| נשלח ב-4/6/2004 16:09 |
 |
| |
משמעות בתורת החסידות ?
באשכול השו"ת על חב"ד : http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=965071
העליתי שאלה לגבי נושא המשמעות של טענות המופיעות בספר התניא . מכיון שהתשובה שקיבלתי (מהלבן ומאפרים לייב) לא מספקות לדעתי , ומכיון שמנהלנו שליט"א ביקש שלא להסטות את הדיון שם הנני שב ומעלה את השאלה באשכול זה בתוספת ביאור .
ספר התניא הוא ספר של תיאוסופיה הבא להסביר את היחס בין הבריאה לבורא , את הסוגים השונים של עובדי ה' (בינונים , צדיקים וכו' ) ומה עבודת ה' פועלת (אתכפיא , אתהפכא , ייחודים וכו') , את מהותם של נשמות ישראל ומהותם של התורה והמצוות ועוד ועוד.
מכיון שמדובר בתיאוסופיה ולא בסוג של ספרות או שירה , הרי שהדרך שבו לומדים אותה הוא על ידי ניתוח הגיוני של מה שכתוב , על ידי נסיון להגדיר מושגים חדשים המופיעים שם , על ידי קושיות ופירוקים ממקום אחד בטקסט למקום שני וכך הלאה . במלים אחרות , מדובר לכאורה במשהו כמו גמרא אלא שהנושא הנידון (subject matter ) הוא אלוקות .
אני יודע שיש מהחסידים שיסתייגו מהאמור בטענה שבאמת מדובר בעניין של 'השגה' שבו כל אחד משיג לפי דרגתו , ויכול להיות שהלמדן הכי גדול בעולם לא יצליח להבין חסידות אם לא זכה לכך מצד מדריגת נפשו . אתייחס מאוחר יותר לטענה זו , אבל לפני כן אני רוצה למצות את הדיון מבלי להזדקק לזה .
מכיון שאני מעלה ספק לגבי היותם של משפטים המופיעים בספר התניא ברי משמעות , עלי להגדיר קודם משמעות מהי .
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:11 |
|
| |
משמעות מהי ?
כאשר מישהו טוען שמשפט מסויים הוא חסר משמעות אין הוא אומר שהמשפט הוא שקרי . הוא טוען שבמשפט כפי שהוא , חסר משהו שבלעדיו לא שייך בכלל לדבר על היותו של המשפט אמיתי או שקרי .
מתי משפט הוא אמיתי ? כאשר מה שהוא 'אומר' תואם את המציאות כפי שהיא . מתי משפט הוא שקרי ? כאשר מה שהוא 'אומר' אינו תואם את המציאות כפי שהיא . זאת אומרת שבכדי שמשפט יהיה בר משמעות עליו לתאר מציאות כלשהי . אחרי שנדע איזה מציאות היא מתארת אנחנו נדע שהיא ברת משמעות . רק אחרי זה נכול להתקדם ולהשוותו עם המציאות בכדי לראות אם היא תואמת אותו או לא .
משפט חסרי משמעות יכולים להיות סתם ג'יבריש והם יכולים להיות גם משפטים הבנויים היטב מבחינה תחבירית . אתן דוגמה משירו המפורסם של לואיס קרול jabberwalky the בתרגומה לעברית של רנה ליטוין. מדובר בשיר המורכב ממלים ומשפטים חסרי משמעות אבל במבנה תחבירי הבנוי היטב . אביא את הבית הראשון :
הבריל כבר , זחלצים קליחים
חגוו ועגו בשבילל ,
מסים היו הסמרלחים
וחזרוני צרלל
המשפט הזה בנוי היטב מבחינה תחבירית ואפשר להביא הרבה משפטים בעלי מבנה דומה . למשל שתי השורות הראשונות דומות ל
העריב כבר , תולעים אדומים
זחלו ושיחקו בעפר .
אבל המשפט הראשון כמות שהוא הוא חסר משמעות כי המלים המרכיבות אותו אינם מצביעים על שום דבר בעולם . המלה זחלץ אינו מצביע על שום עצם , המלה קליח אינו מצביע על שום תואר , המלה עג אינו מצביע על שום פעולה וכך הלאה .
כלומר , תנאי ראשון להיותו של משפט בר משמעות הוא שהשמות המופיעים בו יצביעו על משהו מוגדר או שימלאו פונקציה תחבירית או לוגית כלשהי . אם נתרגם את השמות השונות המופיעות במשפט דלעיל למושגים מוגדרים , הוא יוכל להפוך להיות בר משמעות (ויוכל להיות שקרי או אמיתי) . כל עוד אין תרגום כזה הריהו משפט שאינו מביע כלום .
אבל זה עדיין לא מספיק להפוך משפט לבר משמעות . לפעמים משפט יכול להיות חסר משמעות גם כאשר הוא בנוי היטב מבחינה תחבירית וזה בגלל שימוש לא נכון במלים . לדוגמה : 'אחד ועוד כחול שווה שולחן' , הוא לא משפט שקרי אלא משפט חסר משמעות . וזה בגלל שלמבנה התחבירי ' X ועוד Y שווה Z ' יש כללי שימוש מסויימים (למשל ש X , Y וZ חייבים להיות עצמים מאותו סוג) . או המשפט 'כחול זה דבר טעים מאד' , הוא חסר משמעות כי התואר 'טעים' אינו חל על צבעים .
כלומר בכדי לבדוק האם משפט מסויים הוא בר משמעות אנו צריכים לבדוק למה מצביעים השמות המופיעים בו והאם נעשה בהם שימוש נכון .
באופן כללי יותר אנו צריכים לשאול : כיצד על המציאות להיראות במדה ומשפט זה אמיתי וכיצד עליה להיראות במדה ולא ? מה במציאות הופך משפט זה למשפט אמיתי ?
כאשר אני מדבר על שאלות כאלה איני דורש דוקא הצבעה על משהו הנתפס בחושים . אסתפק בכל דבר המצביע על משהו קונקרטי .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:12 |
|
| |
אם נחזור ל'תניא' , כאשר אנו מתחילים ללמוד , למשל , שלכל אדם מישראל יש שתי נפשות אחת נמשכות מהקליפה ואחת חלק אלוק ממעל , אנו צריכים לשאול מה פירוש המלה יש במשפט הזה ? האם מדובר על בעלות ? או האם זה אומר ששתי נפשות נמצאות בתוך גופו של כל אחד מישראל ? מהו נפש ? מתי יצדק לומר שלאדם יש רק נפש אחת או שלשה ? מה פירוש המושג 'המשכה' ? מתי אנו יכולים להצביע על נפש מסויימת ולומר נפש זו נמשכת מהקליפה ? מהי הקליפה ? ועוד ועוד .
כאשר אנו לומדים שהנפש האלוקית מתלבשת במחשבה דיבור ומעשה של המצוות והתורה אנו צריכים לשאול מה פשר ההתלבשות הזאת ? האם מתאים בכלל לומר על נפש שהיא מתלבשת בתוך אקטים מסויימים ? ולמה בעל התניא מתקשה בשאלה כיצד התורה והמצוות שמעלתם גבוהה מהנפש האלוקית יכולים לשמש לה לבוש ? מה פירוש מעלה גבוהה ונמוכה ?
יתכן שעבור אנשים המתרגלים מגיל ינקות ללמוד את הדברים כמות שהן זה נראה טבעי לחלוטין ושום שאלות אינן מתעוררות . יש לזה אולי איזושהי הגיון פנימי שזר לא יבינה , אבל האם אפשר גם לתרגם את הדברים האלה ללשון בני אדם ?
הלבן כתב בזה"ל : "האמור בתניא הוא פשוט במאמע לשון, בלי לרדת לביאורים המופשטים: כמו שהבן יש בו עצם מוח האב, שנמשך ונשתלשל למוח הבן, כן גם נשמת ישראל יש בה עצם הבורא, שנמשכה ונשתשלה לעצם הנשמה. ולכן נקראים ישראל בשם בנים למקום"
יתכן שעבור הלבן מדובר במאמע לשון . בשבילי (ואני מניח שבשביל רוב דוברי השפה) מדובר בדברים שקשה לתת להם פשר . מה הכוונה בטענה שהבן יש בו מעצם מוח האב ? כיצד יש בעצם אחד משהו המשתלשל ונמשך מעצם אחר ? מה זאת אומרת שעצם הבורא 'נמשכה' ו'נשתלשלה' לעצם הנשמה ? מלים חסרי פשר .
לפעמים יש אפשרות להכניס איזה פשט , אבל ההתרשמות שלי היא שהפירושים האלה הופכים בדרך כלל את הנאמר למשהו טריוויאלי לחלוטין שלא מובן למה הוא דורש אריכות כזאת ושימוש בשפה אזוטרית כזאת . האם אני טועה ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:14 |
|
| |
אפרים לייב נתן תשובה אחרת : "עליתם כאן על בעיה אמיתית, הנידונה אף היא בהרחבה בתורת החסידות עצמה - העובדה שכל השגתנו ברוחניות אינה אלא בבחינת "ידיעת המציאות" ולא "השגת המהות".
אנו יכולים להיות בקיאים בכל הדרגות הרוחניות ולהגדיר אותן היטב, אבל לעולם לא נדע במה בדיוק מדובר. ממש כאותו עיוור מלידה שלמד את תורת הצבעים באוניברסיטה, ובידו להרצות על הנושא שעות ארוכות, אבל אין לו צל של מושג על מה הוא מדבר, וכשייפקחו עיניו לא יוכל לזהות מה זה "אדום".
זו בעיה אובייקטיבית הנובעת מהימצאותנו בעולם הזה, ואין בידינו לפתור אותה. זה מה יש." עכל"ק .
אנסה להמשיך עם המשל אודות העיור שלמד על צבעים באוניבערזיטעט . לדברי אפרים לייב הרי שכאשר אנו לומדים חסידות מצבנו מקביל למצבו של העיור . העיור יודע את מציאות הצבעים אבל אינו משיג אותה , כך אנחנו יודעים את המציאות שעליה מדברת תורת החסידות אבל לא משיגים אותה .
כיצד מתאר לעצמו העיור את ההבדל בין משפט אמיתי בתורת הצבעים למשפט שקרי ? לכולנו יש דימוי ויזואלי של צבעים והמושג שלנו על צבעים כולל את הדימוי הזה . כל פעם שאנו מנסים לתאר לעצמנו את המציאות המקבילה למשפט מסויים על צבעים אנו ממחישים זאת לעצמנו בדימויים ויזואליים . אבל גם לעיור מלידה יש מושג של צבעים אלא שהמושג שיש לו פשוט אינו כולל מרכיבים ויזואליים . להיותו של משהו בעל צבע נתון יש גם השלכות לא ויזואליות , ההשלכות האלה יכולים להיתפס גם אצל העיור וכך גם הוא יכול לדבר באופן משמעותי על צבעים (אם כי מטבע הדברים יהיה לו הרבה יותר קשה) .
בסופו של דבר , אם העיור רוצה לתאר לעצמו את מה שקשור לצבעים הוא חייב להיאחז במשהו . אם אין לקיומם של צבעים שום השלכה על משהו בתחום תפיסתו , הוא אכן אינו יכול לדבר על צבעים בשום צורה משמעותית .
בחכמת הפיזיקע , למשל , יש הרבה דברים שאינם נתפסים ישירות אבל ניתן לדבר עליהם באופן משמעותי על ידי ידיעת השלכותיהם . אנרגיה או כח , לדוגמה , אף אחד עוד לא ראה את הדברים האלה אבל יש לנוכחותם או להיעדרם משמעות מבחינת דברים הנתפסים בחוש ועל ידי כן ניתן לדבר עליהם בהפשטה , כי בסופו של דבר אפשר לחברם לאיזשהו מציאות הנתפסת בחוש .
וכעין זה כתבו הראשונים שהא-ל נודע דרך פעולותיו ולא דרך עצמותו . אכן אין לנו השגה בו אבל אנו יכולים לדבר עליו על ידי פעולותיו (בורא העולם , נותן התורה וכדו') .
את המושגים שמדובר עליהם בתורת החסידות איננו יכולים לתפוס מצד עצמותם , אבל האם אנו תופסים אותם מצד פעולותיהם ? לשם כך צריך להצביע על פעולות והשלכות קונקרטיות ולדבר עליהם . איזה ביטוי נתפס יש להיותו של מישהו בעל ארבע נפשות ? או להתלבשות הנפש במחשבה דיבור ומעשה ?
אם גם כאן אין לנו השגה , הרי שכל העיסוק בתורת החסידות הוא לא יותר מעיסוק במנטרה . יכול להיות שיש משמעות פולחנית לעיסוק כזה , אבל אין הוא בגדר לימוד ואין טעם בהעלאת המושגים האלה בדיון פילוסופי שמטרתו הגעה להשגת איזה אמת שהוא.
זו השאלה , האם יש דרך לחבר את משפטי תורת החסידות למשהו במציאות הנתפסת , גם אם אין המדובר בהשגה מלאה ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:32 |
|
| |
מו"נ הנכבד
(שאצלי הפיעמוח מורה נבוכים  )
תמה אני עליך אם שאלה זו שייכת לחסידות. הבאת דוגמא של פיזיקע בלע"ז אך יש גם פיליזופיע בלע"ז שגם דנים על מעטעפיזיקע בלע"ז ושהאבנתבונים תרגמו "מאחרי הטבע". האם באמת כל המלים אלו הם מלל חסר משמעות? האם על מהות הנפש לא נשפכו חביות של דיו בידי הפילוספים מאז ומעולם?
האם אתה מביא כאן טענות וויטנגשטיין על בעיית השפה והמשמעות בפילוסופיה? איני יודע מה לך להתלונן על חסידות? כשם שיש להסביר את אלו כך יש להסביר את אלו. אתה יכול לטעון אולי שהעולם המדורני כבא אינו מסכים וכו' אבל עצם העלאת הטענה על החסידות - תמוה.
ודע, שאכן יש אנשים שיודעים לבאר ולהסביר מושגים אלו היטב היטב בשפה די מובנת. בירור שציטוטי תניא אינם מספיקים כלל ואפילו לדידי שאני עוסק ומרצה וכותב בענינים אלו אני חייב לחלוק על ידידי הלבן שהמבואר בתניא אינו מאמע לשון אלא טאטע לשון שעדיין זקוקים להסברה נוספת עבור חסידי חב"ד ובמיוחד לאלו שאינם בקיאים לשפה זו.
אגב לאדם מבחוץ האם עיינת פעם בביאור הרב שטיינזלץ לתניא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:52 |
|
| |
תנוח דעתך מסתברא ידידי .
בפירושו של שטיינזאלץ עייתי בעבר ואכן נעזרתי בו רבות . עם זאת , על פירושו כיוונתי את מה שכתבתי למעלה בזה"ל: "לפעמים יש אפשרות להכניס איזה פשט , אבל ההתרשמות שלי היא שהפירושים האלה הופכים בדרך כלל את הנאמר למשהו טריוויאלי לחלוטין שלא מובן למה הוא דורש אריכות כזאת ושימוש בשפה אזוטרית כזאת" .
לצערי אין פירושו של שטיינזאלץ תחת ידי ברגע זה ואשתדל להשיגו בימים הקרובים בכדי לדון בדברים קונקרטיים . לעת עתה , על פי הזיכרון , כמדומני שפירושו לנושא ההתלבשות ,למשל , הופך את כל הדיון בפ"ד למיותר .
אתה צודק אכן שביקורת מסוג זה ניתן להפנות לסוגים מסויימים של פילוזופיע ומטאפיזיקע (ההתרשמות שלי מהפילוספיה של הגל , למשל , היא דומה ). אבל מה הבעיה בכך שאני מפנה כלפי החסידות ביקורת שאפשר להפנותה כלפי שיטות אחרות .
והאם אתה רוצה לטעון שאכן הכל הולך ושניתן לבנות מגדלים הפורחים באויר ? הרי אין מי שחולק על כך שדברים מסוג זה זקוקים להצדקה , ולא צריך להיות ויטגנשטיין בשביל זה . אפשר להתווכח על השאלה מה נחשב להצדקה לעיסוק מופשט , אבל לא על עצם הצורך בהצדקה . ומותר לי לשאול ביחס לדיסציפלינה ספציפית מהי ההצדקה שלה .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 16:53 |
|
| |
מציץ 
מסתברא, תן בשר!
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 17:25 |
|
| |
מציץ,
בקיצור, דבריך/הסברך הם ההוכחה לכך שדבריו של הרמב"ם בעניין האזהרות לגילויי סודות, תקפים, היום כמו אז!
ואי אפשר להעביר "אמיתות גדולות" שחכם מסויים הבין מתוך שכלו לאדם אחר!
זה היה טוב
כלהכבוד !
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 17:53 |
|
| |
מו"נ
אני מסכים כמעט לכל מילה על אף אורך המאמר
אני נוטה לכתוב עפ"י תורת הצמצום וכך זה הולך:
אין לי מושג מה התניא רצה...
אבל יש לי לדעתי מושג מה "הציק" לו או מה הביאו לכל התורה הזו.
ואצמצם זאת :
התחושה היוקדת שלו, שהכל מתנהל כל רגע ע"י הא-ל. ויש חיבור -בינו לבין הא-ל- אדיר.חיבור בעל השלכות פיזיות ממש על נפשו וגופו ואין לזה פשר אלא אם יש סוג של "ירידה" אלוהית לתוך החומר .
כמו כן נראה לי שריבוי המונחים
צמצום.
השתלשלות.
התלבשות .
התגלות, וכו'.
באה בכדי לתמרן בין ההסבר הלגיטמי לבין הסכנה שיאשם בהגשמת הא-ל
התמרון המילולי הזה מצוי בעוד הרבה ספרים.
שבת שלום
תוקן על ידי - קעלעמר - 04/06/2004 18:47:20
תוקן על ידי - קעלעמר - 04/06/2004 18:48:30
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 18:26 |
|
| |
איך כן אפשר להעביר "אמיתות גדולות" שחכם מסויים הבין מתוך שכלו לאדם אחר? (ע"פ אדמו"ר הרש"ב מליובביטש):
"די איבער גיגעבינקייט אין גאנצן אל שכל הרב"
...ויובן זה עד"מ תלמיד היושב לפני רבו ששומע ומאזין השכל הנשפע לו, הנה אז שכלו בטל ונכלל בתכלית בשכל הרב (ענין ההתכללות בשכל הרב הוא הנתינה והמסירה די איבער גיגעבינקייט אין גאנצן אל שכל הרב), ואין שכלו באותו שעה בבחי' יש ודבר בפ"ע, דכמו בגשמי' בכלים מקבלים ידוע שכלי ריקן מחזיק וכלי מלא אינו מחזיק וכל מה שיהי' הכלי יותר ריקן יהי' ביכולתה לקבל יותר כו', כך הנה התלמיד שצריך לקבל השכל מרבו המשפיע לו א"א לו לקבל בתוכו ההשפעה של הרב אם הוא מלא על כל גדותיו, דהיינו שהוא בבחי' יש ודבר בפ"ע שהוא ג"כ בעל שכל בעיני עצמו ואינו בטל ואינו מסור לשכל הרב, או שמשתמש בשכלו בעת ההשפעה בהבנת והשגת הדבר דהיינו שהוא בבחי' משפיע לעצמו כו', וזהו ג"כ מצד הישות שלו שהוא בעל שכל בעצמו ע"כ הוא משמש בשכלו בגילוי והתפשטות השכל להבין ולהשיג איך ומה הוא כו', דבאופן כזה א"א שיקבל את ההשפעה ולא יבין כלל כו', ומה שמקבל אינו כלל אמיתת השפע כו', אלא צ"ל כלי ריקן דהיינו שיהי' שכלו אז בעיניו ריקן כאלו אין לו שכל מצ"ע כלל רק מה שמקבל מרבו, כי באמת אין לו אז בשכלו רק שכל הרב לבד, כי לא יש שום התפשטות והתגלות משכלו כלל כאלו אינו בעל שכל כלל, ואינו נמצא אצלו רק שכל הרב הנשפע לו, ומשתמש בשכלו אז רק לקבל מה שמשפיע לו הרב, ואז אופן הקבלה אינו שמכווץ ומצמצם עצמו לקבל כ"א שזהו בדרך ממילא, והיינו דכאשר הוא בעל שכל בעצם הנה זה שהוא מבטל עצמו ושכלו בעת ההשפעה כאלו אין לו שכל בפ"ע (וז"ע הכיווץ שהוא הביטול) ממילא הוא מקבל את השכל של הרב, כי יש מקום להשפעת השכל לשכון ולהקלט בכלי התלמיד (והמקום הוא השכל של התלמיד מה שהוא בעל שכל בעצם אבל זהו דוקא כשהוא בבחי' כלי ריקן דהביטול זהו עיקר המקום לקליטת ההשפעה). ולכן אנו רואין שבעת ששומע ההשכלה מהרב הנה גם התשוקה שמשתוקק ובוער כאש לשמוע את השכל ג"ז מבלבל אותו ומונע אותו מקבלת השכל, ואף שתשוקה זו היא השתוקקות אל שכל המשפיע, עכ"ז התשוקה היא התפשטות מהותו שרוצה ומשתוקק ואינו בבחי' הביטול והתכללות מכל וכל, וע"כ א"א לו לקבל היטב השפעת השכל כי אינו כלי ריקן אמיתי אחרי שיש לו תשוקה שהוא בחי' התפשטות והרגשת מהותו. והגם שהמקבל צ"ל לו תשוקה אל ההשפעה, דבלא זה הרי אינו רוצה בההשפעה ואינו בבחי' מקבל, והעיקר הוא כי התשוקה של המקבל מעורר חפץ המשפיע להשפיע, שהרי המשפיע מצ"ע אינו רוצה כלל להשפיע שהרי זה ירידה ממהות עצמו, וצריך לצמצם עצמו להשפיע שכ"ז כבד מאד להמשפיע, וכאשר רואה תשוקת המקבל אל ההשפעה ה"ז מעורר אותו בפנימיותו ברצון וחשק להשפיע לו בעין טובה כו' (וגם שזה מעורר גילוי השכל אצל המשפיע שמתגלה ביותר ממקורו כו'), הנה זהו קודם ההשפעה שזהו בבחי' העלאת מ"ן לגרום ההשפעה ביותר, אבל בעת ההשפעה התשוקה מבלבלת וצ"ל בבחי' קרירות ובבחי' ביטול בתכלית כו', והביטול שלו לקבל ה"ז מעורר ג"כ ההשפעה מהמשפיע, דע"י שהוא כלי לקבל רוצה המשפיע להשפיע וגם בהשפעה ביותר, וכמו זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין, דעם היות שהמקבל הוא בעל שכל אם אינו כלי לקבל אין המשפיע יכול להשפיע ואינו רוצה להשפיע, כ"א כאשר הוא כלי לקבל אז הוא משפיע לו ובהשפעה יתירה כו' (ויכול להיות שתשוקת המקבל מעורר בתחלה ירידת וצמצום המשפיע, וכלי המקבל פועל כאשר נמשכה ההשפעה שיהי' הגילוי אל המקבל ובהשפעה בריבוי יותר כו', ואיך שיהי' הרי הביטול שלו מה שהוא כלי לקבל ה"ז גורם השפעת המשפיע), וגם שעי"ז נעשה כלי לקבל את ההשפעה כו'. והנה אנו רואין שבעת שמקבל השכל אם ישאלנו אחר איזה שאלה אע"פ שיודע להשיב לא יוכל להשיב לו כלום והיינו מצד שהוא כלול ובטל לשמוע את השכל ולקבלו שצריך להתבטל במציאותו כנ"ל, ע"כ זהו ממילא תכלית ההיפך מלהשיב לאחר ולהיות משפיע שהוא בחי' התפשטות והרגשת מהותו וכמא' איידי דטריד למיבלעי לא פליט כו' (דהטרדא למבלע זהו הביטול כו' וכמשנת"ל ד"ה ויגש אליו). אך הנה צמצום זה אינו צמצום אמיתי שאין לו רצון בהשפעה זו והיינו שהוא למעלה מגדר השפעה כו', שהרי אחרי שפסק מלשמוע ומכיל בתוכו השכל שקבל אז ישיב לו, וגם את השכל הזה הרי הוא משפיע אח"כ, וגם תחלת קבלתו השכל הוא בשביל להשפיע לזולתו כו', דכל מקבל הוא משפיע דכאשר מקבל וקולט ה"ה משפיע ומוליד כו', רק מצד שכלול ובטל בהמשפיע הוא שאינו יכול להיות אז משפיע כו'. ונמצא שמניעת ההשפעה לשואלו הוא עצמו בחי' הכיווץ והביטול שהוא בטל לרבו כו', ומניעת ההשפעה הוא רק עכבה שמעכב עצמו מלהשפיע לעצמו ולזולתו כו', דבעצם ה"ה שייך להשפעה כנ"ל רק שמעכב עצמו כו', וא"כ ה"ז כמו הסתר רק שההסתר הוא ע"י הביטול, וזהו הביטול לעכב עצמו שלא יהי' התגלות לא לעצמו ולא לזולתו כו', וביטול ועכבה זאת היא גורמת ההשפעה מהמשפיע, ועי"ז הוא מקבל את ההשפעה, ועי"ז דוקא נקלט אצלו ההשפעה כו'. והנה מה שמקבל הוא ההשפעה שבערך המקבל היינו בחי' חיצוני' השכל של הרב, וכשמקבל את ההשפעה ה"ז בא אצלו כפי מהותו היינו כפי חושי השכל וההשגה שלו כו', שז"ע הקליטה דכאשר הדבר נקלט בו הרי ביכולתו להביא ענין ע"פ חושים שלו שאינם כמו חושי הרב כו'. וכ"ז הוא ע"י הביטול והכיווץ שלו דוקא, שעי"ז דוקא נעשה כלי לקבל שיוקלט בו ההשפעה כו'.
http://www.chabad-library.org/admur_rashab/taarav/chelek_sheni/tetzave_5675.htm
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 18:37 |
|
| |
מציץ יקירנו,
השבת מתקרבת ואקצר מאוד:
א) כמו שאתה יודע, לוויטגנשטיין המוקדם יש המשך - וויטגנשטיין המאוחר - ודומני כי דוקטרינת "משמעות כשימוש" תצלח מאוד לעניין זה.
ב) אתה נדרש למילה "יש". מושגי השייכות והגנטיבוס הם בכלל בעייתיים. באיזה מובן הבן שלי הוא הבן "שלי"? ובאיזה מובן העיניים שלי הם "שלי"? באיזה מובן למכונית שלי "יש" צבע אדום? ובאיזה מובן "יש" לי הרגשה טובה הבוקר?
ג) עד שאתה בא לדבר על התניא, תן דעתך מה בדבר מושג האלוקות הרגיל שלנו? והרי וויטגנשטיין המוקדם אומר שעל כגון אלה אי אפשר לדבר, אך אפשר "להראותם", וכו'. (בהגות היהודית של ימינו התייחס לכך אליעזר גולדמן ואכמ"ל).
מפאת קוצר הזמן לא אוכל לדבר על החלת הטיעון על התניא וביקורתו, אך תן לחכם ויחכם עוד.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2004 18:47 |
|
| |
למען הסר ספק הנני מבהיר בזאת שאינני דוגל בשיטתו של וויטגנשטיין המאוחר, ואי"ה עוד אידרש לתשובה גם בלא שיטתו; אלא שאי אפשר להתעלם ממנו בהקשר זה.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2004 02:45 |
|
| |
מציץ,
אינני חושב שעיוור מלידה אינו יכול ללמוד על צבעים בלי להכיר שום השלכות שלהם.
הוא יכול ללמוד בעל-פה מאות גוונים שונים, לדעת אילו גוונים קרובים זה לזה ואילו רחוקים זה מזה, ואפילו לחשב איזה גוון ייווצר מערבובם של שני גוונים אחרים. כדי לדעת זאת אין שום צורך לדעת את השלכותיהם הפסיכולוגיות של הצבעים השונים.
נכון שלדברים לא תהיה כל משמעות בעיניו. עבורו "אדום" ו"כחול" הם כמו עבורנו "זצוץ" ו"חמבול". סביר שהוא לא ייהנה מעיסוק בדברים שהוא אינו מבין. אבל העובדה שישנם אנשים אחרים שעבורם לדברים ישנה משמעות, יוצרת את המשמעות גם עבורו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2004 03:04 |
|
| |
אין צורך להרחיק ולהיתלות באילנות גבוהים.
יש צורך לנסות ולהביו את פשר דברי התניא
ואקח לדוגמא את שהביא מו"נ בשם הלבן:
הלבן כתב בזה"ל : "האמור בתניא הוא פשוט במאמע לשון, בלי לרדת לביאורים המופשטים: כמו שהבן יש בו עצם מוח האב, שנמשך ונשתלשל למוח הבן, כן גם נשמת ישראל יש בה עצם הבורא, שנמשכה ונשתשלה לעצם הנשמה. ולכן נקראים ישראל בשם בנים למקום"
פי' דברי התניא' הוא באמונת חז"ל שה"טיפה" של האב נמשכת (יורדת..) ממוחו, ומשם לבנו,א"כ יש לבן משהו ממוח האב.
כאילו יש צינור מהמוח לאבר התולדה ומשם הדרך ידועה, לוולד.
כך גם נמשך מהא-לוהים ( מחכמתו ,והוא וידיעתו אחד רמב"ם)
משהו אל גופות כלל ישראל .
ולשאלה איך יתכן הלא היו צריכים להישרף באש הקדושה.
על כך באה התשובה שהא-ל צמצם את עצמו ואורותיו, בלבוש אחר לבוש ,עד שלא ניתן לזהותו כלל, וכך נכנס אל הגוף.
ובזה ניתן לחלק בין האובייקטים המושפעים, חלקם קבל חלק עטוף באלפי לבושים וחלקם, "היותר נחשבים", קיבל חלק גלוי יותר.
כמו כן יש גם הבדל מהיכן בא אותו חלק יש דרגות נמוכות יותר, בעולמות אבי"ע.
אולם ישראל יש להם חלק מהא-לוהים ממש
זה לטעמי ההסבר במילים פשוטות .
נותר רק לדון אם אכן הדבר נכון. והאם אין בזה משום הגשמתו של הא-ל, כמו שציטט לי "ממדבש" את שו"ת הריב"ש "הע"ג מאמיני השלוש והמקובלים מאמיני העשיריות"
עד כמה שאני שמעתי מחסידי חב"ד אין מדובר באלגוריות
ובמשלים אלא הדברים כפשוטם .
הא-ל נכנס לתוך גוף!
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/6/2004 10:09 |
|
| |
מציץ, היטבת שוב לבטא את תחושתי כשניסיתי ללמוד את התניא.
מסתברא,
נכון שהבעיה הפסיכופיזית הטרידה וממשיכה להטריד את החשיבה הפילוסופית. ואולם, העיסוק הזה הוא סביב בעיה שאיתא קמן - מחד, הקיום החומרי של האדם, ומאידך הפן הפסיכי שקיים אך קשה (ויש יאמרו בלתי אפשרי) לתאר אותו במונחים חומריים. פה מסתיים הדיון ולאף אחד אין יומרה לימור מושגים חדשים שאינם כורח התודעה.
אני חושב שכך נהג למשל החזו"א, באמונה ובטחון, פ"א, ב:
"ומה יועילו עיניים, ידיים ורגליים, אם הם פגרים מתים ורוח אין בהם, ויפח באפו רוח חיים, כמוס סודה מאיתנו, עלומה חידתה, אבל עדים אנחנו גם בני אדם גם בני איש, כי ישנה ונמצאה היא, חיה וקיימה, ובהמצאה אנו נמצאים, ובקיומה אנו קיימים, ואנו קוראים לה שמות, נפש, רוח, נשמה, הכל בהרגש מרחוק ואין אנו יודעים מה היא".
כלומר, החזו"א חש בקיום מימד הלא-פיזי, 'קורא לה בשמות', אבל חף מכל יומרה לתאר את הקיום הזה בצורה שיטתית.
התניא, צועד צעד רחב מעבר לדיון הזה, וכאן, הבעיה כבר אינא איתא קמן. הרי אין לנו כל צריכותא ליצור מושגים מופשטים כמו 'נפש בהמית' או 'נפש אלהית', למשל. אלו מושגים שלא מקדמים את התודעה שלנו כלל ולא פותרים שום בעיה שבפניה היא ניצבת. התחושה היא, שהספר יוצר מערכת דמיונית של בניין נפש האדם, והלומד, בסה"כ לומד אותה בע"ם וכופה אותה על תודעתו.
באותה מידה, היה ניתן ליצור מערכת אחרת לחלוטין וללמוד אותה בע"פ.
והערה לגבי ביאור הרב שטיינזלץ,
לעיתים קרובות כשעיינתי בו הייתה לי תחושה שניתן לקרוא אותו בלי לקרוא כלל את התניא עצמו. רוצה לומר, יותר משהוא ביאר פשוט בתניא, הוא למעשה הרצאה של סוגיות בחסידות תוך היתלות במילות התניא.
|
|
|
|
|
|
