|
|
| נשלח ב-2/1/2006 13:01 |
|
| |
אני מבקש הסברים והבהרות לגבי כמה קטעים במאמר הבא:
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=2607&CategoryID=797
ההדלקה - תכלית לעצמה
שולחן שבת
יש כמה וכמה מצוות הקשורות בהדלקת נרות – נרות המקדש, נרות שבת ועוד. אולם בכל המצוות הללו, הדלקת הנרות אינה אלא אמצעי להשגת מטרה אחרת: מטרת נרות המקדש היא שיאירו ויהיו "עדות לכל באי-עולם שהשכינה שורה בישראל". כמו-כן נרות שבת נועדו להפיץ אור בבית, לצורך "שלום בית". אולם נרות חנוכה לא נועדו להשיג מטרות נוספות, אלא המצווה היא בעצם הדלקתם.
אמנם הגמרא אומרת שנרות חנוכה נועדו ל'פרסומי ניסא' [=פרסום הנס], אך אין לומר שזו תכליתם ומטרתם, אלא שמלבד תכליתם העיקרית יש בהם עניין נוסף, שהם מפרסמים את נס חנוכה. הראיה לכך היא, שגם כשאין 'פרסומי ניסא' כלל, מקיימים את מצוות הדלקת נרות חנוכה ומברכים עליהם ברכה, בשם ובמלכות.
הנקודה העל-שכלית
עניין זה בנרות החנוכה קשור במהות מסירות-נפשם של החשמונאים, שהביאה את נס חנוכה. מלחמת היוונים לא כוונה כנגד התורה כשהיא לעצמה, אלא מטרתם הייתה "להשכיחם תורתך" – היותה של התורה תורת ה', שלמעלה משכל אנוש. כמו-כן במאבקם נגד המצוות נלחמו בעיקר כנגד המצוות העל-שכליות – "להעבירם מחוקי רצונך".
היוונים הסכימו לקבל את המושג תורה, כמקור של שכל וחכמה. כמו-כן היו מוכנים לקבל את הרעיון שבני-אדם מקיימים מצוות, שנועדו להביא תועלת המובנת בשכל האדם. הם התנגדו לתורה שלמעלה מהשכל, ושללו את המצוות העל-שכליות. הם אפילו היו מוכנים לקבל שיש ציוויים שאנחנו איננו מבינים, אבל בדרגה עליונה של שכל יש להן טעם. הם התנגדו לקיום המצוות כ"חוקי רצונך" – ציוויים שאין מאחוריהם טעם והיגיון, אלא "רצונך" בלבד.
שמן טהור ושמן טמא
הביטוי למגמתם זו של היוונים היה בכך שטימאו את כל השמנים. מושגי הטהרה והטומאה אינם שכליים, שכן השכל אינו יכול להבין במה שונה שמן טהור משמן טמא. לכן טימאו היוונים את השמנים, כדי לפגוע בנקודת הטהרה וההתבטלות של יהודים אל הקב"ה.
גם תגובתם של בני-ישראל על גזרות היוונים הייתה על-שכלית. הם יצאו למלחמה שלא היה לה סיכוי בדרך הטבע (חלשים נגד גיבורים וכו'), במסירות-נפש שלמעלה מהשכל.
קשר שלמעלה ממגבלות
נס פך השמן ביטא את הנקודה הזאת - הקשר של יהודים עם הקב"ה שלמעלה מהשכל וההיגיון. באמצעות הנס הזה הראה הקב"ה את "חיבתן של ישראל", חיבה שאף היא למעלה ממגבלות השכל.
לכן נרות חנוכה אינם אמצעי להשגת מטרה אחרת, אלא תכליתם היא בעצם הדלקתם. הם מורים על הקשר של יהודים עם הקב"ה, קשר שלא נועד להשגת מטרה כלשהי, אלא הוא-עצמו התכלית והמטרה. יהודים קשורים עם הקב"ה כדבר אחד, וכשם שהקב"ה עצמו למעלה מכל מגבלה, כך גם הקשר של יהודים עמו הוא למעלה מכל מידה והגבלה.
(לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 815)
לגבי הקטע המודגש הראשון - אמנם הגמרא אומרת שנרות חנוכה נועדו ל'פרסומי ניסא' [=פרסום הנס], אך אין לומר שזו תכליתם ומטרתם, אלא שמלבד תכליתם העיקרית יש בהם עניין נוסף, שהם מפרסמים את נס חנוכה. הראיה לכך היא, שגם כשאין 'פרסומי ניסא' כלל, מקיימים את מצוות הדלקת נרות חנוכה ומברכים עליהם ברכה, בשם ובמלכות
שתי שאלות:1)והרי גם כשאין עניין של שלום בית בהדלקת הנרות מדליקים אותם !
2)איך יכול להיות בדיוק מצב שאין פרסום הנס בהדלקת הנרות ? והרי גם אם נניח מצב שבו אדם נמצא לבדו בבית ורק הוא רואה את החנוכיה, הרי גם אז יש פרסום הנס !
לגבי הקטע המודגש השני - מניין ? יש לזה מקור ?
או שאין הכוונה שהיוונים מבחינה הסטרוית באמת סברו ככה, ויש לפרש את הדברים בצורה אליגורית ?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 13:02 |
|
| |
לא כן מבואר בתניא פ"ב, אלא: והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים יניקת נפש רוח ונשמה שלהם מבחי' אחוריים של נפש רוח ונשפמת ת"ח.
שוטנג
זה קשור לנושא שהזכרת למעלה כמה פעמים.
אמנם ידעתי גם ידעתי שלא בצדק דיבר אותו חסיד מקבץ התרומות.
באבא
בפרט השני, המקור לדברים האלו הוא בהמשך תער"ב, של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (ע' רלג):
דהנה דמלחמת היוונים הי' מלחמה רוחני' שבקשו להשכיחם תורתך כו', ולהגביר ח"ו החכמו' החיצוני' וכמא' כתבו לכם על קרן השור כו', וזהו שטמאו כל השמנים כו', וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום שההתגברו' הי' בכח מס"נ דוקא שעי"ז המשיכו בחי' עצמו' אוא"ס שלמע' מס' השתל', בדקו ומצאו פך א' של שמן חתום בחותמו של כה"ג בחי' א"א והדליקו בו שמונה ימים.
ומרומז גם בתורה אור של בעל התניא (וישב ל, א):
וכך היה ענין הנרות דחנוכה בימי חשמונאי שהיונים לא בקשו לשלוח ידם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמארז"ל (בב"ר פ' ט"ז ופ' מ"ד) שאמרו כתבו לכם על קרן השור כו'.
תוקן על ידי - הלבן - 02/01/2006 13:12:14
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 13:47 |
|
| |
שוטנג:
אתה מתלונן על התארים שהוענקו לדבריך וטוען שכוונתך רק לבקר, ושבחב"ד לא מסוגלים לקבל ביקורת. אתה ממליץ לעבור על כל אשכול הקשור לחב"ד ולהיווכח בנכונות דבריך.
ובכן, אם תעבור על כל אשכול מסוג זה, תמצא שכמעט תמיד הביקורת אינה עומדת במבחן בסיסי:
כדי לבקר בהגינות כל השקפת עולם שהיא, קיימת דרישה מוקדמת אחת, בסיסית ביותר – להבין תחילה את ההשקפה לאשורה, כפי שבעלי ההשקפה מבינים אותה. רק אז יש מה לבקר. אי אפשר לקבוע בשביל השני מה הוא חושב, ואחר כך גם לבקר את זה.
רוב הביקורות על חב"ד נובעות מחוסר הבנה במושגי יסוד בהשקפה החבדי"ת, במקרה הטוב, ולפעמים גם סילוף של מושגים. ותמיד מתלווה להם, בטחון עצמי מופרז של המבקר, שהוא, המשקיף מבחוץ, מבין טוב יותר את המושגים הללו. יותר אפילו ממי שלומד אותם בעיון במשך שנים ומתנהג לפיהם.
קח לדוגמא את הביקורות האחרונות בנושא "עצומ"ה כפי שהעמיד עצמו בגוף":
את המקור לא הכרת, ציטטת בבטחון ביטוי מסולף שלא נאמר מעולם ("שהרבי הוא עצומ"ה ממש"). בנית עליו בנין שלם של "דיעה מסמרת שיער".
כשאנשי חב"ד, האמורים להכיר את הנושא טוב ממך, הצביעו על טעותך, התעקשת וטענת בבטחון לא מובן: "או שאתם חושבים שכל הציבור פה טיפשים או שאתם לא למדתם חסידות. בחסידות חב"ד גורסים שהרבי הוא עצמות ומהות ממש"!
בסופו של דבר ציטטו לך את המקור. נו, כעת היה ניתן לצפות שתודה בטעותך. אבל לא. אינך מסוגל. "הלבשת" פירוש משלך על הציטוט המקורי.
ראשית, זה יותר ממגוחך שאחד שאינו מכיר את השקפת החסידות יציע הסברים בחסידות.
ושנית - והוא העיקר, גם לפי ההסבר שלך הדיעה הזאת כבר לא "מסמרת שיער". אם כן, ממה נפשך – אם ידעת את ההסבר מראש, מדוע בחרת להתעלם ממנו, ואם לא ידעת, מדוע לא טרחת לברר את הנושא לפני שתטיח טענות מיותרות?
כך נראה "אשכול ביקורת" אופייני.
למיטב השגתי המוגבלת, המניע הפסיכולוגי היחיד שניתן להעלות על הדעת כגורם ל"ביקורות" מסוג זה מצוי בתכונות המוגדרות יפה בתארים הנ"ל. לא שיש צורך דוקא בכולם יחד, אבל לפחות אחד מהם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 13:50 |
|
| |
הלבן
לא הבנת אותי. התכוונתי מה המקור לזה:"הם התנגדו לתורה שלמעלה מהשכל, ושללו את המצוות העל-שכליות. הם אפילו היו מוכנים לקבל שיש ציוויים שאנחנו איננו מבינים, אבל בדרגה עליונה של שכל יש להן טעם. הם התנגדו לקיום המצוות כ"חוקי רצונך" – ציוויים שאין מאחוריהם טעם והיגיון, אלא "רצונך" בלבד".
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 14:08 |
|
| |
מדובר בביאור חסידי לנוסח שאנו אומרים "להשכיחם תורתך", היינו שאינם מתנגדים לתורה עצמה, כי אם לפרט הזהו שהוא "תורתך". היינו החלק שלמעלה מהשגה לגמרי.
זאת אומרת, שזה ברור שהיוונים גזרו על התורה והמצוות, שהרי אסרו את התפילין (כנפי יונה), קריאת התורה (הפטרה), טהרת המשפחה (תיבעל להגמון תחלה) ומילה (אולי חלק מהנ"ל קשור לתקופת רומי).
מ"מ עיקר התנגדותם היתה לקבלת עול מצוות של בני ישראל, שקיבלו עליהם את "תורתיך" ואת "רצוניך".
תוקן על ידי - הלבן - 02/01/2006 14:32:37
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 14:57 |
|
| |
הזמןקצר:
מיד כשהתחלתי לכתוב באשכול זה ידעתי שאני לא מבין מאומה בחסידות חב"ד. אני רוצה להציע לך שניפגש ביחד ללבן בדיוק במה אנו חולקים ואח"כ ניגש ביחד לחסיד חב"ד מורם מעם (דוגמת ר' הלל רבינוביץ') ונשאול אותו להכריע בינינו. מה אתה חושב?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 15:07 |
|
| |
אני חושב שאתה מנסה לטייח את הדיאגנוזה שהבאתי לעיל.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 15:23 |
|
| |
יהודי רוצה ללמוד אתך קצת חסידות, ואתה נמנע?
הזמן קצר?
באבא
העירוני, שהנושא הזה מובא כבר בשפת אמת, ממהר"ל מפראג:
בשפת אמת על חנוכה מביא כמ"פ ממהר"ל (המו"ל מציין לס' נר מצוה ע' כא, וז"ל מהר"ל שם):
.. מלכות יון הוא מוכן להתנגד לישראל במה שיש להם תורה ומצות אלקי' כי אל מלכות זו שייך לה החכמה שהיא שכל האדם בלבד לא השכל האלקי הנבדל אשר היא התורה האלקית שהיא השכל הנבדל לגמרי.
בשפת אמת (תרמ"ז) כתב:
.. התורה אינה חכמה בעלמא כשאר החכמות רק היא אלקיות ממש. והיונים ימ"ש רצו לעשות ממנה חכמה בעלמא. וזהו נקרא להשכיחם תורתך דייקא ולהעבירם מעל חוקי רצונך שהוא עסק התורה לשמה כמו שהוא רצונו ית' ולא לשם חכמה בעלמא.
תוקן על ידי - הלבן - 02/01/2006 15:48:36
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 15:56 |
|
| |
גילוי נאות: אינני מתגורר בארץ הקודש. אני ב"שליחות".
אינני האדם היחיד שניתן ללמוד עמו חסידות, אם אכן מעוניינים בכך.
אם שוטנג יבחר להיות עניני, אני בהחלט מוכן לתרום מידיעותי הדלות בנושאים אלו. אפשר לעשות זאת גם באופן דיסקרטי דרך התיבה האישית.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 16:00 |
|
| |
הזמןקצר:
יש לי עם מי ללמוד חסידות. איני רואה טעם להמשך הויכוח בינינו כי בכל דבר שלא אסכים אתך הרי איני ענייני.
אין אנו חייבים ליישב את הויכוח בינינו היום או מחר. אשמח לחכות עד שתבוא לבקר בא"י.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 16:20 |
|
| |
דומני שלעיל נימקתי היטב את תפיסתי על מידת הענייניות שלך באשכול זה.
אין בינינו כל ויכוח. תגובתי אינם מיועדות דוקא עבורך, אלא עבור הקוראים השפויים.
אם כי זה נשמע לי דמגוגי משהו, הייתי מקבל בתודה את הזמנתך לביקור גם אילו היתה רצינית. אני בהחלט משתדל להפריד בין האדם לבין דיעותיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2006 19:57 |
|
| |
שוטנג יקירי, לא הייתי ביממה האחרונה בקירבת מחשב ולכן תשובתי לשאלתך התעכבה עד כה, ועימך וסליחה. מעבר לתשובתו של הלבן אשר עם כל מילה בה אני יכול להזדהות. אני מבין ששאלתך היתה שאלה רטורית והדברים אכן מובנים מאליהם שלא כל ביקורת מקורה בשנאה חלילה, לאידך לא כל ביקורת מוצדקת גם אם אין מקורה בשנאה, חוסר ידע או טעות גם יכולים לביקורת, כפי שהזמן קצר מנסה להבהיר.
בכל אופן, כל יהודי בחזקת כשרות ומאחר ואתה מרמז בזה שאין בליבך שינאה ח"ו לחסידות או לחסידים, ודאי שנאמנים דבריך. ושלום על ישראל, נעבור לנושא הבא...
תוקן על ידי - jebo - 02/01/2006 20:03:39
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 22:26 |
|
| |
http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=2624&CategoryID=798
לאחר שיעקב מתבשר כי יוסף בנו חי וכי הוא מושל בארץ מצרים, נענים יעקב ובניו להזמנתו של יוסף, ויורדים מארץ כנען למצרים. בדרך, כשיעקב מגיע לבאר-שבע, מתגלה אליו הקב"ה ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה, כי לגוי גדול אשימך שם". מפרש רש"י, שדברי העידוד האלה באו משום שיעקב "היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".
פירוש זה מעורר כמה שאלות: א) למה בכלל יש צורך בפירוש כלשהו, כאשר הפסוק מובן לגמרי בלי פירוש. ב) הפירוש שיעקב "היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ" אינו מובן, שהרי יעקב כבר שהה עשרים שנה בחוץ-לארץ, בבית לבן. ג) כיצד מרגיע הקב"ה את חששו זה של יעקב בהבטחה "כי לגוי גדול אשימך שם" – וכי הבטחה זו לא הייתה יכולה להתקיים בארץ-ישראל?
צערו של יעקב
אלא רש"י נזקק לפירוש זה מכיוון שהדבר היה לאחר שיעקב כבר החליט לרדת למצרים וכבר יצא לדרך (כמו שנאמר "וייסע ישראל") והגיע לבאר-שבע. מכאן שהוא לא חשש מעצם הירידה למצרים, אלא נזקק לעידודו של הקב"ה בגלל סיבה אחרת - ש"היה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ".
אמנם היציאה לחוץ-לארץ לא הייתה דבר חדש בעבור יעקב, שכבר שהה עשרים שנה בבית לבן, בחרן. גם אברהם, סבו, ירד למצרים מפני הרעב. אולם הירידה הפעם הייתה שונה: יעקב ידע שזו אינה יציאה זמנית, כפי שהייתה אצל אברהם וכפי שהייתה יציאתו לחרן. הוא ידע שלא ישוב בחייו לארץ-ישראל, וכפי שהקב"ה מבשר לו - "ויוסף ישית ידו על עיניך". לכן חש צער.
ההבטחה האלוקית
כדי למעט את צערו הבטיח לו הקב"ה: "כי לגוי גדול אשימך שם". כאשר בני-ישראל יורדים למצרים, אף שהם עתידים להתגורר בארץ גושן, בנפרד מהמצרים, יש בכל-זאת חשש שיתערבו בתוכם. מבטיח הקב"ה שהם ישמרו על ייחודם, ואף יהיו שם "לגוי גדול".
אמנם יעקב כבר יצא לדרכו, לעבר מצרים, ולא היה ירא מעצם הירידה לשם, אולם הקב"ה העניק לו כאן הבטחה מיוחדת, ששוללת אפילו חשש רחוק, שמא בני-ישראל יתערבבו בין המצרים, אלא להפך, שדווקא במצרים יהיו "לגוי גדול".
יהודי זועק
ובכל-זאת היה יעקב "מיצר" – הוא חש צער וכאב. אמנם כבר יצא בעבר לחוץ-לארץ, אך דווקא משום שנתנסה בכך, ידע וזכר היטב עד כמה גדול הסבל והצער בגלות. לכן חש את הצער הגדול, כשעמד לצאת שוב לחוץ-לארץ.
וזו גם טענתו של כל אחד ואחד מישראל בזמן הגלות: "עד מתי!". רצונו של יהודי לשבת בשלווה "בארץ מגורי אביו". אין לו עניין במנעמי ארצות הגויים. מה לו ולחוץ-לארץ, מה לו ולגלות! לכן הוא 'מיצר' וזועק: "עד מתי!". רצונו וחפצו לשבת בשלווה בארץ-ישראל, בגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.
(התוועדויות תשמ"ו כרך ב, עמ' 266)
"א) למה בכלל יש צורך בפירוש כלשהו, כאשר הפסוק מובן לגמרי בלי פירוש" - השאלה הזאת שהיא שאלה מרכזית ויסודית בקטע פשוט מופרכת ומקוממת.
מה הכוונה מובן לגמרי בלא פירוש ??? לא, זה לא ברור בכלל ! ממה שנאמר בפס' לא מובן למה יעקב היה ירא, ואת זה בא רש"י לתרץ. וכן נראה גם מהרבה פרשנים אחרים שראו קושי בדברים וכל אחד נתן טעם אחר למה היה יעקב ירא.
לא ברור לי איך לרבי [או למעבד הדברים - הרב צבי לבנוני] הפס' ברור כשלעצמו ללא פירוש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 22:33 |
|
| |
להיצמד להוראות
קירוב לבבות
תובעים מיהודי שתהיה לו מסירות-נפש בעבור הזולת. כשם שמי שרואה את חברו טובע בנהר נדרש לסכן את עצמו (על-פי ההגדרות שקובעת ההלכה) כדי להצילו, כך מי שרואה את אחיו טובעים ברוחניות, מתנתקים מחיי יהדות, הוא נדרש לוותר על טובתו שלו ואף על דרגתו הרוחנית כדי להצילם ולקרבם לקיום התורה והמצוות. מצד שני יש קווים אדומים שאסור לחצותם, ובאופן כללי קבעו חז"ל (שבת ד,א) כי "אין אומרים לאדם חטא, כדי שיזכה חברך".
הכלל בעניין זה הוא, שחייבים להיות צמודים להוראות התורה ולא לעשות דברים על דעת עצמנו. לפעמים נדמה לאדם שכדאי לעשות פעולות מסויימות, והוא סומך בזה על דעת עצמו, אך אין הוא יודע שתוצאות מעשיו עלולות לגרום את ההפך הגמור.
לא לוותר
דוגמה מופלאה לכך מביא הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם כרך יא, עמ' 187) מכתבי האריז"ל (פרי-עץ-חיים שער חג המצות פרק ז) על יוסף הצדיק. הוא אמר למצרים "הא לכם זרע", ובפסוק זה נרמז שהורה להם למול את עצמם. היו לו כוונות נעלות, לפעול במצרים קירוב לקדושה, אבל התוצאה הייתה שבכך הוסיף חיות בקליפות והאריך את גלות מצרים ("ועד כדי כך, שגם אחרי גלות מצרים, עד ביאת המשיח – עדיין סובלים בני-ישראל מההשפעה שהשפיע יוסף לקליפות").
כמו-כן מצאנו עניין דומה אצל משה רבנו, שהחליט על דעת עצמו להעלות את ה'ערב רב' ממצרים. גם למשה רבנו היו כוונות נעלות, אך בפועל הביא הדבר לחטא העגל, כפי שאמר לו הקב"ה "שיחת עמך אשר העלית" – ה'ערב רב' שאתה העלית ממצרים הוא שהביא את ההשחתה של ישראל בחטא העגל (ראה שמות רבה פרשה מב).
מכאן עלינו ללמוד הוראה (שם עמ' 189): "דורשים תמיד, שיש לקרב את כולם, מבלי להתחשב במי מדובר. אבל יש לזכור תמיד שלא 'לסגת' בעצמו, והקירוב שמקרבים את הזולת צריך להיות בלי שום פשרות חס ושלום בתורה ומצוות (מובן, שאין המדובר באותם עניינים שמפורש בשולחן-ערוך גופא שמותר לוותר עליהם למשך זמן בשביל תועלת. אבל באותם ענינים האסורים על-פי שולחן-ערוך - אסור לוותר אפילו על שערה אחת, גם בשביל התועלת הגדולה ביותר בקירוב יהודים לקב"ה).
"וכפתגם הידוע, שכאשר אדם טובע רחמנא לצלן, חייבים להצילו, אבל צריך ליזהר שלא לטבוע בעצמו ח"ו (והיינו שיש להיזהר שעל-ידי הושטת ה'אצבע' ל'טובע' - לא יתפוס ה'טובע' את כולו ויטביע גם אותו, כי על-ידי שמוותרים על 'אצבע אחת' בשביל קירוב הזולת, אפשר ללכת לאיבוד לגמרי)".
קנאות שלא במקומה
בשנת תשט"ו כתב חסיד לרבי על בעיה שנתקל בה: בבוקר שבת-קודש עבר ליד בית-כנסת, ופנו אליו כמה יהודים וביקשוהו שיהיה שליח-ציבור במניין המוקדם. הוא ראה שרוב הנוכחים אינם שומרי שבת ואפילו עובדים בשבת, אבל בכל-זאת רצו להתפלל במניין. הם ביקשוהו להיות שליח-ציבור, מכיוון שהם-עצמם הרגישו כי לא ראוי שמחללי שבת יתפללו לפני התיבה. החסיד ציין, כי אם לא ייענה לבקשה, עלול המניין להתבטל, וקרוב לוודאי שחלק גדול מהציבור הזה לא יתפללו כלל.
הרבי השיב לו (איגרות-קודש כרך יא, עמ' רנה): "אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי, ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חברו מחטא חמור. ואף שיש אומרים שהוא דווקא במקום שלא יש חלק בחטא חברו, אינו כן במידת חסידות". הרבי מוסיף עוד, ש"אם לא היה ממלא בקשות הנ"ל, נחשב היה בעיניהם לדחייה בשתי ידיים וכו' ומעין חילול השם".
לא ברור לי למה לא הובאה בתור דוג' גמ' מפורשת:"אמר רבי עקיבה כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה וניטפלתי בו כארבעת מיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו וכשבאתי אצל ר' אליעזר ואצל ר' יהושע אמרתי להם את הדבר אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים אמרתי אם בשעה שנתכוני לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים" (ירושלמי נזיר פ"ז ה"א)
האם יש מקור בתורה שבעל פה לדברים המובאים בשם האר"י שיוסף ציוה על המצרים למול, וכן "ועד כדי כך, שגם אחרי גלות מצרים, עד ביאת המשיח – עדיין סובלים בני-ישראל מההשפעה שהשפיע יוסף לקליפות". ???
תוקן על ידי - הבאבא_תור - 11/01/2006 22:34:04
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/1/2006 23:23 |
|
| |
פירוש הפשוט של יראת יעקב היא, שמא המקום מסוכן עבורו ועבור בני ביתו, ושמא יקרה להם משהו.
ע"ז הבטיחו הקב"ה כי הוא ירד אתו לשמור עליו ויוסף ישמור עליו ועד שיגדל שם לגוי גדול.
כל הפרטים האלו קשורים לחשש סכנה כפשוטה, ולא לחשש שתחסר לו הקדושה של ארץ ישראל, כפי שרש"י פירש.
ולכן מפרש הרבי בדרך המבוארת שם.
===
ישנו קובץ דו שבועי, עם מדור מיוחד לשאלות ותשובות ובאורים בשיחות הרבי:
http://haoros.com/
|
|
|
|
|