|
|
| נשלח ב-19/8/2006 22:31 |
 |
| |
אוי ווי אבדה התורה בעם השם, התפלשי וחיגרי שק בתולת בת הדוד סאם, ויבוא גואל וחלצך ממיצרם, היקום גואל לשירי הבוב המסכן?! היבוא נציג משיח השם?! ויפדם יגאלם וישירם?!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2006 08:42 |
|
| |
בעניין האי גבר רבא מתיסיהו נ"י (מעבר לזה שהוא עושה מוסיקה מצויינת, לטעמי הקלוקל) -
אני לא חושב ש'קידוש השם' = החזרה בתשובה של ישראל והאומות לאביהם שבשמים.
עצם היכולת לנהל קריירה מצליחה בשדות זרים מבלי להתפשר כל קיום המצוות ושמירת ההלכה הוא הוא קידוש ה', בדור שבו חלק ניכר מתופסי התורה מאמינים שאין התורה והמצוות משתמרות אלא במי שלא יוצא מפתח הכולל, וכביכול יש תחומים שאי אפשר ליהודי דתי להצליח בהם (לפני שנים לא רבות גם היו שאמרו שאי אפשר להיות חייל דתי בסביבה הפרוצה של צה"ל או רופא דתי).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2006 11:07 |
|
| |
ממלא,
וכי מי אמר לך שהוא אכן שומר על קלה כבחמורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/8/2006 13:25 |
|
| |
אוסיף שהרי אפילו בישראל בה יותר קל לשמור מצוות, ולא רק זו אל אף כשהמוסיקה מיועדת לקהל שומר תומ"צ, ממוסיקה חסידית עד ראפ, עדיין הזמרים לא ממש נושאים את דגל התורה והיראה ובטח לא קידוש השם בעצם ההופעות,
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2006 17:00 |
|
| |
איני יודע אם קשור לכאן, או לאשכול "נאחז בסבך", שיש בו דיון על ענינים יותר רכילותיים...
ערעור אזרחי מס' 307/66
מנחם מנדל שניאורסון, הידוע כרבי מליובאוויטש מברקלין
נגד בית-החולים "שערי צדק"
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[6.7.66 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 7.11.66]
לפני מ"מ הנשיא (זילברג), והשופטים לנדוי, ברנזון
תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 [קה"ת 1477, ע' 1869], תקנה 310(3).
בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת המערער לצוות על בית-החולים "שערי צדק" להמציא לו סיכום המחלה של אדם פלוני אשר נפטר שם. הוגש ערעור.
בית-המשפט העליון, בדחותו את הערעור, פסק -
א. אין כל חובה על בית-החולים, לא חובה שבחוק ולא חובה שבהסכם, להמציא למערער את האינפורמציה המבוקשת. באין חובה כזאת, לא היה כל יסוד משפטי לבקשה הנדונה.
ב. תקנה 310(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, אינה ענין לכאן כלל ועיקר. היא רק קובעת את הצורה והדרך בה יש לפנות לבית-המשפט כאשר המשיב, שכלפיו מכוונת הבקשה, הוא "בעל דברים" של המבקש, ותנאי יסודי זה לא התקיים במקרה שלפנינו.
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, ירושלים (השופט א' לנדא), מיום 27.4.66, ב-המ' 374/66, לפיה נדחתה בקשת המערער לצוות על המשיבה, בית-החולים "שערי צדק", ירושלים, להמציא למערער את סיכום המחלה של המנוח חיים פן שנפטר בבית-החולים הנ"ל. הערעור נדחה.
א' דורם - בשם המערער; לא הוגשו טענות מטעם המשיבה
פסק-דין
מ"מ הנשיא (זילברג):נ לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ירושלים, בו נדחתה בקשת המערער לצוות על המשיבה, בית-החולים "שערי צדק", להמציא למערער את סיכום המחלה של המנוח חיים פן ז"ל, שנפטר בבית-החולים הנ"ל.
אינפורמציה זו דרושה לו, לדבריו, כדי להתנגד לצוואת המנוח בה הוא ביטל צוואה קודמת שנעשתה לטובת המערער. בא-כוח המשיבה התנגד למתן הצו, והשופט המלומד נענה להתנגדותו ודחה את הבקשה, כאמור, באמרו:ב
"תשומת לבי לא הופנתה לשום הוראה בחוק, וגם לא הובאה לפני אסמכתה כלשהי לתמוך בבקשה זו."
ועל כך מערער המערער לפנינו.
2. לדעתי צדק השופט המלומד בדחותו את הבקשה הנ"ל, כי אמנם אין כל חובה על המשיבה, לא חובה שבחוק ולא חובה שבהסכם, להמציא למערער את אינפורמציה הנ"ל.
ובאין חובה כזאת לא היה כל יסוד משפטי לבקשה הנדונה. התקנה 310 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, שבא-כוח המערער הסתמך עליה אינה ענין לכאן כלל ועיקר. היא רק קובעת את הצורה והדרך בה יש לפנות לבית-המשפט כאשר המשיב, שכלפיו מכוונת הבקשה, הוא "בעל דברים" של המבקש, ותנאי יסודי זה לא התקיים במקרה שלפנינו.
3. אמת נכון הדבר, כי המשיבה חזרה בה מהתנגדותה בבית-המשפט דלמטה והודיעה לבית-המשפט, כי אין לה התנגדות למתן הסעד המבוקש על-ידי המערער. ברם, הצהרה זו אינה משנה ולא כלום. זו היא, בעצם, "בקשה להיאלץ" - שהרי לו רצתה בחפץ לב למסור את הסיכום למערער, היתה עושה את הדבר, תוך קבלת הסיכון, ללא כל צו של בית-המשפט - ואילו לא קיים היה החשש שמא ייפגעו על-ידי כך אינטרסים של צד שלישי, הייתי אולי נענה למערער. אבל במקרה שלפנינו קיים גם קיים חשש שכזה. כי ישנם אנשים בפריז המבקשים את אישור הצוואה השניה המבטלת את הצוואה הראשונה, ואם המערער שלפנינו מבקש להתנגד לאישור הצוואה השניה, עליו ללכת בדרך המשפטית המקובלת לגבי בקשות מסוג זה.
הערעור נדחה. אין צו להוצאות.
5129371 ניתן היום, כ"ד בחשון תשכ"ז (7.11.1966)
או שכן
או שלא!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2006 18:26 |
|
| |
שאלת משהו?
מתוך המצוטט כאן נראה לכאורה תוכן הדברים:
אחד בשם חיים פן, כתב בצוואתו להעביר את נכסיו לאחר מאה ועשרים לידי חב"ד.
אחר כך חלה במחלה לא מזוהה, והתקבל לשערי צדק, ושם החתים אותו מוסד אחר על צוואה שניה, שמבטלת את הראשונה, ומעבירה את נכסיו לאחר מאה ועשרים לאותו מוסד.
טענת חב"ד היתה שכשתתברר מחלתו, יתברר שבשעה שהחתימו אותו על הצוואה השניה, היתה דעתו משובשבת, ולכן אין כל תוקף לצוואה השניה.
שערי צדק לא רצה לתת אינפורמציה זו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/11/2006 12:50 |
|
| |
לענינו של מתתיהו, אף שאיני מכירו, הנה כאן דוגמה של קידוש שם שמים של תלמידי האוניברסיטאות שבאים לשבת של התעלות רוחנית, יושבים בנפרד, ומתתיהו שר לפניהם ניגוני חב"ד.
http://www.col.org.il/show_news.asp?24508
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2006 19:36 |
|
| |
להלבן
כידוע ספר התניא שסיומו נחגג אמש ח"י בכסלו מסתים בענין תפילה ושבת.
ובענין התפילה של ש"ץ כותב: דהינו שמתפללים מלה במלה בדרך המיצוע "בקול רם"
ברם הנהגת הרבי היתה תפילה בלחש דווקא גם בהיותו ש"ץ.
ומה הביאור בזה?
גוט יום טוב .
לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי החסידות
תכתבו ותחתמו.
בשו"ט.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2006 22:22 |
|
| |
הלבן,
"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש"
המלה "ממש" לא מאפשרת לדרוש את המשפט הזה, וכן ראיתי בפירושו של הרב עדין שטיינזלץ שיש לקבל את המשפט הזה כפשוטו.
אין כאן השתמעות שלקב"ה יש חלילה חלקים? שאלתי "תמים" אחד האם מדובר בהשתלשלות (גילוי) מסוימת של האור, אך הוא התעקש שמדובר בחלק העצמות ממש.
בנוסף לכך, באשכול היו קריאות ביניים של כמה משחיסטים שרבות מטענותיהם הם תולים בפסוק הנ"ל.
[איני בא לקנטר, שכן אני חב לחב"ד חוב לא קטן על שקירבו אותי לתורה. אך השקפתי התיאולוגית קרובה יותר לזאת של הרמב"ם ולכן קשה לי עם הפסוק הנ"ל - אגב שלימודי תניא נותנים לי השראה רבה]
_________________
תוקן על ידי אנאסזי ב- 10/12/2006 22:27:26
למה לי קרא, סברא הוא
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2006 23:16 |
|
| |
חלמיש
בדורות האחרונים כמעט אין כדבר הזה, מנין של תפלה אטית ביותר בהתבוננות וכו'.
התפלה באריכות היא למעשה רק ביחיד, בעשר כחות הנפש.
אנאסזי
א) הרי הביאור שבזה מבאר בהמשך הפרק בארוכה, במשל האב לבן. באב ובן לא מדובר בהשתשלות - גילוי, כי כל עצם האב נמשך לבן. ומ"מ אין זאת אומרת שיש חלקים במוח האב, חלק אחד בשביל כל ילד.
כל הבנתינו למעלה הוא עפ"י מה שאנו רואים במשל האדם למטה.
אין מכל זה קשר להויות המשיחסטים, שהרי הם מפרשים כיו"ב רק על אדם אחד ויחיד, ואין לזה קשר למה שבמבואר כאן בתניא.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2006 00:18 |
|
| |
האָט ר' אייזיק געזאָגט, שלמה המלך איז דאָך געווען נעלה בחכמה וכמ"ש וה' נתן חכמה לשלמה, החכמה נתונה לך, איז וואָס קען זיין גרעסער, העכער און בעסער ווי חכמה, און נאָך עצם החכמה, מ"מ האָט ער קיין רבי'ן ניט געהאַט, אַז ער וואָלט פאָרן צו אַ רבי'ן, איז אַ חוץ דעם וואָס די חכמה וואָלט געווען באופן אחר, וואָלט ער האָבן חסידישע חברים, און זיין אויף חסידישן פאַרברענגען, דאַן וואָלט ער אַלע הפלאות פון אוהב ואהוב געמאָלט אויף חסידים און רביים.
שיחות מהריי"ץ תרצ"א סעודת י"ג תמוז.
אני לא יודע אם דבורים אלו הם ממש דיבורים של_______ (כמו שאמרו כמה מחביריי), אבל דומני שבשום מקום ביהדות בעבר ובהווה לא היה עובר דיבורים מסוג זה מבלי לעורר תגובה מתאימה.
מה הפשט באמת???
תוקןעלידימלמד_לאדםב-11/12/20060:23:33
תוקן על ידי מלמד_לאדם ב- 11/12/2006 0:32:43
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2006 01:12 |
|
| |
הקטע הזה של השיחה לא בא אלא להפליא את האהבה וההתמסרות של הרבי לבין החסיד, באופן שאין לו אח ורע.
וזה תוכן הדברים:
זה ברור שכל המסופר בשיר השירים מדבר באהבה שבין הקב"ה לישראל.
והטעם שנאמרו שם הדברים בסיפורים שבינו ובינה, כי זו היא הדוגמה היחידה שיכל שלמה המלך להביא לאהבה בלתי מוגבלת כלל.
וע"ז אומר הרבי, שאם הי' אז באותה תקופה, רבי וחסידים, בודאי היה יכול ליתן דוגמה יותר מתאימה על אהבה בלי מעצורים, ולא היה זקוק למשלים מאהבה שבינו ובינה.
ונקל לנבון להבין, שגם זה נאמר בתור משל, להדגיש את האהבה וההתמסרות ההדדית שבין הרבי לחסידיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2006 02:14 |
|
| |
ומה הפשר באיז אַ חוץ דעם וואָס די חכמה וואָלט געווען באופן אחר?
מה פירוש שהחכמה שלו היתה נראית באופן אחר, מה חסר בחכמתו של שלמה המלך, שהרבי הריי"ץ רצה להוסיף ע"י "חסידישע פארבערנגין"?
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2006 11:53 |
|
| |
אין כל ספק שכל המילים האלו אינם אלא הקדמה לסיום הענין, שאז היה כותב שיר השירים על האהבה שבין רבי לתלמידיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2006 16:10 |
|
| |
"אין ספק"? תראה שאמר "איז א חוץ וואס..." היינו שחוץ מזה שהיה שהמע"ה מרויח בסוג חכמה אחרת ומעולה, אף לא היה "נצרך" לכתוב שה"ש כמו שכתבו.
ועוד, מדוע לא אמר כן גם על האר"י, שאם היה בדור של חסידים ואדמורם, לא היה צריך לכל המשלים של דכיר ונוק' וחבקין ונשיקין וטיפין הנשפעין, אלא היה ממשיל הכל ברבי וחסיד והשתוקקות ודברי תורתו שנשפע מהרב לתלמיד?
ומעוניין לדעת איך היה מגיב לו היה הריי"צ - או אתה - מגיב על הערה כזו ממי שלא נמנה על עדת החסידים? איך, למשל, אתה מגיב אם "מיימוני" היה כותב משהו כזאת?
|
|
|
|
|
