|
|
| נשלח ב-9/6/2004 19:26 |
 |
| |
כבוד הרב המציץ.
אפילו תיאור שיטתי ומסודר כמו הרב בעל התניא אין בה כדי להפריע "לתאוריה". כי לא המלים יוצרות את הסמלים אלה ההפך סמל, תחושה, חויה, מבקשת מילה שתיצג אותו, בשלב ההתחלתי רק האדם שיצר את המילה הוא המבין מה היא מסמלת. אח"כ המילה יוצאת לרשות הרבים וכל אחד משתמש בה לצרכיו.
כדי לשמר את הסמל המקורי שלא יאבד כפי שקורה עם הרבה סמלים שעוברים שנוים מפלגים ומקבלים צורות חדשות, ראה הבעל התניא לנכון להכניס את הדברים למעין מסגרת, אבל אחרי הכול אין לבעל התניא שליטה על המשמעות, סוף דבר הנסיון לשמר את את הדברים במסגרת אילץ אותם לשוות לדברים גוון שכלי ומסודר בניגוד ל"זהר" שהנסיון למצוא סדר נועד לכשלון, אים הבנתי בעצמי אתם בטח תבינו 
תוקן על ידי - שדמשחת - 09/06/2004 19:36:11
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 20:11 |
|
| |
לאלו הטוענים נגד הבנת משלים וסמלים ובעיית השפה, הרי מה עושים עם הרמב"ם כשמסביר שארבע שלבי הסולם של יעקב הם משל עמוק על ארבע הסבות כמבואר במו"נ פ"י. והבנת מעשה מרכבה וכיו"ב כרומז לפילוספיה אריסוטוטאלית. איני רואה שום הבדל בין זה לזה. אני יכול להסבירם בצורה זו ממש.
לקוחים סולם ומפענחים משמעותו, סולם ארבעה חווקים עולים ויורדים בו, ואז זה הופך למשל לאזה מציאות מופשטת של עליה.
נקלף את המלים היפות של הפילוספים ונפענח את ההמלים החידותיים של הנומקלטר הקבלי, ואז נקבל משמעות, מסויימת.
כן, מנין לנו שיש מלאכים? ראינו? אני יודע שהרמב"ם מפרשו על כחות, אך כחות אלו גם לא ראינו זו תיזה בעלמא. אך כמובן סתם יהודי מאמין בכך משום שהוא מקבל את התורה בלי התחכמיות כמו אחרים.
מה זה שבעה רקיעים? וכיו"ב.
כמו שכתבתי ברור שהקבלה אינה פילוספיה, היא תיאולוגיה המבוססת על מסורות עתיקות עד להר סיני חזיונות התגליות פרשני פסוקים וטקסטים, ואנו מקבלים אותה כי חלק מחיבלת היהדות.
עם זאת קיימות הסברות רבות מדוע עשר ספירות ולא יא. קיימת הסברות על ז"א ומלכות דוקא. הכלל "ומבשרי אחזה" הוא מיסודות הקבלה השכלתנית.
למי שעויין לקבלה מסיבות אישיות ונפשיות והוא נועל על קנוספציה אחד ביהדות, והוא חד ממדי - פשיטא ששום ההסברה לא תנוח את דעתו. אך למי שמעוניין עם ראש פתוח ניתן לבאר הדברים לפי הגיון מסויים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 21:01 |
|
| |
מסתברא
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 21:38 |
|
| |
מציץ, האם יש לך תובנות חדשות בנדון?
אידך גיסא
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2008 21:15 |
|
| |
הגעתי אל האשכול הזה במסגרת מחשבות על נושאים דומים. קשה להבין את מה שנעשה כאן כי ההודעות אינן מופיעות לפי הסדר, בכל זאת יש לי הערה, ואם פספסתי משהו שנאמר כבר עמכם הסליחה.
עיקר הדיון כאן הוא סביב טענתו של מייציץ ולפיה מלים כמו "נשמה", "נפש הבהמית" וכיוצא בזה אינן מייצגות שום עצם או משהו אחר, ועל כן המשפטים על אודותם הם כמו משפטים על זחליצים וסמלגנים. כעת, גם מייציץ מודה שניתן להכניס פשר למושג כמו "נפש הבהמית" – נאמר, הכח באדם המושך אותו לחיים שאינם חיי קדושה - אבל הוא טוען (אם אנסח זאת במלים שלי) שכאשר עושים את זה מתפוגג כל העניין והופך לאוסף תובנות פסיכולוגיסטיות רדודות.
אני חשב שיש כאן בעיה ביחס לשימוש במלים בשפה כסמלים. כפי שכותב ישעיה ברלין ("שרשי הרומנטיקה") ישנם שני סוגי סמלים. סמל "פשוט" הוא משהו כמו אור אדום ברמזור. זה יכול להיות קיצור למלים "אסור לנסוע" או "אם תעבור ויתפוס אותך שוטר יהיה לך סוף מר" וכדומה. אפשר היה להחליף את הסמל הזה במלים, בצעקות של אנשים שיעמדו שם, וכדומה. במובן זה גם המלה "כלב" היא סמל, האמור לעורר בנפשי את הייצוג של הכלב, שהוא מעין תמונה, אם תרצו, או אוסף תמונות של כלבים. למלה "זחליץ", לעומת זאת, אין ייצוג מתאים במוח שלי, ולכן היא לא מסמלת כלום. (אם תרצו אוכל לדמיין זחליץ, אבל אין שום סיבה שכאשר אתם תדמיינו אותו תהיה קורלציה בין הדימויים שלנו, על כן הסמל הוא לכל היותר אישי ואינו יכול לשמש לתקשורת). קרני הדילמה של מייציץ, אם תתנו לי לנסח זאת, הן כך: או ש"נפש הבהמית" היא כמו זחליץ, ואז חבל לבזבז את זמננו עליה, או שניתן למושג הזה פשר מספק, מהסוג שיש לאור אדום ברמזור או למלה "כלב". מתברר שכאשר פונים לדרך השניה נשארים עם כלום ביד, כלומר, שוב, עם איזו פסיכולוגיזציה רדודה שלא שווה את הדיון ולא מצדיקה את ה "הו-הא" המטפיסי שבעל התניא מעורר סביב המושגים בהם הוא משתמש.
בעקבות ברלין, אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכך שישנו גם סוג נוסף של סמלים. כאשר האדמירל נלסון אמר לחייליו, לפני קרב טרפלגר, כי "אנגליה מצפה מכל אדם למלא את חובתו", הרי שהמלה "אנגליה" במשפט זה אין פירושה "אוסף של מהלכי על שתיים חסרי נוצות החיים באי מסוים בזמן מסוים". מדובר לא על עצם אלא על, אם תרצו, האידיאה של העצם. אבל לאידיאה של העצם הזה אין ייצוג ממשי במוחנו. סמלים מן הסוג הזה: דגלי לאום, בית המקדש, טלית, המנון המדינה – הם סמלים מסוג שונה. "החירות עולה על בריקדות" של דלקרואה אינו רק אוסף של משיחות מכחול על בד שנמצא במוזיאון, אלא "הצבעה" על האידיאה של החירות ושל המאבק עליה. יכול להיות שמטרתו של כל אמן היא להפוך את יצירתו למשהו מן הסוג הזה.
"...מה מסמלים הדברים האלו? הדוקטרינה הרומנטית היא שיש חתירה אינסופית קדימה במציאות... שיש משהו אינסופי, משהו שאינו ניתן למיצוי, שהסופי מנסה להיות לו לסמל, אבל אינו יכול, כמובן...הדבר הזה בשלמותו הוא אינסופי, פשוטו כמשמעו. האלגוריה היא תיאור במלים או בצבע של דבר בעל משמעות משלו, המייצג גם משהו שאינו הוא עצמו, ... והוא, לפי ההנחה, דבר שאי אפשר לאמרו. " (שוב, ברלין)
[אם נחזור לוויטגנשטיין, שכבר דנו בו כאן, נדמה כי הכשל הבסיסי שלו הוא חוסר היכולת לראות את האפשרות הזו, הדרישה שלו מן השפה להיות סוג של ייצוג, של תמונה, היא שהביאה אותו בצעירותו לפסול את כל הדיון המטפיסי בגדרי "מה שאינו יכול להיאמר", ובזקנותו לוותר על דרישת המשמעות לטובת משחק השפה. אלו שני צדדים של אותה מטבע]
נדמה לי שמושגים כמו "נפש הבהמית" נמצאים, אם בכלל, בקטגוריה הזו: כמו תמונות ידועות, כמו הכעבה למוסלמי או פסלו של הצלוב לנוצרי, המלים או הדימויים אמורים ליצור "הצבעה" כלפי משהו עמוק, רחוק, אינסופי. הפסיכולוגיזציות הירודות, מן הסוג המזהה את נה"ב עם היצה"ר וכדומה, הן במובן הזה כמו הזיהוי של סימפוניה עם אוסף התדרים והעצמות שמשמיעים כלי הנגינה. (בכלל מוסיקה היא דוגמה טובה לסוג הסמלים ה"עמוק" עליהם דיברנו, כי, שלא כאמנות הפיגורטיבית, אין ייצוג במוחנו ל"חומר" של הצלילים אלא רק לאידיאה שלהם). זה לא שזה לא נכון: זה נכון, אבל לא ממצה.
ישנה בעיה אחרת, שנכונה גם ביחס לאומנות וגם ביחס לספר התניא, והיא שבאמת אין לנו יכולת לבדוק אובייקטיבית אם המוסיקה של פלוני אכן מייצגת חרות או שמחה, או אם התמונה של אלמוני היא סמל לעצב. המוסלמי שרואה את הכעבה מן מרגיש, אני מניח, הרגשות גדולות, בעוד שבעייני זוהי סתם אבן. גם לגבי התניא, אם אני בא וטוען ש"נפש הבהמית" זהה ל "זחליצים", אף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת, וממילא גם אין תרופה לחשד שלפיו הרב המחבר הוא שרלטן שמחרבש מלים חסרות משמעות כדי לעשות רושם על (ולהשיג כסף מ) יהודים שוטים. אבל, כך אני טוען, זה נכון לגבי כל דבר "עמוק". במובן שבו הוא עמוק, כלומר במובן ההצבעה אל האינסופי, הוא גם בלתי ניתן לבדיקה, ולכן המשמעות הקומוניקטיבית שלו היא מוגבלת לקבוצת האנשים אליה הוא "מדבר".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2008 22:07 |
|
| |
הואיל ושנרב זכנו בהקפצת אשכול זה, עיינתי במה שהובא בעמוד הראשון שאם אני מבין נכון מתאר את תהליך הלימוד של תלמיד מרב אולם יורשה לי להסתפק האם זהו תיאור נכון.
איך כן אפשר להעביר "אמיתות גדולות" שחכם מסויים הבין מתוך שכלו לאדם אחר? (ע"פ אדמו"ר הרש"ב מליובביטש):
"די איבער גיגעבינקייט אין גאנצן אל שכל הרב"
...ויובן זה עד"מ תלמיד היושב לפני רבו ששומע ומאזין השכל הנשפע לו, הנה אז שכלו בטל ונכלל בתכלית בשכל הרב (ענין ההתכללות בשכל הרב הוא הנתינה והמסירה די איבער גיגעבינקייט אין גאנצן אל שכל הרב), ואין שכלו באותו שעה בבחי' יש ודבר בפ"ע, דכמו בגשמי' בכלים מקבלים ידוע שכלי ריקן מחזיק וכלי מלא אינו מחזיק וכל מה שיהי' הכלי יותר ריקן יהי' ביכולתה לקבל יותר כו', כך הנה התלמיד שצריך לקבל השכל מרבו המשפיע לו א"א לו לקבל בתוכו ההשפעה של הרב אם הוא מלא על כל גדותיו, דהיינו שהוא בבחי' יש ודבר בפ"ע שהוא ג"כ בעל שכל בעיני עצמו ואינו בטל ואינו מסור לשכל הרב, או שמשתמש בשכלו בעת ההשפעה בהבנת והשגת הדבר דהיינו שהוא בבחי' משפיע לעצמו כו'
הנחת היסוד היא שתהליך הלימוד הוא תהליך פסיבי, התלמיד מבטל את שכלו בפני שכלו של הרב. לענ"ד תהליך הלימוד הוא אינטרקציה בין שכלו של הרב לבין שכלו של התלמיד. הלא מה ששכלו של התלמיד מפוצח יותר, כן הוא קולט את דברי הרב יותר טוב.
, וזהו ג"כ מצד הישות שלו שהוא בעל שכל בעצמו ע"כ הוא משמש בשכלו בגילוי והתפשטות השכל להבין ולהשיג איך ומה הוא כו', דבאופן כזה א"א שיקבל את ההשפעה ולא יבין כלל כו', ומה שמקבל אינו כלל אמיתת השפע כו',
אדרבא, רק ככה לומדים, ואם הכוונה היא למידת הענווה של התלמיד, הרי אין זה אלא תביעה מהלמיד שישמע בסבלנות וינסה להבין לפני שהוא מגיב.
אלא צ"ל כלי ריקן דהיינו שיהי' שכלו אז בעיניו ריקן כאלו אין לו שכל מצ"ע כלל רק מה שמקבל מרבו, כי באמת אין לו אז בשכלו רק שכל הרב לבד, כי לא יש שום התפשטות והתגלות משכלו כלל כאלו אינו בעל שכל כלל, ואינו נמצא אצלו רק שכל הרב הנשפע לו, ומשתמש בשכלו אז רק לקבל מה שמשפיע לו הרב, ואז אופן הקבלה אינו שמכווץ ומצמצם עצמו לקבל כ"א שזהו בדרך ממילא, והיינו דכאשר הוא בעל שכל בעצם הנה זה שהוא מבטל עצמו ושכלו בעת ההשפעה כאלו אין לו שכל בפ"ע (וז"ע הכיווץ שהוא הביטול) ממילא הוא מקבל את השכל של הרב, כי יש מקום להשפעת השכל לשכון ולהקלט בכלי התלמיד (והמקום הוא השכל של התלמיד מה שהוא בעל שכל בעצם אבל זהו דוקא כשהוא בבחי' כלי ריקן דהביטול זהו עיקר המקום לקליטת ההשפעה).
מדוע?
ולכן אנו רואין שבעת ששומע ההשכלה מהרב הנה גם התשוקה שמשתוקק ובוער כאש לשמוע את השכל ג"ז מבלבל אותו ומונע אותו מקבלת השכל, ואף שתשוקה זו היא השתוקקות אל שכל המשפיע, עכ"ז התשוקה היא התפשטות מהותו שרוצה ומשתוקק ואינו בבחי' הביטול והתכללות מכל וכל, וע"כ א"א לו לקבל היטב השפעת השכל כי אינו כלי ריקן אמיתי אחרי שיש לו תשוקה שהוא בחי' התפשטות והרגשת מהותו. והגם שהמקבל צ"ל לו תשוקה אל ההשפעה, דבלא זה הרי אינו רוצה בההשפעה ואינו בבחי' מקבל, והעיקר הוא כי התשוקה של המקבל מעורר חפץ המשפיע להשפיע, שהרי המשפיע מצ"ע אינו רוצה כלל להשפיע שהרי זה ירידה ממהות עצמו,
יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק (פסחים דף קיב)
וצריך לצמצם עצמו להשפיע שכ"ז כבד מאד להמשפיע, וכאשר רואה תשוקת המקבל אל ההשפעה ה"ז מעורר אותו בפנימיותו ברצון וחשק להשפיע לו בעין טובה כו' (וגם שזה מעורר גילוי השכל אצל המשפיע שמתגלה ביותר ממקורו כו'), הנה זהו קודם ההשפעה שזהו בבחי' העלאת מ"ן לגרום ההשפעה ביותר, אבל בעת ההשפעה התשוקה מבלבלת וצ"ל בבחי' קרירות ובבחי' ביטול בתכלית כו', והביטול שלו לקבל ה"ז מעורר ג"כ ההשפעה מהמשפיע, דע"י שהוא כלי לקבל רוצה המשפיע להשפיע וגם בהשפעה ביותר, וכמו זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין, דעם היות שהמקבל הוא בעל שכל אם אינו כלי לקבל אין המשפיע יכול להשפיע ואינו רוצה להשפיע, כ"א כאשר הוא כלי לקבל אז הוא משפיע לו ובהשפעה יתירה כו' (ויכול להיות שתשוקת המקבל מעורר בתחלה ירידת וצמצום המשפיע, וכלי המקבל פועל כאשר נמשכה ההשפעה שיהי' הגילוי אל המקבל ובהשפעה בריבוי יותר כו', ואיך שיהי' הרי הביטול שלו מה שהוא כלי לקבל ה"ז גורם השפעת המשפיע), וגם שעי"ז נעשה כלי לקבל את ההשפעה כו'.
עיין בגמרא בפרק השוכר את הפועלים על מעלתו של התלמיד המקשה שבוודאי אינו מבטל את שכלו.
והנה אנו רואין שבעת שמקבל השכל אם ישאלנו אחר איזה שאלה אע"פ שיודע להשיב לא יוכל להשיב לו כלום והיינו מצד שהוא כלול ובטל לשמוע את השכל ולקבלו שצריך להתבטל במציאותו כנ"ל, ע"כ זהו ממילא תכלית ההיפך מלהשיב לאחר ולהיות משפיע שהוא בחי' התפשטות והרגשת מהותו וכמא' איידי דטריד למיבלעי לא פליט כו' (דהטרדא למבלע זהו הביטול כו' וכמשנת"ל ד"ה ויגש אליו).
אם הוא מורכז הוא לא ישמע גם דברים אחרים, ואם אינו מרוכז ישמע גם שאלות אחרות.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 02/09/2008 22:09:19
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2008 10:08 |
|
| |
נדב, אני מבין שוויתרת על כתיבת המחולל שתכננת
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2008 18:22 |
|
| |
מה פתאום? יש כבר סטודנט שעובד על זה במרץ. בקרוב גלאי הקשקשנים אצלך במחשב.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2008 10:45 |
|
| |
מו"נ
אני חושב שהמחשב הוא הדוגמא הקלאסית להמחיש את המשמעות של מושגים.
מחשב הרי הוא בסך הכל מערכת של חשמל המחולקת לבתים שבחלקם יש חשמל ובחלקם אין חשמל.
בכל זאת כשאנו מדברים על המחשב אנו נוקטים בשפה.
אני אתן כמה דוגמאות.
למחשב יש יצאה טורית , יציאה מקבילית , מחסניות , כתובות ,פרטוקול תקשרורת , 7 שכבות..
וכו'
הרי כל ההגדרות הנ"ל יכלו גם לתת להם שמות סתם אבל אם היינו נותנים שמות סתם לא היתה לנו שפת תקשורת , גם במחשב המונחים לא מתארים פיזית את המחשב , אלא שפת תקשורת בין האנשים .
כמו כן התיאורים בתניא הם תיאורי תקשורת של מונחים קבליים המובנים ללומדי החסידות.
כמו במחשב מי שלא מכיר מחשב המושגים לא מדברים אליו , גם בחסידות אותו הדבר.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2008 23:01 |
|
| |
מציץ ונפגע
תלמד היטב את ספר ידיד נפש מבוא לתורת הקבלה
מאת הרב יחאל בר לב
מכריכה לכריכה
אחר כך יובנו לך הרבה ענינים עמוקים
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2008 23:22 |
|
| |
ההההה
קרא היטב את האינציקלופדיה בריטניקה
מכריכה לכריכה
אחר כך יובנו לך הרבה עניינים עמוקים
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2008 23:50 |
|
| |
נדב,
שים לב שוב להערתו החשובה של מישאחזו. דומני שיש בה ממש (כוונתו היא שלאור ההבחנות שלך כאן לא תוכל לגלות קשקשנים, שכן אין להם הגדרה מכניסטית אובייקטיבית שניתנת ליישום ממוחשב. מה שנראה לך מכנית וחיצונית-אובייקטיבית כקשקוש יכול להיות 'סימן עמוק').
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2008 00:00 |
|
| |
אני חוזר ומדגיש שגלאי הקשקשנים אמור להיות מכשיר לבחינה עצמית, ולא לבחינה אובייקטיבית של הטכסט.
אתה יכול להאמין עד מחר בעומק הנפלא שיש בתניא או ברבי נחמן וכו', אבל אם אתה לא מצליח להבדיל בין המקור לבין ג'יבריש שנוצר מאותם חמרים באופן אוטומטי אז כנראה שאתה לא ממש מבין.
אולי תחליט שבאמת לא משנה מה כתוב אלא עצם המלים כמו "נפש הבהמית" או "קליפת נגה" יוצרות אצלך מצב נפשי חשוב ומעניין, אבל אז זה אומר לפחות שמה שכתב המחבר לא משנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2008 07:26 |
|
| |
שנרב
כוונתי שלא יתכן בשום אופן שבעולם להבין את תורת החסידות בכללה או בפרטה, בלי
ללמוד בצורה יסודית ומסודרת את עקרונות ומושגי תורת הנסתר, שעליה הושתתו כל
המושגיםהמופיעים בספרי החסידות...
ומי שמנסה לללמוד את מושגי החסידות בלא להבין את עקרונות תורת הנסתר, דומה למי
שמימיו לא למד גמרא, ומנסה להבין רמב"ן עמוק המפרש סוגיא עמומה בש"ס....
ספר ידיד נפש - מבוא לתורת הקבלה - כמדומני שהוא הספר הטוב ביותר - הן מבחינת
הבהירות, והן מבחינת העומק - כדי להבין את מושגי תורת הקבלה והחסידות בצורה בסיסית ....
|
|
|
|
| נשלח ב-9/9/2008 08:33 |
|
| |
היכן בחסידות לומדים בצרה מסודרת את עקרונות תורת הנסתר לפני שניגשים ללימוד חסידות?
|
|
|
|
|
