שו"ת בנושאים הקשורים לחב"ד [להלבן]

לא זו בלבד שאינה סותרת, אלא מאריך אדמו"ר הזקן ומבאר פרטי דרך לימוד זו, ומיישב את הפרטים המוקשים בה, ומבאר שכן צריך להלכה ולמעשה.

והפרטים הבולטים שמוסיף הוא:
א) שלימוד חומש מתחיל בתחלת שנה חמישית, בביתו עם אביו, וכשמגיע לחדר כבר למד חלק גדול מהחומש. כדמוכח מהתלמוד והפוסקים.
ב) שבן י"ח לחופה, ואח"כ ממשיך ללמוד שנתיים או שלוש בכולל, כיון שעדיין אין לו משפחה גדולה שטרוד לפרנסם, ולכן לומד חמש שנים תלמוד, מבן ט"ו עד בן עשרים לרדוף לפרנסתו.
ג) שהתלמוד למיגרס שלומדים עד בן עשרים הוא  רק עם עיקר טעמי ההלכות, שזה מספיק לפסוק הלכה (ואינו מבלי עולם כפוסק מהמשנה), ורק אחרי שמסיים אז מתחיל ליסבר, שהוא הפלפול, קושיות ופירוקים ולדמות מילתא למילתא. ולזה אין קצבה.

אביא כאן תגובה שכתבתי באשכול על דוד אסף וספרו נאחז בסבך כי הדברים נוגעים בראש ובראשונה לאשכול זה. והרי הדברים: 
א. בנוגע למהימנות סיפוריו ההיסטוריים של הריי"צ ידועה אמרתו השנונה של ר' יואליש מסאטמער. שסיפר על קבוצה בת עשרה שודדי יערות עזי נפש, שהיו פועלים מדי לילה בלילו רוצחים גוזלים ותופשים שלל. חלוקת עבודה קבועה היתה ביניהם: חמשה היו עומדים בפרשיות דרכים ומלסטמים את הבריות, וחמשה אוספים עצים ביער ומכינים אוכל להם ולחבריהם. את השלל היו מחלקים חלק כחלק השודדים והטבחים, וכך זרמו להם החיים במאורת השודדים על מי מנוחות. ויהי היום ויצאו חמשת הרוצחים כמנהגם ויוותרו חמשת הטבחים במאורתם. והרוצחים אמרו זה לזה אחר צאתם מן המערה: עד מתי אנו עובדים ורוצחים בנפשנו נביא לחמנו, ואלו הבטלנים אוכלים את כספנו, ויאמר אחד הרוצחים לחבריו: הבה נתפוש אומנותנו בידנו, נרצח את חבירינו, ונתפטר מבריות בלתי מועילות אלו, וייטב הדבר בעיני חמשתם ויסכימו על הדבר. והנה במאורת השודדים באותו הזמן הפלא ופלא כדברים האלו נמנו וגמרו גם הטבחים ויומרו איש לאחיו, הלא אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואיך נחיה אנו במחיצת אלו הרוצחים אשר על חרבם יחיו וימיתו. ויחליטו גם הם להטמין רעל באוכל אשר יכינו לחבריהם הרוצחים, ויעשו כן. ובעת שוב הרוצחים מעמל יומם תיכף בכניסתם למאורתם עמדו וירצחו נפש את חמשת ידידיהם טבחיהם. אחר כן ישבו לאכול ויבוא הרעל כמים בקרבם וכשמן בעצמותם וימותו גם הם, ונבלתם היתה מאכל לעוף השמיים ולבהמת ארץ עד כי לא נותר מהם דבר.  ואם תומר: מאחר שכל העדים תמו וימותו, מניין נודע לבריות מעשה זה? ותשובתך בצידך: מסיפורי הריי"צ... 

ב. מימוני הביא כתבה של יאיר שלג הדן בשאלה מדוע לא הכין הרבי יורש עצר אשר ימלא את מקומו אחר שכבו עם חמיו למען לא תהיה עדתו כצאן אשר אין להם רועה. באמת זוהי שאלה עצומה, ומר שלג מניח כי הרבי האמין באמת ובתמים כי הוא גואל אחרון כך שאין שום צורך לדאוג אחר העתידות שבלאו הכי לא יבואו. אני הקטן מפקפק בסברא זו, ולדעתי הרבי לא הלך שולל אחר עצמו, ולפחות לקח בחשבון את האפשרות שלא כך יהיה, ובפרט אחר שהתחיל מצב בריאותו להדרדר. 
אני שמעתי שתי פרשנויות לעובדה זו והבוחר יבחר. אפשרות ראשונה היא שאי מינוי יורש היה כאקט של הפעלת לחץ (פיזי מתון...) על הקב"ה שיביא  את הגאולה מייד (משיח נאו!) ולא הוא ישאר עם עולם ללא חב"ד, ומה יש לו מעולם כזה?   [עיין ערך המחתרת היהודית שתכננה להפציץ את מסגד אל אקצה ולגרום בכך למלחמת עולם נגד ישראל, מה "שיכריח" את הקב"ה להתערב ולהביא את הגאולה השלמה, בסופו של דבר הוא בחר לפתור את הפלונטר באמצעות אנשי השב"כ החביבים ולהניח לע"ע למשיח].  יש מי שהולך צעד אחד קדימה על פי פרשנות זו ואומר כי גם אי העמדת יורש טבעי ביולוגי מרצונו היתה ולאו גזירת הכתוב היא, ומטעם הנ"ל. אמנם זה תלוי בחקירה בנוגע לראשית זיהויו העצמי כמשיח בן דוד, הלא נודע בשערים כי כאשר ראה מרן הגרי"ז את מאמר 'באתי לגני' הראשון מייד כשנתמנה הרבי לאדמורו"תו, פתח הבריסקערוב ואמר: הער וויל זיין אמשיח! אכן אם נומר כי לא העמיד דור המשך בכדי למנוע מהעולם את האפשרות להתנהל בלעדיו, אז נצטרך להקדים את רגע ההתגלות  המשיחית העצמית עוד קודם לכן.   אצין עוד כי בטרמינולוגיה החבדי"ת יש דיבורים על חוצפא כלפי שמיא כדרך פעולה רצויה בנושא התמהמהותו הבלתי מובנה של הקב"ה בגאולת ישראל. 
אפשרות שניה גורסת כי הרבי ראה בעצמו עולם ומלואו, ככל הנראה הוא היה מוצף בשיגעון גדלות, אשר אפשר להסבירו בצורה חלקית בכך שלא זכה לפרי בטן, וידוע כי מי שלא משאיר זכר בעולם הזה מתמודד עם תחושה קשה של חוסר משמעות לקיומו הארעי החולף כרגע, "מה תיתן לי ואני הולך ערירי" בכדי לפצות ולהתמודד עם תחושה קשה זו העניק הרבי לקיומו משמעות קוסמית יחודית. (האם האמין בכך או שנהנה להשתעשע בדמיונות אלו וללמד הבריות להאמין בכך? נקודה למחשבה)  מ"נשיא דורנו" "הרמב"ם של דורנו" עד "המלך המשיח" ולא נחה ידו מלהכתיר עצמו כ"כעצמות ומהות" "לראות עוזי וכבודי". לגבי אדם שחי בתחושה זו שהוא מרכז העולם ואין בלתו, אין שום משמעות לעולם בלעדיו ואחת הוא לו אם יהיה יורש אם לאו, שהרי העולם האמיתי זה הוא עצמו ולא הבריות האחרות. זאת ועוד, עצם העמדת יורש לצידו מעמידה אותו בפרספקטיבה של ילוד אשה מן המנין, שהרי מה שייך מילוי מקום והורשת תארים כמשיח ועצמות ומהות? תופעה יחודית כמותו היא מעצם טבעה אחת ולא שתיים. "הוא ראשון ואין שני".

בר נגר שתי הערות על הסעיף הראשון בדבריך. א. למי שיש רוח הקודש, על פי הגדרה, יש אפשרות לדעת מה שאין עדי ראיה שראו. ב. אני זוכר שקראתי מאמר של פרופסור משה אידל, משהו על תולדות רעיון מסויים, נדמה לי החיפוש אחרי גן עדן בעולם הזה, שהשתלשלותו מלמדת כי תחילה נתחבר הסיפור ללא תשומת לב לפרט המרשיע הזה של העדר עדים, ובסופו של דבר הסיפור תוקן. הפרטים, עד כמה שאני זוכר, הם כך. יש קבוצת חכמים, כנראה לא יהודים, שיוצאת לחפש. הם מגיעים, ומתים כולם מחמת זה שעברו על איזה כלל זהירות או שלא היו ראויים וכיו"ב. באיזה שלב כנראה נשאלה השאלה: אם כולם מתו, מי סיפר את הסיפור. ואולי זה מופיע באיזה מקום במפורש. ואז מופיעה גרסה חדשה של הסיפור, לפיה היה להם תלמיד שעקב אחריהם ממרחק, וראה מה שקרה להם, וכו' וכו'. השתלשלות זו של הסיפור היא כנראה בימי הבינים. אם אמצא את מראה המקום אביאנו. על כל פנים, לפי דרכנו למדנו שהביקורת על היתכנות הכרת הסיפור לא התחילה מהיום. שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו

לצערי אינך כותב בסגנון הראוי לתגובה.

בן הנגר, מה לך כי נזעקת?

וכי הצואה אינה רותחת דיה?
 
או שמא לאחר מילניום פג תוקפה

וקפצת ליטול אספקה טריה?

(אם בכל זאת בא לך להיגמל - הצדיק מחכה לך בתורה ס"א (חלק א'))



_________________________________________________________



ולהבדיל בין הטמא לטהור:

תיאור של קריאת הפטרת יום א' דראש השנה ע"י הרבי (התיאור משנת תשכ"ה וכך הוה מידי שנה בשנה כארבעים שנה במעמד אלפים.) :

מחכים ל "מפטיר " . אלה מזקני החסידים שזכו לעלות לתורה משתדלים

נגרזון

הכל אפשרי אבל לתת תיאור חד צדדי בלי לתת צד שכנגד זה רכילותי ולא פייר, בפרט שהלבן כבר התיחס לחלק מדבריך כמו ש'עוזי וכבודי' היה בהקשר מסוים שביטא את מרירותו (של אדם בודד גם עם אלפי המרקדים סביבו) כלפי מי ממשפחתו שרדף אותו. אבל הכתיבה שלך טובה, ממש למצוץ את האצבע (שלא נפגעה).

הלבן

אני לא זוכר אם הסברת כבר למה נשיא חב"ד = נשיא הדור. אין זכות למפלגה אחרת? מה זה? מפא"י ההיסטורית?

הרב הלבן:

מה הטעם שחסידי חב"ד לובשים תפילין דר"ת דוקא אחרי קדיש שלפני מוסף בר"ח. ואיך זה מתיישב אם המנהג בקדיש של שבת מנחה? אפה המקור לשני מנהגים אלו (היינו קדיש בשבת מנחה ותפילין דר"ת בר"ח)?

כנראה ששני המנהגים יוצאים מנקודת הנחה שהקדיש מתיחס למה שהיה ולא למה שיהיה. לכן מצמידים את הקדיש במנחה לקריאת התורה ואת הקדשי בראש חודש לקדושה דסידרא ולא חוששים להתחיל מוסף ללא קדיש.
(אמנם לענ"ד פשט הרמב"ם הוא שהקדיש מתיחס להמשך ואכמ"ל)

המנהג בחב"ד הוא, כפי שפסק אדמו"ר הזקן בסידורו, להניח תפילין בר"ח לפני קדיש שלפני מוסף.
ומובן שאח"כ לפני קדיש צריך לומר איזה מזמור, כי לעולם אין אומרים קדיש בלי שום אמירת מזמור או תפלה או משנה לפניה.
אמירת הקדיש במנחה שבת - מיד קודם וקרוב לסוף הגלילה, כי הקדיש נמשך גם אל קריאת התורה.

בוגי
כן, בחב"ד מקובל כי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, וכן הרבי, היו משיח שבדור, שכל מעיינם היה להחזיר ישראל בכל קצוי תבל לאביהם שבשמים, ע"י התכתבות עניפה של מאות אלפי מכתבים (כל אחד מאדמו"רים הנ"ל), וע"י שלוחים לכל איזור נידח בעולם שנמצאים בו יהודים. בצורה ובמדה שאין לה אח וריע. תוקן על ידי - הלבן - 15/06/2006 12:48:22

חי

איך זה שהאשה חובשת מטפחת ולא פאה ?

האם בעידן הגאולה כולם חייבות לעבור למטפחת המגלה טפח ? 

ומה אם לאחר הסטרוק הרבי עודד את החסידים בשירת היחי ומכאן הוראה שצ"ל לשיר ולרקוד יחי לעולם ועד. כ"ש וק"ו הכא שהרבי בשיא כוחו מעודד את בעלת המטפחת - שמע מינה שבטלה ההוראה בנוגע להידור בחבישת הפאה ומעתה ואילך צ"ל עם מטפחת לרבות הבתולות.

או שמא מידתו של יעקב - מידת הרחמנות היא הנותנת גם הכא וגם התם ?
http://books.chabadlibrary.org/admur_hazoken/tanya/igeres_hakodesh/02.htm

דומה שאחרי הסטרוק לא דיברה שכינה מתוך גרונו כלל.

כמה צעירים כאן חושבים שתמונת וידאו שבה הרבי מוחה כף לשירת "אדונינו" לא מפנימים את העובדה
שהרבי לא היה אז במלא אונו,
נראה אותם מראיים את הוידאו (באותו זמן!) שבו קידש על היין ביום רביעי!
מה שאומר שלא כל המוחין היו בהתגלות                               0אולי אני לא מדיק בלשון חב"ד)