משמעות בתורת החסידות ?

ראשית דבר, אני חייב להביע תודה למעורר האשכול והדנים בו על הערותיהם החכמות עד מאוד, על הכבוד הרב שנהגו איש ברעהו ובמושאי הדיון, ובאופן אישי – על שעוררני לדון וללמוד בנושא זה. אין לי לומר אלא, בנוסח המסורתי, "יישר כוח"!

עיקרי הדיון

סיכום עיקרי השאלות שבמוקד הדיון:

• התניא משתמש במושגים שאין להם משמעות. לדוגמא: איזה פשר יש למשפט ש'לכל אדם יש שתי נפשות אחת נמשכת מהקליפה ואחת היא חלק אלוקה ממעל'? כל מילה כאן טעונה ביאור, והדברים אף שנראים תחבירית נכון, אינם מציגים שום תוכן הנתפס בחושים. "איזה ביטוי נתפס יש להיותו של מישהו בעל שתי נפשות? או להתלבשות הנפש במחשבה דיבור ומעשה?".
• בעומק יותר, הבעיה היא כאשר ישנם שמות או הגדרות או מושאים שאינם אומרים לנו דבר, ואינם מלמדים אותנו על שום תוכן דינמי שעומד מאחוריהם, שאותו ההגדרה אמורה לייצג.
• לאיזה ז'אנר שייכת הספרות הזאת? האם מדובר בתיאוסופיה שמתארת מציאות שמתקיימת איכשהו? ואם לא, מה היא כן? אולי, בעצם, התניא איננו נכנס לתחום של חשיבה עיונית בכלל? שאם כן, "הלוא זה א"ב של חשיבה ביקורתית לשאול שאלות כמו: מהו מושא הדיון? מהו המבחן להיותם של סוג טענות המופיעים כאן אמיתיים? איזה לוגיקה מותר לנו להפעיל כשאנו חושבים על נושאים אלה?".
• על "תורת הנפשולוגיה" של התניא: "יש כאן מערכת של ישים מערכת מפורטת של ישים המסווגים לסוגים שונים ולדרגות שונות והמקיימות ביניהם יחסי גומלין. חלק מזה ניתן להסביר בצורה טריוויאלית כמערכת של אמצעים ותכליות שבו כל דבר מתקיים מכוח רצון הבורא על פי תכליתו ושימושו ושיניקתו של X מY פירושו X משמש את Y. ובתוך כך יש הבחנה בין הטוב היונק מפנימיות הקדושה לרע היונק מאחוריים דקדושה ונועד רק לניסיון או להשלים את האור בכדי שיהיה יתרון האור מן החושך. ושתכלית העבודה הוא ל'שחרר' את החיות של דברי הרשות על ידי שימוש בהם לקדושה. אבל ברור שזה לא כל הסיפור. יש כאן פירוט גדול מדי והבחנות רבות מדי מכדי שנוכל לפרש את כל זה בצורה הזאת. בחלק של הסיפור שבו אי אפשר להכניס את הפירוש הנ"ל איני מוצא שום משמעות.

כמובן, כפי שכתב מציץ-ונפגע עצמו, ביקורת מסוג זה ניתן להפנות לסוגים מסוימים של פילוסופיה ומטאפיזיקה. אבל בכל מקרה הביקורת מופנית כלפי החסידות, אך באותה מידה זוהי ביקורת שאפשר להפנותה כלפי שיטות אחרות.

מכיוון שהביקורת אכן הופנתה כלפי החסידות, השורות הבאות אמורים לאצור בתוכם מספר הארות פותחות ומספר מבואות, שרק בסופן היה עלי לבקש להתמודד עם השאלות הנהדרות שמופיעות באשכול. חשוב להדגיש שאני לא בא מכיוון אפולוגטי, אלא באמת לחלוק אתכם את מחשבותיי בנושא הנידון, מחשבות שונות לחלוטין ממסקנותיהם של חלק מהכותבים הנכבדים. אולם באמת קצר המצע, והאריכות – התארכה עוד. לכן החלטתי לדחות את הכתיבה אודות ה'נפשולוגיה' של התניא, ואודות התפיסות העיקריות עליהן נעשן התניא, בעז"ה אני מקווה לחזור לכך.

לגופו של עניין, עיקרי טענתי היא, שספר התניא נכתב בתוך גבולות של מערכת מושגים ושל תפיסה קיימים. הוא כמעט לא חידש דבר, מבחינת העצמים אליהם הוא מתייחס. כולם היו ידועים. אבל, בתבונה מדהימה הוא יצר יצירה וירטואוזית נפלאה, בפרשנותו המפורטת, המקיפה והמעמיקה למערכת זו. הוא בנה אותה מן המסד ועד הטפחות. בפרשנותו, הוא נתן משמעות עמוקה מאוד למערכת הזו, כל כך עמוקה עד שאדם שמכיר אותה לעומק נפעם מהעומק. חבל שאין זמן ואין כוח להקדיש לכך דברים הרבה.

1: ייעודו של התניא

רש"ז מליאדי היה מדריך של אלפי חסידים. בניגוד לרושם המתקבל על אדמורי"ם, רש"ז מליאדי כמעט לא עסק במתן עצות פיננסיות, רפואיות או כיוצא באלו. הוא שימש בעיקר מדריך רוחני, מורה דרך בעבודת ה' לפי שיטת החסידות, כפי שהוא פיתח וניסח אותה בדרכו שלו. הדרכה זו ניתנה במסגרת "יחידות". צריך להבין, שבפגישות אלו, החסידים היו מפרטים ממש את מצבם הרוחני בגילוי לב וביקשו עצה והדרכה למצוקותיהם. 

על חכמתו של המחבר אין אנו צריכים להוסיף מאומה. מעשיו ותורותיו הם העדות הניצחת לבינתו ולדעתו הרחבים עד מאוד של הרש"ז. על בסיס זה, יותר מסביר להניח כי אחרי מאות ואלפי האנשים שתינו ושטחו בפניו את צפונות ליבם, הרש"ז יכול היה להסיק מספר מסקנות פסיכו-חסידו-לוגיים. מסקנות אלו, אם נשתמש במינוח מדעי, גובשו מתוך מחקר וניסוי אמפירי ולא רק תיאורטי. דמותו החינוכית הבוהקת של הרש"ז, שהצליח להקים חסידות ולגבש חסידים בעלי מדריגה ושיעור קומה שהעריצוהו הערצת אמת, יש בכוחה לחזק את כוחו של הרש"ז הן במסוגלותו בגיבוש שאלות המחקר ומטרות הניסוי והן ביכולת לדלות מן העובדות שהתגלו בפניו מסקנות שראויות לבוא עלי כתב.

עם הזמן, כמות הבאים בשעריו של הרש"ז גברה והלכה. הרוטיניות של השאלות והבעיות שנשמעו בחדרו, כבמעגל ששב ל עצמו, וחוסר הזמן להעניק הדרכה אישית מלאה לכל אחד – הניעו את רש"ז לכתוב 'ספר הדרכה' – המותאמת לשיטתו בחסידות והנובעת ממחקרו הפסיכו-חסידו-לוגי.

ניתן לומר שהדיסטרציה של הרש"ז, שעובדה בסופו של דבר לספר הדרכה מעשי, כוללת אמנם רקע תיאורטי וחלק מעשי. אך החלק המעשי גופו, מטבעו של ה"עולם המעשי" בו הוא עוסק, עמוס-עמוס הוא במינוחים מקצועיים רבים למדיי.

[להלן מספר ציטוטים מההקדמה לספר:

אכן, "אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים. שהקורא, קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם. ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעיניים ומרפא לנפש...". כמו כן, קיימים קשיים מתודולוגים אובייקטיבים ביישום מעשי מתוך ספרות. קיימות דעות רבות, מושגים רבים וקשה לעיתים לאדם הנתון בבעיה לדלות מן הספרות מרפא לבעייתו.

"אך ביודעיי ומכיריי קאמינא - הם כל אחד ואחד מאנ"ש שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה בלב. אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי אמרים", מלוקטים מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נשמתם עדן המפורסמים אצלנו... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ"ש דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחק עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות.

"ומי שדעתו קצרה להבין דבר עצה מתוךְ קונטריסים אלו, יפרש שיחתו לפני הגדולים שבעירו, והם יבוננוהו...".]

2: מערכת המושגים בתחומה נבנה התניא

המקורות מהם ניזון הרש"ז הם מקורות ברורים. אני מציע למעיינים לפנות לכמה ספרים העוסקים בתניא, שמציינים מראי מקום לדברים הנאמרים. טלו לדוגמא את הספר תניא מבואר. הכל מבוסס על תלמוד, מדרש, ראשונים – וכמובן כמובן קבלה וחסידות. איני יכול להתיימר לקבוע שאני מכיר את כל המושגים בתניא, אך בוודאי המוכרים שבהם, הם מושגים שהיו קיימים ביהדות לפניו, והרש"ז פשוט פירש אותם לעומק יותר, על בסיס ההבנה המקובלת; רק יותר עמוק. ולכן, אם מלינים על מושגים אלו שהם חסרי משמעות, כי אז יש לפנות למקורם ולבקש לדעת האם גם במקור אין להם משמעות. ואם גם במקורם אין להם משמעות – אזי נכנסו כאן להיכל הגדול (שלחלק הוא מואר ולחלק הוא חשוך) של שאלת אמיתות התורה, ולדברים אין סוף, אך הם אינם נתחמים במסגרת המשמעות של החסידות. הוי אומר בלשון אחרת: אותה משמעות שיש ליהדות (הכוללת את עיקרי הקבלה), יש לחסידות. כרוכים הם יחדיו צמוד צמוד, משום שאין החסידות אלא העמקה של ההשקפה התורנית.

ניטול לדוגמא את המושג נשמה. לכשעצמי, בחשיבה ביקורתית ועל פי ההגדרות שנטבעו לכאורה על ידי גישה מסוימת באשכול זה (להלן נדון בה), מושג זה אין בו משמעות. יחד עם זאת זהו מושג רווח בעולם בכלל, וגם בעולם היהודי (שמא נאמר - בפרט).

[בוויקפדיה לדוגמא כתבו כדלהלן:

לפי תפיסת היהדות המקובלת כיום, כפי שהיא מופיעה, בתלמוד, במדרשים ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, האדם מורכב משני חלקים שונים - גוף ונשמה. יש לציין כי גישה זו התפתחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית של אריסטו ואפלטון, פילוסופיה שהייתה לה השפעה מרחיקת לכת גם על דתות ותרבויות אחרות במערב (ראו דואליזם).

לפי התפיסה הזו, הנשמה הינה חלק שונה לחלוטין מהגוף ואינה חומרית. הרצון החופשי נובע מן הנשמה, ולפיכך, בעולם הארצי, רק לבני אדם יש רצון חופשי.... מעבר לכך, בנשמה שהיא עצמותו של האדם ועיקר אופיו יש משהו מהאלוהות. כך הבינו חז"ל את המימרה "חלק אלוה ממעל" (איוב ל"א ב'). בזכות הנשמה שבאדם האדם יכול להתחבר ולתקשר עם האלוהות האינסופית והלא מוגבלת.]

את המושג הזה נטל הרש"ז ופיתחו כאשר פיתחו, פיתוח שעולה בקנה אחת עם הפרשנות המקובלת, אך בד בבד 'מותח' אותו ומעמיק אותו, תוך הכנסתו לכלל מערכת אחידה, כאשר מצוירים האדם והבריאה בתניא.

3: סגנונו התחבירי של התניא

ספר התניא הוא אחד הספרים הבודדים בחסידות שנכתב לא כאוסף של דרושים, אלא בצורה תימאטית. שיטה שלמה ועקבית שנכתבה על ידי המחבר בעצמו, פרי עמל של עשרים שנה. יש אמנם שמציינים לשב את הסגנון ה"נוח והקל".

"לצערי", כותב פרופ' משה חלמיש, "איני שותף להערכה זו של חסיד נלהב, לפחות במה שנוגע לתניא. בעיני, קריאת הספר אינה קלה, וזאת בשל הצורך לדעת את הרקע העיוני של השיטה הניזונית מהגת עמוקה ועשירה, להלוך עם הלשון הרבנית, ובמיוחד לעקוב אחר המבנה התחבירי הספציפי לכתיבתו של רש"ז, שבה הוא חותר לדייק בדבריו בצורה מירבית, שמא ייכשל בדיוקי מינוח והיגיון. והרי זהירות מופלגת זו גורמת תחביר מסובך, יצירת משפטים ארוכים ביותר, שכן משפט טפל נכנס בתוך משפט טפל, ולעיתים עשוי משפט אחד להשתרע על פני שורות רבות. הקורא, שאינו אמון בכך, נזקק פעמים רבות לחוט אריאדנה שיובילו במישור ובביטחה. דומה, שלא הרבה הפריז מי שכתב בהערצה גלויה: 'כל דבור ודבור ברוה"ק נאמר, ועומק דבריו לאו כל מוחא סביל וכו'. על כל טיפת דיו ממנו צריך לישב ז' נקיים, כולי האי ואולי ישיגו אפס קצהו ממטרת כוונתו העמוקה והרחבה מני ים'". (חלמיש, נתיב לתניא, עמ' 21).

ומה אנן נענה אבתריהו.

4: על משמעות וחוסר משמעות

מו"נ הביא בהודעתו הפותחת את פרשנותו למונח משמעות. לדעת הרבה קוראים ומספר מגיבים פרשנות זו, הייתה בעייתית. חלק מהמילים הלכו סחור סחור בניסיון להסביר מהו חוסר משמעות. לאחר מכן בא האסופי והסביר, מכיוון אחר, את המונח חוסר משמעות. הרי ציטוטים נבחרים משני האישים:

·         "מתי משפט הוא אמיתי ? כאשר מה שהוא 'אומר' תואם את המציאות כפי שהיא. מתי משפט הוא שקרי? כאשר מה שהוא 'אומר' אינו תואם את המציאות כפי שהיא. זאת אומרת שבכדי שמשפט יהיה בר משמעות עליו לתאר מציאות כלשהי. אחרי שנדע איזה מציאות היא מתארת אנחנו נדע שהיא ברת משמעות. רק אחרי זה נוכל להתקדם ולהשוותו עם המציאות בכדי לראות אם היא תואמת אותו או לא.

אבל המשפט הראשון כמות שהוא הוא חסר משמעות כי המלים המרכיבות אותו אינם מצביעים על שום דבר בעולם . המלה זחלץ אינו מצביע על שום עצם , המלה קליח אינו מצביע על שום תואר , המלה עג אינו מצביע על שום פעולה וכך הלאה.

כלומר, תנאי ראשון להיותו של משפט בר משמעות הוא שהשמות המופיעים בו יצביעו על משהו מוגדר או שימלאו פונקציה תחבירית או לוגית כלשהי. אם נתרגם את השמות השונות המופיעות במשפט דלעיל למושגים מוגדרים , הוא יוכל להפוך להיות בר משמעות (ויוכל להיות שקרי או אמיתי). כל עוד אין תרגום כזה הריהו משפט שאינו מביע כלום.

אבל זה עדיין לא מספיק להפוך משפט לבר משמעות . לפעמים משפט יכול להיות חסר משמעות גם כאשר הוא בנוי היטב מבחינה תחבירית וזה בגלל שימוש לא נכון במלים . לדוגמה : 'אחד ועוד כחול שווה שולחן' , הוא לא משפט שקרי אלא משפט חסר משמעות . וזה בגלל שלמבנה התחבירי ' X ועוד Y שווה Z ' יש כללי שימוש מסוימים (למשל ש X , Y וZ חייבים להיות עצמים מאותו סוג) . או המשפט 'כחול זה דבר טעים מאד' , הוא חסר משמעות כי התואר 'טעים' אינו חל על צבעים."

·         נמצינו למדים , אפוא, שכל תוקפה של הגדרה כלשהי הינה אך ורק במהות הדינמית והמשתנה שעומדת מאחוריה. והשם שאנו נותנים להיפעלות זו אינו אלא נתינת כותרת. הבעיה מתחילה כאשר ישנם שמות או הגדרות או מושאים שאינם אומרים לנו דבר, ואינם מלמדים אותנו על שום תוכן דינמי שעומד מאחוריהם, שאותו ההגדרה אמורה לייצג.

שימו לב למה שקורה כאן: לפנינו עומד ביטוי: "חוסר משמעות". אבל יש בעיה בביטוי הזה. מהי משמעות? מה הכוונה שחסרה המשמעות? כדי להסביר את שיטתו של מו"נ בעניין "משמעות" – היה צריך הרבה מלל. ואני מניח, שהפרשנות (המעמיקה מאוד!) שלו יכולה לפרנס דפים רבים נוספים, אם רק הסבלנות תאפשר זאת.

מה אני רוצה לומר בכך? שלעיתים את המשמעות צריך לחפש בהתאם ל: 1) ייעוד המשפט הנבדק. 2) מערכת המושגים שבגבולותיה נאמר המשפט הנבדק. 3) סגנונו של כותב/אומר המשפט הנבדק. 

אני מבקש, שוב, תנסו לעיין שוב בהגדרות של מו"נ למושג משמעות. בבקשה, שימו לבכם (והוקירו תודה) על המאמצים הרבים והדרכים הנפתלות להסביר מהי משמעות. מה המשמעות ל'משמעות'. כעת, נסו לבדוק האם לפי קריטריונים אלו, למושג משמעות יש משמעות? לפי ההבחנה הדקה והחדה של האסופי התשובה היא כן, משום שמאחורי המושג הזה עומד תוכן דינמי, תוכן אותו פירט בהרחבה מו"נ בהודעתו הראשונה באשכול.

עתה יש לשאול לכיוון השני: האמנם מושג הנשמה הוא מושג ריק ממשמעות? אין לו תוכן דינמי מאחוריו? אכן, מסכים אני כי משמעות זו היא משמעות תורנית-קבלית-חסידית. ניתן בהחלט לחלוק על אמיתות המשמעות הזו. אך המושג הזה מתאר תוכן דינמי ברור ומבני, אמנם לא פיזי, אך גם המושג משמעות איננו פיזי ולמרות זאת הוא בעל משמעות! לוגיקה שמקבלת על עצמה הנחות יסוד של תורה וקבלה, המושג נשמה הוא מושג רב תוכן!

אגב, פניתי למילון (מילון ההווה, עמ' 489) המסביר את המילה נשמה: 'ישות רוחנית השוכנת באדם כל זמן שהוא חי ונפרדת מגופו כשהוא מת'. בהנחה שאנו מקבלים ישות רוחנית כזאת, האם המושג נשמה איננו בעל משמעות? בהחלט יש לו משמעות! והיא: ה'ישות רוחנית השוכנת באדם כל זמן שהוא חי ונפרדת מגופו כשהוא מת'.

לפי קו חשיבה זה, נמשיך הלאה: מדוע משפט שאומר שבעצם לכל יהודי מוחדרות, באיזשהו שלב, שתי סוגים של נשמות – הוא חסר משמעות?

המושג פיצול אישיות הוא בעל משמעות? – בוודאי ישיבו על כך מיד, אך זהו מושג שמתאר עובדה.

אבל מי שמקבל את הנחות היסוד שאכן הנשמה שוכנת באדם, וליהודי יש שתי נשמות [שזוהי אמונת היהדות המקובלת, אם נחליף את השם נשמה ביצר. ובהזדמנות זו אבקש ממו"נ להסביר לי משמעות המושג יצר], מדוע זהו משפט חסר משמעות. הוא בעל משמעות ועוד איך! הוא מתאר את אותו הדבר שמחייה את האדם, שמניע אותו, את רצונו ואת תענוגתיו, שהוא-הוא האני הפנימי שלו!

ואכן, פניתי שוב למילון (עמ' 415). מהי משמעות? "מובן, פירוש, רעיון או מידע המובע במילה או בטקסט, כוונה או חשיבות של עובדה". לפי הגדרה זו, לחסידות יש משמעות.

האם החסידות מעוגנת כולה על בוריה בעובדות פיזיות? לא. האם למילים בהם היא משתמשת יש תוכן – כן. למי שמכיר את התוכן.

תוקן על ידי יינן ב- 12/09/2008 2:27:14

תוקן על ידי יינן ב- 12/09/2008 2:27:44