרום לו צער רוחני עמוק. שני השקולים האלה ביחד הביאו למנהג שלא לישון בסוכה. אמנם, אם יהודי מרגיש בבטחון גמור שהשינה בסוכה לא תפגע במאומה ביחסו לקדושת הסוכה, ושעל כן הוא פנוי מכל צער נפשי שהי' יכול להגרם על ידי זה, הרי הוא מחוייב לישון בסוכה, כפי שמחייב הכלל של 'תשבו כעין תדורו' – לדור בסוכתו במלוא מובן המלה. תקותי שהנ"ל יספק תשובה מספקת לשאלתך. אם תרצה הבהרה נוספת, אל תהסס לכתוב אלי".
נ"ל דאפשר לסכם היוצא משתי אגרות אלו כך: (א) ההלכה קובעת שמי שאינו מרגיש בנוח כאשר הוא ישן בתוך הסוכה [במדה כזאת שאילו הי' בתוך ביתו הי' עוזב את חדר משכבו להנצל מאי נוחיותו ], הרי הוא בגדר מצטער שפטור מן הסוכה. (ג) קיי"ל שאסור לעשות שום תשמיש בזוי בהסוכה כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו. הרי שגם ע"פ הלכה קדושת הסוכה חמורה היא [ויש אומרים שקדושתה גדולה מקדושת בית הכנסת , ויש אומרים דמי שעושה בסוכה דבר שיש בו משום ביזוי מצוה עובר בזה על מצות עשה דאורייתא. ]. ועאכו"כ, שע"פ המבואר בתורת הסוד שבסוכה מאירים אורות נעלים ביותר, הרי קדושת הסוכה נעלה ביותר, אשר על כן (ג) מי שלומד, יודע ומבין (ער דערהערט און ער לעבט מיט דעם ענין פון) עוצם קדושת הסוכה וחומר הענין ד"ביזוי סוכה" ר"ל, אינו מרגיש בנוח לעשות דברים בתוך הסוכה שלפעמים לא יהיו בהתאם לקדושת הסוכה. ועל כן, חסידים הראויים לשמם, אף שאינם בעלי מדריגות נעלות אשר מרגישים את האורת וכו' מכל מקום כיון שהם הוגים ומתעסקים ומתעמקים בתורת החסידות אשר בה מבואר ומודגש עוצם קדושת הסוכה, חוששים שמא על ידי השינה בסוכה יקל קדושת הסוכה בעיניו ואולי אף יבא לידי "ביזוי מצוה" בתוך שינתו או מסביב לשינתו ו"יהיו מצות בזויות עליו", וזה גורם להם שלא ירגישו בנוח ולא יערב עליו שינתו בסוכה, והרי קיי"ל דהמצטער פטור מן הסוכה.
בשיחותיו ביאר רבינו את הקשר בין ה"אור מקיף" והצער בענין אחר. רבותינו נשיאנו שהיו צדיקים גדולים, קדושי עליון, הרגישו את עוצם הקדושה בהסוכה, בבחינת "מה נורא המקום הזה", ולא היו יכולים לישון (במנוחה) בתוך הסוכה. "ופשיטא אז דאס איז על פי הלכה ובפשטות: ער לייגט זיך שלאפן בסוכה און ער קען ניט איינשלאפן ווערן בשום אופן, איז ע"פ שו"ע בפשטות אז ער גייט שלאפן בביתו. און אויב בא עם איז זיכער בוודאות [ודאי ע"פ שו"ע, (כמובן ע"י שהשתדל בזה בעבר או גם בהווה. וכיו"ב השערה ע"פ שו"ע] אז ער וועט ניט קענען איינשלאפן ווערן בסוכה – דארף ער מלכתחילה ניט פראווען עס. דאס איז אויך בפשטות דער טעם פארוואס כ"ק מו"ח אדמו"ר איז ניט געשלאפן אין סוכה: זיצנדיק אין סוכה האט ביי אים מאיר געווען בגלוי דער אור מקיף פון סוכה און דאס האט אים ניט דערלאזט איינשלאפן צו ווערן אין סוכה . . . במצב וועגן וועלכן עס רעדט כ"ק אדמו"ר האמצעי אדער (הנהגת) כ"ק מו"ח אדמו"ר אז דער גודל הגילוי שבהסוכה איז א מניעה ועיכוב צו שינה, איז מען דערפאר גופא פטור פון שינה בסוכה וויבאלד אז אויך בבית וואלט מען ביי אזא מצב ניט געקענט שלאפן".
הוסיף רבינו ואמר: גם חסידים שאינם מרגישים את קדושת המקום, כך שבוודאי יוכלו "למצוא תנומה לעפעפיהם" בסוכה, מכל מקום, גם להם יש זיקה לטענת פטור 'מצטער מחמת האור מקיף', וזאת בהתחשב עם כמה אפשרויות, אשר היסוד והצד השווה בכולם הוא 'סוד התקשרות' החסידים עם הרבי ותורתו, וז"ל רבינו: "דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל מה שאפשר – מאכט ביי זיי א צער וואס המצטער איז פטור מן הסוכה. ויתירה מזו בנידון דידן וואס דער מיטעלער רבי האט דעם ענין געמאנט פון חסידים (ווי כ"ק מו"ח אדמו"ר האט דערציילט אין דער שיחה) – קען ער, השייך לרבותינו נשיאנו, ניט שלאפן רואיקערהייט אין סוכה. ווייל כאטש דער אור הסוכה איז ניט מבלבל זיין שינה – איז ער דאך אבער מצטער דערפון גופא, פארוואס האלט ער ניט ביי דער מדריגה אז דער אור הסוכה זאל ביי אים לייכטן כ"כ בגלוי ביז ער זאל ניט קענען שלאפן אין סוכה; און אפילו איינער וואס אים ארט ניט פארוואס ער איז ניט מרגיש דעם אור שבסוכה – איז ער אבער זיך מצטער פארוואס דער ווארט פון מיטעלער רבי'ן דערנעמט אים ניט; און מצד דעם איז דער שלאפן אין סוכה גורם ביי אים א צער – היתכן ער קען שלאפן בלי צער אין סוכה – און המצטער פטור מן הסוכה.
בסיגנון אחר: אם חסיד הוא, הרי בוודאי שיודע היטב, שלפי תורת החסידות, מן הראוי הי' שהשינה של אנשים כערכנו לא יערב לנו בתוך הסוכה. ידיעה זו גורמת, במישרין או בעקיפין, להרגש של אי נוחיות בשינה בתוך הסוכה. מטיבו של החסיד השוקד על תורת החסידות ודרכיה, לנהוג כפי העולה מתורת רבותיו ולשאוף לכך שחייו היום-יומיים יהיו בהתאם להשלכותיה. הידיעה על דבר קדושת הסוכה או על תביעת רבו שתוקף קדושת הסוכה יוקלט במוחו ובלבו פנימה עד כדי כך שירגיש שלא בנוח מחמתה, גורם לכך שלא יוכל לישן בסוכה "כאזרח רענן" מבלי להצטער.
וכאן הבן שואל: ומה אם אין החסיד מצטער כלל, לא מזה ולא מזה [ולא משום סיבה אחרת]? הרי כבר פסק הרבי בסכינא חריפא: 'באם לבו בטוח בוודאות ששינתו בסוכה לא יביא כלל לידי פחיתות הכבוד מצידו כלפי קדושת הסוכה, ועל כן פנוי הוא מכל 'צער הרוח' שיוכל להגרם על ידי זה, הרי הוא מחוייב ועומד לישון בתוך הסוכה, כפי שמחייבת ההגדרה של "תשבו כעין תדורו" במלוא מובנה '.
נגלה דתורה ופנימיות התורה – תורה אחת
יו"ד) יסוד מוסד הוא בתורת רבינו וציר שעליו סובבים הרבה מתורותיו הוא האמור בזהר הקדוש (ח"ג קנב, ע"א) שהיחס בין נגלה (גופא דאורייתא) דתורה לפנימיות התורה (נשמתא דאורייתא) ה"ה כהיחס בין גוף לנשמה - כפשוטם. כמו שבעולם הגשמי הרי הגוף והנשמה 'עובדים ביחד'; הנשמה נותנת חיות להגוף והגוף ה"ה כלי להתגלות כחות הנפש, ה"ה בעולם התורה, שחלק הסוד שבתורה מאיר את מה שכתוב בנגלה דתורה, ולאידך כל הענינים שבפנימיות התורה מתבטאים ("שפיגלן זיך אפ") בחלק הנגלה שבתורה.
אמנם על פי יסוד זה צריך ביאור בנידון דידן: איך יכול להיות שענינה של מצות סוכה כפי שהיא מבוארת בפנימיות התורה יפריע לקיום חיובי מצות סוכה שנקבעו בנגלה דתורה. הרי השינה בסוכה היא חלק ממצות סוכה ע"פ הלכה, ואיך יתכן שע"פ המבואר פנימיות התורה יתהוו מניעות ועיכובים לקיום חלק מן המצוה? אמת נכון הדבר שאין כאן עבירה, שהרי המצטער פטור מן הסוכה, אבל סוכ"ס – כמאן דעביד לא אמרינן.
[קושיא זו מתעוררת דוקא לפי הסבר רבינו זי"ע דהאור הוא הגורם את הצער. דאילו מחמת טעמי הפוסקים קא אתינן עלה, הלא אין הצער (ה"אונס") מתהווה אלא מחמת הגבלות העולם – מלשון העלם והסתר, קור וחום, קייץ וחורף וכו' וכו', אבל לפי הסבר רבינו שעוצם קדושת הסוכה מפריע להשינה בסוכה נמצא שקדושת הסוכה האמורה בתורה מבטלת בהכרח קיום חלק עיקרי ממצות ישיבה בסוכה, ודבר זה קשה להולמו: מני' ובי' אבא לישדא בי' נרגא? בתמיהה!]
ולזה תירץ רבינו, דבאמת אין כאן ביטול חלק ממצות סוכה כלל. הסבר הדבר: אילו היתה מצות סוכה מורכבת מארבעה חיובים שונים, "נפרדים" זה מזה – אכילה בסוכה, שתי' בסוכה, שינה בסוכה וטיול בסוכה, הי' נכון לומר שמי שמאיזה סיבה שתהי' לא עשה אחד מארבעה אלו בסוכה, הרי חיסר בזה חלק ממצות סוכה. ולפי זה, אילו יצוייר מציאות של אדם שלא הי' ישן כלל כל שבעת ימי החג, לא הי' מקיים מצות סוכה בשלימותה שהרי לא ישן. אבל באמת אינו כן, אלא דבמצות סוכה לא נאמר אלא חיוב אחד, והוא הישיבה, דהיינו הדירה, בסוכה: "כל שבעת הימים אדם עושה ביתו עראי וסוכתו קבע". אלא דכיון שכל אלו - אכילה שתי' שינה וטיול – הן הנה מפעולות הדיור, צריך לעשות את כולם בתוך הסוכה. אבל פשיטא דאם מישהו לא נצרך לשינה כל ימי החג, לא ביטל בזה חלק ממצות סוכה. ועכשיו הגע בעצמך: מי שאכל חלק מסעודותיו בסוכה וחלקם אכל בבית מפני הגשמים או הצער, שאז אינו מחוייב לאכול בסוכה, הכי נימא שלא קיים מצות סוכה בשלימותה? כיון שקבע דירתו בסוכה [ואכל ושתה וישן וטייל ולא יצא מן הסוכה אלא כשהי' מצטער] נראה פשוט שקיים מצות סוכה. וא"כ, הוא הדין והוא הטעם במי שדר בסוכה ואוכל ושותה ומטייל בסוכה אבל אינו ישן בסוכה מפני שצער הוא לו, שקיים מצות סוכה בשלימותה מאחר שישב בסוכה כדרך שהוא דר בבית.
י"א) הבהרה: רבינו זי"ע מסר להרה"ג הרה"ח ר' אהרן שפירא שליט"א, רב דשכונת "פרדס כץ" בעיר בני ברק, שכל ההסברים הנ"ל בענין המצטער מחמת קדושת הסוכה שפטור מן הסוכה, לא באו אלא כיהודה ועוד לקרא, לההסברים שנאמרו בפוסקים, ראשונים ואחרונים, להצדיק את מנהג אלו שאין ישנים בסוכה. אם באנו לדון מפאת שורת הדין והחיוב בלבד, הרי יש לנו על מי לסמוך וכמשנ"ת. אז הבהיר הרבי שלא בא אלא לבאר את זה שאפילו נשיא ישראל וקדושו [ועד"ז חסידים וותיקים המהדרים במצוות עד קצה האחרון] שקיים כל המצוות בכלל ומצות סוכה בפרט על צד היותר טוב, סמכו בענין השינה בסוכה אכחא דהיתרא. ובאמת מבואר כן בלשון רבינו בלקוטי שיחות שם: "און אע"פ אז מחמת די טירחות און שווערקייטן פון שינה בסוכה מצד תנאי המקום והזמן כו' איז מען ע"פ הלכה פטור פון שינה בסוכה . . . איז אבער נאך אלץ ניט גלאטיק , ווייל ביי כ"ק מו"ח אדמו"ר האט די גשמיות'דיקע טירחא בכזה ניט תופס מקום געווען, אפילו ווען עס האט זיך גערעדט בלויז וועגן א הידור מצוה; און ווי מ'האט געזען בהנהגתו בענין הסוכה גופא בנוגע לאכילה ושתי', אז ער האט זיך ניט גערעכענט מיט קיין שוועריקייטן און האט אין דעם מחמיר געווען (און אפילו בשמיני עצרת), ביז, ווי מ'האט געזען, אז אפילו אין די צייטן פון ירידת גשמים, וואס ע"פ דין מעג מען דעמאלט עסן בבית, האט ער אויסגעמיטן עסן חוץ לסוכה". ולהלן שם: "מ'זעט דאך . . . אין דער הנהגה פון כמה וכמה, אז אויך אזעלכע, וואס זיינען נאך ניט אין דער דרגא פון (קענען) מרגיש זיין דעם 'אור מקיף' שבסוכה זיינען זיך ניט נוהג צו מהדר זיין צו שלאפן אין סוכה (כאטש אז באכילה ושתי' זיינען זיי מהדר אפילו במקום שאין חיוב). והן הן הדברים.
תואנה הם מבקשים
י"ב) אמנם עדיין לא באנו אל המנוחה, כי אלו אשר לא הורגלו מנעוריהם להשקפת תורת החסידות דרכיה ומנהגיה, רגילים לטעון: אמת נכון הדבר, שיש ליישב המנהג שלא לישון בסוכה, ע"פ דברי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. אך לא על אי השינה בסוכה תלונתנו, כי אם על הגישה המוזרה אנו קובלים: איפה מצינו "תורה" כזאת שיש בה: (א) עירוב תחומי ההלכה והקבלה בכלל, ומיזוג ושילוב "טעם רוחני" ("מקיפים דבינה") עם הליכות עולם ההלכה (מצטער פטור מן הסוכה) בפרט. מחיצות קבע הקב"ה בעולמו: ארבע אמות של הלכה לחוד וחדרי רזין דאורייתא לחוד! (ב) "עולם הפוך": הלא לאחרי ככלות הכל, פנים חדשות באו לכאן. מה שמצד ההלכה "בטהרתה" הרי הוא הנהגה של "בדיעבד" ושעת הדחק, נהפך - ע"י טעמים הידועים ליודעי ח"ן - להנהגה הראוי' לכתחילה! מה שמתחילה היתה ההנהגה של אלו שאינם "מדקדקים במצוות", נעשה לנחלת חסידים ואנשי מעשה דוקא! וקול ברמה נשמע: "חדש אסור מן התורה"!
אמנם כבר אמרו 'לא שמענו ולא ראינו אינו ראיה' ולהלן יובאו כמה דוגמאות רחוקות וגם קרובות, להורות שבאמת דרך זה, של הסברת מנהגים שקשה להבינם ע"פ נגלה ע"פ [או בצירוף טעמים מ]תורת הסוד, ישן נושן הוא. גם הענקת ערך של 'לכתחילה' (על יסוד סתרי תורה) למנהג שבפשטות נתפשט בשעת הדחק ו'בדיעבד' – כבר הי' לעולמים, ואין כל חדש בזה.
מנהג ישראל תורה
מעשה רב - מבית מדרשו של הגר"א ז"ל
י"ג) נשיאות כפים: מצות עשה מן התורה שיברכו הכהנים את ישראל בכל יום בנשיאת כפים. וכן נהגו בזמן הש"ס והגאונים והראשונים, בין בארץ ישראל ובין בחוץ לארץ. אמנם בזמנו של המהרי"ל כבר נתפשט המנהג שאין הכהנים עולים לדוכן לברך את ישראל כי אם בתפלת המוספין דימים טובים. וכתב האגור סימן קעו (הו"ד בב"י או"ח סו"ס קכ"ח), וז"ל: נשאל מהרי"ל למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום מאחר שהוא מצות עשה והשיב מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם . . . ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דוקא ביום טוב וגם מטעם ביטול מלאכה וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר, עכ"ל. וברמ"א או"ח שם סמ"ד כתב טעם אחר, וז"ל: נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב וטוב לב הוא יברך, מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביום טוב, אין נושאין כפים אלא בתפלת מוסף, שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יום טוב.
והנה כבר כתבו כמה פוסקים שטעמים אלו (וכיוצא באלו) שכתבו לקיים המנהג שנהגו שלא לישא כפים בכל יום, נראים כישובים דחוקים עד למאד, וכמ"ש בבית יוסף על המהרי"ל והאגור בזה"ל: "דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם האי חומרא דאתי לידי קולא היא, ותלי תניא בדלא תניא, שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו להחמיר ולטבול למה יבטלו בשביל כך שלש עשה בכל יום ואף על פי שאינו עובר אלא א"כ נקרא מכל מקום מוטב להם שיקיימו שלש עשה בכל יום ולא יטבלו כיון שאינם מחוייבים משיטבלו ועל ידי כן יניחו מלקיים שלש עשה בכל יום ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום ואינם טובלים לנשיאת כפים"!
ובשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן צ"ה כתב, וז"ל: ומה שברוב העולם אין כהנים עולים לדוכן כל ימות השנה מנהג גרוע הוא ומשום בטול מלאכה לעם . . . ומי שנתחכם לחזק ידים רפות שתעמודנה ברפיונן, בקש סמך לאותו מנהג, והפריז הרבה על המדה . . . והא קפחינהו לכהנים בטעותא רבתא, אלא שאין כהן עובר בעשה עד שיאמרו לו עלה, עכ"ל.
גם הגר"א מווילנא סבר שיש להחזיר עטרה ליושנה, ולהנהיג בכל העולם כולו שישאו הכהנים את כפיהם בכל יום. וידוע מ"ש "הגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מוילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דרבנו גרשום בענין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה, וגם להשפיע שהכהנים ישאו כפיהם לברך ברכת כהנים בכל יום".
אמנם בשו"ת משיב דבר (להנצי"ב ז"ל) חלק ב סוף סימן קד כתב, וז"ל: וזכרוני ששמעתי כמדומה מחותני הגאון מהרי"ץ הגאב"ד דוואלזין זצ"ל שפעם אחת הסכים רבינו הגר"א ז"ל להנהיג נשיאת כפים בכל יום בבית מדרשו ועיכבוהו מן השמים, ונלקח לבית האסורים בעת המחלוקת הנוראה בווילנא ל"ע. ואח"כ חו"ז הגאון אביר הרועים מורנו הרב חיים ז"ל הסכים ביום אחד שביום המחרת יצוה לישא כפים, ובאותו לילה נשרף חצי העיר ובית הכנסת שבעיר. וראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד על ידי ברכת כהנים בחוץ לארץ, ואין אתנו יודע עד מה, עכ"ל הנצי"ב.
והן הן הדברים שאמרנו, שהפוסקים טרחו ליישב מה שלכאורה ה"ה "מנהג גרוע" (בלשון הרמ"ע הנ"ל), והטעמים הגלויים לנו אינם מספיקים ליישב המנהג (אלא בדוחק גדול), עד כדי כך שהגר"א ותלמידיו השתדלו להחזיר עטרה ליושנה, עד שמעשי ההשגחה העליונה הראו בעליל "שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד על ידי ברכת כהנים בחוץ לארץ" והנח להם להם לבני ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם. [ויש להוסיף, שכידוע, בכמה קהילות ספרדיות בחוץ לארץ אכן נוהגים לשאת כפיהם בכל יום או עכ"פ בכל שבת ולא קרה להם שום מכשול ועוון עי"ז. וע"כ צ"ל דגם בזה "אין אתנו יודע עד מה", ולא הרי "סתרי השפעת הברכה היורד ע"י ב"כ בחו"ל" בקהילות אשכנזיות כ"סתרי השפעת הברכה היורד ע"י ב"כ בחו"ל" בקהילות ספרדיות. ונהרא נהרא ופשטי'].
י"ד) ישיבה בסוכה בשמיני עצרת: בנוגע לישיבה בסוכה בשמיני עצרת בחוץ לארץ הרי נקבעה ההלכה בגמרא ובפוסקים: "יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן". כן פסקו "שלשת עמודי ההוראה", הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, וכך פסקו הטור והשולחן ערוך, הב"ח והרמ"א, המגן אברהם, הט"ז, והגר"א. ועוד. הרבה צדיקים החמירו מאד בענין הישיבה בסוכה בשמיני. וכן הוא מנהג חב"ד שאין שאוכלים ושותים בסוכה (והמהדרים – אינם שותים אפילו כוס מים חוץ לסוכה) בשמיני עצרת. אכן בהרבה מקומות באירופא נהגו להקל בזה, למחצה לשליש או לרביע. הסברות שנאמרו להצדיק המנהג מיוסדות בעיקר על מציאות הקור והצינה השכיח, ברוב המקומות באירופא, בימי חג הסוכות. בהונגרי' בפולין וברוסיא הרי המזג אוויר בשמע"צ בלתי ניאות הוא לישיבה בסוכה. והרי כתבו הראשונים שהטעם שתיקנו חז"ל לישב בסוכה בשמיני עצרת ולא ליטול לולב, הוא משום ד"בלולב לא רצו לתקן כלל שיטלנו הלולב מספק לפי שהוא יום טוב ומוקצה לטלטול ומינכרא למילתיה שנוהג בו מנהג חול, אבל סוכה פעמים שסוכתו עריבה עליו אוכל בה אפילו ביום טוב". והמקילים בענין אכו"ש בסוכה נקטו דגם לאחרי שתיקנו ישיבה בסוכה בשמע"צ, לא תיקנו אלא כשייך טעמא ד"סוכתו עריבה עליו" משא"כ במקומות הקרים, וכמ"ש בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה קמא או"ח סימן מ') ד"כשהזמן קר אין ראוי לישב בה, אף כשאינו בגדר מצטער שפטור אפילו בחג הסוכות מ"מ בשמיני חג העצרת אם יש סיבה דליכא למתלי שעריבה עליו תו הוי כמנכרא מלתא שיושב לשם סוכה וכ"כ הקרבן נתנאל שם, ובזה יצדקו איזה בני אדם שאין אוכלים אז בסוכה. דהגמרא מיירי במדינות החמים משא"כ במדינותינו שהזמן קר אז. וכן כשאין לו סוכה שלו דאינו ערב לו".
ובכל זאת, לפי דרכי ההכרעה הרגילים בעולם ההלכה, לכאורה היינו צריכים לנקוט למעשה את המבואר בסוגיא דעלמא, בגמרא, ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך, ורוב הפוסקים – גם אלו שגרו במדינות הנ"ל באירופא, שכולם פוסקים בסכינא חריפא שבשמיני עצרת יושבים בסוכה. ולכל הפחות, היו צריכים הבעלי נפש והמדקדקין במצוות להזהר בזה, [כמו שנזהרו בכו"כ מקומות בענין השינה בסוכה, ולא חששו לסברות הפוסקים הנ"ל, דמי שאין לו סוכה מיוחדת שאשתו תרצה לישן בה ה"ה כעוסק במצוה ואינו מחוייב לישן בסוכה].
ויתירה מזו, יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר: עד כאן לא למדו זכות על אלו שאינם אוכלים בסוכה בשמיני אלא במקומות הקרים, אבל בבואנו ללוס אנג'לס ופלורידה שבאמת הסוכות עריבות ואפילו בניו יארק ולונדון שהרבה עושים כמעשה שמאי הזקן ופוחתים את המעזיבה בתוך הבית ומסככים על גבה וכמעט אין שום טירחא או גרמא של 'אי נוחיות' על ידי הישיבה בסוכה, עד כדי כך שלפעמים אם לא הי' מסתכל כלפי מעלה בקל הי' חושב שיושב בדירת קבע לכל דבריו, ובכה"ג קשה מאד ליישב המנהג שלא לאכול בסוכה בשמיני .
אמנם נראה דגם בכאן צריכים אנו למודעי מתורת הסוד. בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סימן ל"א) כתב לפי מקור אחד בתורת הסוד הישיבה בסוכה בשמיני מופרכת לגמרי. וכיון שיש לנו פוסקים המקילים בענין הישיבה בסוכה בשמיני, [אם כי היא היפך דברי רוב הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים], שוב יש לנו לאמץ את המנהג המתאים ביותר לפי תורת הקבלה, ובלשון המנחת אלעזר: "ומי האיש הירא את דבר ה' הרואה דברים חמורים ונוראים כאלו על היושב בסוכה בשמיני עצרת יוצאים מפי גאון וגדול מהראשונים בקדושה וטהרה ולא יחרד לבבו, והגם כי אין לנו אלא דברי חז"ל בגמרא והנפסק בשולחן ערוך מכל מקום כיון שיש בזה עקולי ופשורי, חלוקים בין חמימי לקרירי, ואם כן נפל פתא בבירא לתקוע עצמו לדבר הלכה לישב בסוכה בשמיני עצרת במדינותינו שהוא בכלל מקומות הקרים כנ"ל".
והנה המנחת אלעזר דיבר לפי מקומו ושעתו, וכבר קבע המנחת אלעזר בעצמו [בענין השינה בסוכה], שאין דנין ממקום למקום ומזמן לזמן, ואין אתנו יודע בבירור איך הי' פוסק בזמנים ומקומות שהסוכות עריבות עד למאד בשמיני עצרת. אבל המפורסמות אינן צריכות ראי', שכל אלו (כמדומני – בלי יוצא מן הכלל) הנוהגים שלא לאכול בסוכה בשמיני עצרת נוהגים כן בכל מקום, ומבלי הבט על המזג אוויר וכיו"ב. ובאמת, בשו"ת מהרש"ג (או"ח ח"א סימן ל"ה) קרא תגר "על המנהג של קצת אנשים שאינם אוכלים בסוכה בשמיני עצרת אפילו כשהזמן חם שנצמח להם מחמת טעות מפני שהיו הימים הללו אצל צדיקים שכן נתפשט מנהג לנסוע על הימים אחרונים של חג הסוכות לצדיקים ובעת ההוא יש שם אצל הצדיקים אנשים רבים והסוכה קטנה מהכיל כל האנשים שנתקבצו אז מכל המקומות ואם הצדיקים לא יאכלו ביחד עם כל האכסנאים יהי' להם צער מזה והם בכלל מצטער הוא . . . והנה האורחים הללו אינם יודעים מטעם זה ונדמה להם שהצדיקים הללו סוברים שא"צ לאכול כלל בסוכה בשמיני עצרת ולכן גם הם בביתם אינם אוכלים אבל באמת ח"ו לדחות הלכה פסוקה בש"ס". אבל דברי המהרש"ג לא נתקבלו בהרבה קהילות קדושות ויראים ושלמים ממשיכים במנהג רבותיהם שלא לאכול בסוכות בשמיני עצרת, גם כשהמזג אוויר ערב בסוכה.
ונראה דאיך שנדחוק בפלפולא דאורייתא ליישב מנהגן של ישראל, לא נעלה ארוכה בזה לאלו שעושים כל מעשיהם על צד היותר טוב, דלמה יסמכו על סברות דחוקות בה בשעה שיכולים לישב בסוכה העריבה עליהם ולקיים מצוה מדברי סופרים העריבה על קונם?! אך האמת יורה דרכו, דכיון שישנם טעמים מכריעים ע"פ פנימיות התורה שלא לאכול בסוכה בשמיני עצרת, שוב סמכו על כל מה דאפשר להתיר האכו"ש בבית בשמיני.
ומצאתי את שאהבה נפשי בספר "לבושי מכלול" (מונקאטש תרס"ה) להגרי"מ היבנער זצ"ל (בעהמח"ס "הדרת קודש" הנ"ל) בקונטרס אחרון אשר בשם "מכללתא ומלבשתא" יכונה, אות ח"י (ב, ב) שכתב, וז"ל: הנה בדין ישיבת סוכה בשמני עצרת, בגמרא אמרינן מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן כו' אבל מקצת רבותינו מקילין ביותר ורק עושין קידוש ביום ואומרים היהי רצון ופונים לביתם. ושמעתי דגם הגאון הקדוש מאפטא הי' נוהג כן וכן אני נוהג יען שאני מצונן. ובשנה זו כשהלכתי עם נכדי היקר נרו יאיר לפטור מהסוכה האיר ה' את עיני על מה שנצטערתי זה כמה להבין הדבר על בוריו, דלמה מקילין כל כך הלא יום טוב שני חמור לן מאד, ולמה מקילין בזה. ואמרתי דבאמת מה שאמרו חז"ל משום מנהג אבותינו בידינו, הוא טעם קלוש. דכך דרכם בקודש לומר טעם על דרך אסמכתא לשבר את האוזן וטובא גניז בגווי' בכמה טעמים על פי סוד, וכן נאמר בשם הגר"א ז"ל דהי' מחמיר במגולה בזמן הזה גם כן דאין נחשים מצויין דמסתמא יש עוד טעמים בדבר וכמו דדרש ר"ש על מילה בשמיני, ועכ"ז גם בזה"ז המצוה בתוקפה והנה האר"י הח"י ז"ל גילה לנו הסוד דדינא הוא דבחוץ לארץ אי אפשר לעשות כל התיקונים של יום טוב ביום אחד ודומה ליומא אריכתא ובזה אני מבין מ"ש בשו"ע הרב ז"ל סימן ב' דגם בדעתו לחזור לארץ ישראל צריך לנהוג יום טוב שני . . . ולפי הנ"ל אתי שפיר דאין לך אלא מקומו ושעתו. והנה כי כן צריך להחמיר גם ביום טוב שני כמו ביום טוב ראשון וכאילו עומד באמצע יום. וזה שייך דוקא לענין שאר דברים משא"כ בישיבת סוכה בחול המועד [כ"ה בנדפס וצ"ל בשמע"צ] לא שייך בו תשלומין והרי הוא כשאר מצוות דאין כופלין אותן כלל ולא נשאר רק הטעם הפשוט משום מנהג אבותינו בידינו ובזה די לקיים דברי הגמרא דמיתב יתבינן בשעה מועטת משום כבוד יום הקדוש והנורא ואין ספק מוציא מידי וודאי, והנח להם לישראל, ברוך הפוקח עורים". ודו"ק היטב בדבריו ותראה שהן הן הדברים.
ט"ו) חדש מצות לא תעשה מפורשת בתורה היא: "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה, עד הביאכם את קרבן אלקיכם" (פ' אמור כג, יד), שהוא איסור אכילה מהתבואה החדשה – מחמשת מיני הדגן – עד הקרבת העומר למחרת הפסח בט"ז בניסן. בזמן שבית המקדש היה קיים, הותרה אכילת ה"חדש" מיד עם הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין לנו קרבן, הרי עצם היום מתיר – כשיעבור היום כולו. ובחו"ל – עד שיעבור יום י"ז בניסן.
אמנם ידועים דברי הב"ח ביורה דעה סימן רצ"ג שכתב, וז"ל: "המנהג פשוט במלכותינו לנהוג היתר, ואף גדולי התורה שהיו לפנינו . . . לא היו אוסרין, ושותין השיכר שנעשה מתבואה שלא התירו העומר, זולת מקצת חסידים מקרוב נזהרו באיסור זה . . . אבל לאחר העיון יראה דמותר מדינא כדפרישית, ולכן אין לשום גדול להורות הוראה לאיסור היפך המנהג שנהגו על פי גדולי ישראל להיתר. ומי שרוצה להחמיר לעצמו מדת חסידות הוא ולא יורה לאחרים . . . ודוקא במי שהורגל בשאר פרישות ומפורסם לחסיד רשאי לנהוג לאיסור גם בזו". עכ"ל.
רוב הפוסקים כולם לא קיבלו עליהם את היתרו של הב"ח [אלא בתור סניף וכיו"ב בשעת הדחק גמור]. ומכל מקום כתב בשולחן ערוך הרב או"ח סתפ"ט ס"ל, וז"ל: ועכשיו אין העולם נזהרין כלל באיסור חדש . . . וגם במקומות שרוב התבואה נזרעת אחר הפסח כגון במדינות פולין שרוב השבולת שועל והשעורים שעושין מהם השכר נזרעין אחר הפסח וגם אין מביאין לשם תבואה כלל ממדינות אחרות שזורעין בהם קודם הפסח אף על פי כן אין רוב העולם נוהגין שם איסור חדש . . . ויש שלמדו עליהם זכות . . . שסוברים שחדש אינו נוהג אלא בתבואה שהוא של ישראל בשעת קצירה אבל לא בשל גוים". ומ"מ מסיים רבינו "אבל כל בעל נפש לא יסמוך על המתירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כהסכמת רוב הראשונים והאחרונים שהחדש נוהג מן התורה אף בחוץ לארץ ובכל מקום אף בשל גוים כי כן עיקר".
ובספר "אוצר החיים" להרה"ק מקאמרנא זצ"ל אחרי שהביא דברי הפני יהושע שאיסור חדש נוהג גם בתבואה של גוים, [וכתב על הפני יהושע: "הרב הזה הוא גאון שבגאונים צדיק קדוש וחסיד מיהושע עד יהושע לא קם כיהושע"] האריך מאד להצדיק שיטת הב"ח שאין איסור חדש נוהג בתבואה של גוים, ומסיק: "כלל הדבר חדש בחוץ לארץ בשל גויים אין בו מיחוש אף לזכי נפש כי הוא היתר גמור. . . ויש לנו הרבה ראיות חזקות כברזל שחדש אינו נוהג בשל גוים ולסתור כל דברי האחרונים המפקפקין על זה אלא שאין בי כח להאריך, וחדש של גוים מותר בלי ספק ולא יערער על זה אלא מי שתורתו משפה ולחוץ כדואג".
ויעויין שם בדבריו הארוכים שכתב דעל פי סוד אין איסור חדש נוהג בתבואה של גוים וגם בכאן נראה ראה זה פלא "ודע שזה ברור אף שאיסור חדש נוהג בחוץ לארץ כיון שגלו ישראל הרי כל הבירורין עולין מחוץ לארץ על ידי עבודת הצדיקים עובדא מלין רעותא אבל זה ברור כשמש שאינו נוהג בחוץ לארץ בשל גוים שאין שם כל בחינות אלו חס מלהזכיר . . . כל עוד שהם ביד גוים מה ענין עמר להם לא מיני' ולא מקצתי' שאין עומר אלא לנשמת ישראל שיצאו לחירות ביום ראשון של פסח מכל רע וזה ברור כשמש . . . ומכל זה יקר ראתה עיני שחדש בח"ל אינו נוהג בשל גוים".
והנה גם בענין זה נראה דלית דין צריך בושש, דאם באנו לדון אך ורק על יסוד הגמרא והפוסקים, הי' עלינו להחמיר בענין איסור חדש בחו"ל כי לשיטת רוב הפוסקים ככולם הרי האוכל מתבואה חדשה של גוים עובר על מצות לא תעשה מן התורה. ובפרט בזמן הזה, שברוב המקומות עולה הדבר בנקל, ומהיות טוב כו'. אמנם למעשה, פוק חזי מאי עמא דבר; אע"פ שנתרבו לאחרונה הנזהרים מ"חדש" בחו"ל, מ"מ עדיין נוהגים הרבה יראים ושלמים שלא ליזהר מאיסור "חדש", ויש שנזהרים 'שלא ליזהר מאיסור חדש', באמרם כיון שאבותיהם הקלו בדבר זה אין לשנות, וכבר קבע החתם סופר: "חדש אסור מן התורה"!
ויעויין בשו"ת אבני נזר להגה"ק מסוכטשוב (חו"מ סימן קטו) שכתב: "שמעתי בבירור, שמה שחסידי פולין אינם נזהרים באיסור חדש, נצמח מחמת כי בבית הרבי [החוזה] מלובלין זצללה"ה היו נותנים על השולחן כוסמת של חדש, כי הרבי אמר: מאחר שזקינו הב"ח התיר אין לו לחוש". הוי אומר: מנהג רבותיהם בידיהם.
אמנם כאן הבן שואל: עד שאנו תמהים על הנהגת התלמידים, נשאל על מנהג רבותיהם, מה ראו להקל באיסור שלפי דעת רוב הפוסקים הוא איסור דאורייתא. ואולי י"ל ע"פ דברי הגה"ק מקאמארנא, דכיון שע"פ המבואר בקבלה אין איסור חדש שייך בתבואה של גויים שוב סמכו בכל כוחם על שיטת הב"ח ודעימי' והעלו על שולחנם "כוסמת של חדש", וכמשנ"ת.
ט"ז) הדלקת המנורה "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" כך קובעת הברייתא בסוגיא דחנוכה. בארצות הגולה נהגו רוב ישראל להדליק בפנים על פי האמור בברייתא שם: "בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". בדור האחרון, כאשר שבו הרבה יהודים לגבולם, התחילו רבים לקיים המצוה "כתיקונה" וכמו שקיימו הרבה מיושבי הארץ לפניהם. אבל בכמה קהילות הקודש, בעיקר של החסידים, המשיכו להדליק המנורה בפנים כאבותיהם לפנים. הגאון הרב שלום יוסף אלישיב שליט"א קרא תגר על נוהג זה, ואמר שאין זה כי אם "התמכרות" למנהג שהורתו ולידתו בגולה: "מכיון דהני אחנא בני גלוותא אשר נהגו בכל השנים בהיותם בגלות וחיו באימה ויראה מחמת המציק ונאלצו להדליק נר חנוכה בתוך הבית אף גם כשעלו לארץ ממשיכים בנוהג זה כי קשה להם להגמל ממה שהורגלו עד כה". הרה"ג ר' יהושע מנחם אהרנברג זצ"ל התווכח ארוכות עם הרב אלישיב ועוד רבנים וניסה להוכיח שבימינו בטלה חיוב ההדלקה בחוץ ועדיף טפי להדליק בפנים גם כשאין יראה ופחד כלל. נראה שהמעיינים בסוגיא זו יווכחו לדעת שאם באנו לדון אך ורק מצד ההלכה, יש מקום נרחב לשיטתו של הרב אלישיב. מסקנת בעל ה"דבר יהושע" ש"החומרא להדליק בחוץ קולא היא" אינו פשוט כלל. ואכן בעל "מנחת אלעזר" שחתר למצוא יסוד למנהגנו גם בחוץ לארץ להדליק בחוץ כשאין סכנה בדבר העלה חרס בידו.
אבל נראה שגם בנידון זה עשתה תורת הסוד את שלה בקיום וחיזוק מנהג שלכל הדיעות תחילת הווייתו נעוצה בשעת הסכנה, רדיפות הגוים למיניהם. במאמרו של הגה"ק בעל "בני יששכר" זצ"ל האריך בזה [על יסוד דברי העוללות אפרים]: "דורות הראשונים שהיתה התורה חביבה בעיניהם היו מניחים נרות חנוכה הרומז לתורה אור מבחוץ על דרך יפוצו מעיינותיך חוצה, אבל הדורות הללו שנתמעטה התורה ולומדיה וחכמי הדור וכו' בעת ההוא ימשכו ידיהם מלהאיר בתורתם בריש כל חוצות מניח נר חנוכה בביתו ודיו להשיב מעון אנשי ביתו לבד". גם הרב בעל "דבר יהושע" מעתיק בסוף דבריו את דרשת הרב מדינאוו זצ"ל, ומסיים: "משמע גם כן שבזמן הזה עקרו התקנה לגמרי".
ארוכה מארץ מדה
י"ז) כנ"ל, אם באנו למצות ענין זה עד תומו, היינו צריכים לכתוב ספר עב כרס. פרשה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה היא מני ים. אכן לפי עניות דעתי תספיקנה הדוגמאות הנזכרות להורות שאכן אין מחיצה של ברזל בין כותלי חדרי תורת הסוד לארבע אמותיו של ההלכה, שהרי, כמשנ"ת, הנגלה והפנימיות תורה אחת הנה והיו לאחדים כאחד. בוודאי ובוודאי לא כל קטלא קניא הרוצה ליטול שם פוסק ומקובל יבא ויטול. דברים אלו מסורים לגדולי חכמי ישראל שיראתם קודמת לחכמתם והם מהווים חוליא בשרשרת מסירת תורה שבעל פה מדור לדור. הם ורק הם חונו בדעת עליון ויכולים להבחין בין מנהג למנהג, לדעת איזה דברים לקרב ואיזה לרחק, איזה מנהג נאמר עליו תורה הוא וללמוד אני צריך ואיזה מנה"ג - אותיות גיהנ"ם - אינו אלא הבל ורעות רוח. מובן גם כן שכמו בדינים גם במנהגים יש חילוקי דיעות ופלוגתות חריפות בכו"כ ענינים: מנהגים שנחשבו לשטות במקום אחד נתקבלו בחיבה יתירה במקום אחר : נהרא נהרא ופשטי'.
תמיכתם של מאורי ישראל, גדולי תורת החסידות, במנהגים "תמוהים" מסויימים שקנו לעצמם שביתה בכמה קהילות קדושות, ואף השתדלותם לבאר מנהגים אלו ע"פ תורת הסוד, לא באה חס ושלום מחמת רדיפתם אחרי החדש. נראה שההיפך הוא הנכון: מחמת אמונתם האיתנה שאלוקים נצב בעדת קל, סברו שמנהגים אלו היו פרי מעלליה של ההשגחה העליונה אשר על כן ראוי לאדם להתבונן בהם "ולידע סוף ענינם כפי כחו" וכמו "רוב דיני התורה [ש]אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים", "ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו". הם ידעו מה שהגר"א ותלמידו הגר"ח מוולאזין זצ"ל ניווכחו לדעת כשניסו להחזיר עטרה ליושנה ולהנהיג ברכת כהנים בקהילותיהם ונכשלו בהיזק מרובה ר"ל. או אז "ראו והתבוננו שיש בזה איזה דבר סוד בסתרי השפעת הברכה היורד בחוץ לארץ ואין אתנו יודע עד מה".
אל תהי יושב ושוקל במצוותי' של תורה
י"ח) וכי תאמרו לאלו הנוהגים כמנהג אבותיהם ורבותיהם ואין ישנים בסוכה: הלא מחמת המנהג אתם נכנסים ל"הפסד מרובה"! הון יקר המצטבר על ידי שעות ארוכות של שינה בסוכה הולך לבז! אף אנן נענה ונאמר: מאז ומקדם קבלו הרבה תלמידי חכמים על אלו הנוהגים שלא ללמוד תורה בליל ניטל [יום לידתו של ישו הנוצרי], הלא "כל חפציך לא ישוו בה – ואפילו חפצי שמים"! שומו שמים! שמונה שעות שהיו יכולים למלאות בלימוד התורה הלכו לאיבוד! ]ויש מוסיפים לטעון, שלא אישתמיט תנא ואמורא, ראשון או אחרון עד כלפני מאתיים שנה שיזכיר מנהג זה, וגם היום אין זה מנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל, ויש אומרים שלא נתפשט המנהג בתחילה אלא מפני שבשנים קדמוניות ביטלו בית המדרש בליל ניטל, מפני חמת המציק, שהי' הלילה מוכן למזיקין וכו' ורק "חדשים מקרוב באו" לעשות מ"בדיעבד" לכתחילה, ולהעניק למנהג "ביטול תורה" ערך "חיובי", ע"י טעמים המיוסדים על תורת הקבלה והסוד, ותורת הנגלה מה תהא עלי', ומקרא מלא דיבר הכתוב "והגית בו יומם ולילה", ואין שום היתר לבטל תלמוד תורה אא"כ מפני מצוה עוברת ושא"א לעשות ע"י אחרים], וידוע שפעם אחת שאל מאן דהו לפני הרה"ק ר' יצחק אייזיק מזידיטשוב זצ"ל הלא קיי"ל "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", ואם לא ילמדו בליל ניטל – 'עלמא אמאי קא מקיים'? וענה ואמר [ומעתיקי שמועה אומרים כן בשם הגה"ק ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל ]: "הלא מנהג ישראל תורה היא ונמצא זה גופא מה שאין לומדין הוה תורה שעולם עומד עלי'". עכ"ל. ודון מינה ומינה.
תם ולא נשלם בעזהשי"ת
 |
|
|
