פרידה ממורנו ורבנו זצ"ל, הרב גדליה נדל

הגדרתך להרשע הידוע הח"ב לאחריני נכונה ואמיתית. וכמה פעמים שמעתי ממנו שאיננו מאמין כלל בתורה משמים, כי הוא דבר שאי אפשר להגיע אליו במסקנה הגיונית. ומצוות האמונה היא שלא לקחת את הסיכון.. ולכן אחרי שהוא מעשר פעם עשירית, הוא רץ ומחפש טרף לנעוץ בו את טלפיו הטמאות. אללה יקח מידו דמי הנקיים אשר שפך.

צענע

אין אומרים למי שלא ראה את החדש צא והעד. ההספדים לא עושים עוול לאיש, אלא נותנים לבני החבורה להוציא את רגשותיהם, ראובן באמת שנא את עושי העוול. להבדיל מכל שאר האנשים שמחניפים להם, ומבקשים מחילה מהאל בסתר. הוא לא החניף להם, אלא תיעב אותם.

מה הרבותא בלאהוב את האמת? כל אדמו"ר אוהב את ה"אמת" שקרא בספרי חסידות, שקיבל מרבו זצקללה"ה, שנח לו. לא שנלחם עם עצמו ועם כולם כדי להגיע אליה. ולא שעולה לו במאמצים כנים ואמיתיים, שלא מול המצלמות ושלא כפי הפוליטיקל קורקט.

שאלת, איפה אהבת ישראל? אני מדבר אתך על אדם שחילק חומש מממונו (והיה הרבה מהסוג הזה) בכל חודש, אלפים אלפים עברו תחת ידי (ותחת עוד ידיים) ממנו לחלק למי שצריך, גם כאשר הלוקחים היו אברכים מן הסוג שנחשבו בעיניו טפילי. זו אהבת ישראל. את עושי העוול תיעב, כי זו מדת האמת הנוקבת. יש מבינינו שבתוקף תפקידם צריכים לעסוק עם אנשים, והעיסוק עם אנשים תמיד כרוך בחנופה. בכבוד למי שלא מגיע לו כבוד – כי הוא מקבל החלטות, כי הוא תורם כסף, כי הוא בעל משרה. כל כך התרגלנו עד שאנחנו לא שמים לב מה אנחנו עושים. היה רק אדם אחד, שלידו הכל היה אמיתי, ששום חנופה ושום דרישת כבוד לא החזיקו מעמד לידו, כי הוא היה כמו סיכה שננעצת בבלון. וזה היה ראובן.

מקסמן

לא היתה לו הבנה מיוחדת באבן עזרא, אלא הוא היה בעל שאר רוח מספיק כדי ליהנות מכל היציאות של האבן עזרא. (אם בעיניך 'אבי עזר' נקרא "פירוש" לאבן עזרא, בעינינו לא כך הוא. האבי עזר אינו אלא מבלבל ומעקש ומנסה להטות את כוונת האבן עזרא ללא הצלחה לפי הראש המצומצם שלו).

ואיני חושב שיש טעם לפתוח דיון על משנתו של ראובן, כי זה לא חשוב. באמת לא חשוב כל כך מה חשב על דא ועל הא, כאן נפגשו חברים, רעים אהובים, שנפשם היתה קשורה בנפשו, כי הוא היה איש ענק, ענק רוח וענק כח, ובלבו היה מנוע של 100,000 כחות סוס לדחוף כל מה שצריך לדחוף. לעזור ולקרב את מה שרצה לקרב, ולבטל את מה שרצה לבטל. למרות שמעולם לא פגע באיש, וכל התייחסותו המבטלת לחלק כה גדול ממה שמתרחש היום סביבינו, נשארה בתוך החבורה. והאבדה גדולה וכואבת, וכל הוורטים אינם אלא מזכרת פעוטה לכל הרוח התוססת הזו שנגדעה מאיתנו באיבה במיתה משונה.

מהדברים האמורים כאן באמת קשה להבין מה בדיוק הוא היה בשבילינו. אם אכתוב כאן כי בכל פעם שהגענו לפלגינן דיבורא, הוא חזר על השאלה של "מה הדין באומר פלוני הרגני" האם מאמינים לו שהרג אבל לא הרג אותו (כפי הדין בפלוני רבעני). זה לא אומר כלום, באיזה שהוא מקום השאלה היא טפשית, שהרי קל ליישב אותה מבחינת כללי פלגי"ד. אבל באיזה שהוא מקום אחר, מי שמבין מאיזה מקום היא באה, יבין שהוא פשוט לא סבל את קטנות המוחין, את האנשים הבאים בתמימות ומפלפלים על פלגינן דיבורא מבלי שהם מבינים בכלל על מה הם מדברים, רק חוזרים על הנוסחאות, מבלי שיש להם מושג איך נראים הדברים בחיי המעשה, כי מעולם לא היו בחיי המעשה. אע"פ שלבסוף הודה לי שפלגינן דיבורא יכול להיות מנוסח היטב בסגנון המשפטי המקובל בזמננו, עדיין, כל זמן שאנשים חיים להם בעולם וירטואלי, ודבר אין להם עם חיי המעשה, וכפי שהוסיף: הולכים בראש כפוף, משום שמרגישים שבכל רגע הקב"ה הולך לתת להם מכה על העורף, הרי שאין תחליף לאנשי אמת שידעו באיזה עולם הם חיים, והיו חלק בלתי נפרד מהעולם. וכפי שאמר אחד מבני החבורה, על פי המוזכר בחגיגה ה. שלפעמים מלאך המוות התבלבל, אין ספק שכאן מלאך המוות התבלבל, ולקח אדם שמקומו כאן בעולם הזה.

צענע, אם את באמת מבקשת ש"ניתן לו את הכבוד הראוי לו", לא יהיה זה אם נעתיק לכאן מחידושי תורתו, אלא אם נציב זכר ללוייתן הגדול שהיה בינינו, זכר לשילוב הנדיר של דרישת אמת בלתי מתפשרת תוך נכונות לויתור על הכל, יחד עם יראת שמים ורגשות דתיים נעלים.

"נַפְשׁוֹ גֶּחָלִים תְּלַהֵט וְלַהַב מִפִּיו יֵצֵא

בְּצַוָּארוֹ יָלִין עֹז וּלְפָנָיו תָּדוּץ דְּאָבָה

מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ יָצוּק עָלָיו בַּל יִמּוֹט

לִבּוֹ יָצוּק כְּמוֹ אָבֶן וְיָצוּק כְּפֶלַח תַּחְתִּית

מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ

מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב בְּלִי תָקוּם חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה

יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה

לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת לְקַשׁ נֶהְפְּכוּ לוֹ אַבְנֵי קָלַע

כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח וְיִשְׂחַק לְרַעַשׁ כִּידוֹן

תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט

יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה יָם יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה

אַחֲרָיו יָאִיר נָתִיב יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה

אֵין עַל עָפָר מָשְׁלוֹ הֶעָשׂוּ לִבְלִי חָת

אֵת כָּל גָּבֹהַּ יִרְאֶה הוּא מֶלֶךְ עַל כָּל בְּנֵי שָׁחַץ"

מה שיקר בעיני, הוא לא הדעות שלו, שלא לכולן הייתי שותף, אלא המניעים שלו. המנוע שדחף אותו בתעצומות בכל שלבי החיים. מנוע שנקטע באחת, מבלי לקרטע, מבלי להראות סימני עייפות, כרע נפל שדוד, כשהוא עסוק בחביונות יצירתו.

ולכן, למרות הרצון של מקסמן היקר והחביב, לדון בנושאים רציניים, ולעזוב את הפוליטיקה. אין לו אלא לקבל את המציאות שכאן פורום ד'ל, ולקבל את הנושאים המעניינים את בני המקום. רצה הגורל ונפגשו כאן כמה חברים של ראובן, ומצאו כאן את הבמה לפרסם את הרהוריהם, (שלא כל כך מתאימים לבמות אחרות. זכר לעצכח בזמן שהיה פורום חרדי).

בחודש זה איבדנו עוד אחד מבני החבורה, פרשת בלק, אלא שהוא פירש מחיי עולם הבא. וראובן פירש מחיי עולם הזה. ללמדך מה ההבדל בין מי שמחפש באמת את האמת, לשם שמים, ובין מי שמחפש מדוע האמת לא מחייבת כלום, לשם הארץ.