פרידה ממורנו ורבנו זצ"ל, הרב גדליה נדל

בן עזאי, איני יודע כמה הכרת את הרב באופן אישי...

אתייחס לדבריך ע"פ מה שאני יודע מפיו -
כתבת: (אם כי הגותו נעדרה עקיבות)
לא מדויק. נכון שפעמים דיבר גם הוא בלשון מקובלת לגבי נושאים מסוימים, אך היה זה לאור מה שהוא הניח במשמעות הדברים. ולמשל היית יכול לשמוע ממנו על דבר שהוא הלכה למשה מסיני... ובו בזמן ראה בדברים אלו משמעות הלכה שנמסרה מדור דור, ואף הוכיח זאת ואכ"מ. דבר נוסף, פעמים התבטא לרמת השואל ולא על פי רמתו. אני עכ"פ לא ריתי חוסר עקיבות, אם תוכל תצביע על דברים מסוימים.

כתבת: ובתחושה של הסתרה ופחד מן ההמון החרדי, וכך עיצב את תלמידיו. לא היתה הרמוניה בין חלקיו השונים.
איני חושב שהיה זה פחד, אלא חוסר כדאיות. ולתפיסתי לא היה אצלו סתירות פנימיות, אא"כ כוונתך לדברים שלא הספיק עדיין להתעסק עמם עד תום. אבל במה שהשכיל לא היו בו סתירות. היו דברים שאולי חשב שהיה מן הראוי לנהוג אחרת, אך שמירת המודל ההלכתי היה ערך עוד גדול יותר בעיניו, כמשמרת, כמגביל גלישה לא מבוקרת.

כתבת: בעל נימוסין בחו"ל, אך בארץ נהג בהתרסה.
יש אמת בדבריך, וזה מב' טעמים. א' בחו"ל ידע שלא יוטרד, כי הוא זה המחזיק בכרטיס הטיסה משם. ב' שם היה יותר מיושב וחש יותר רחוות הדעת כדי להאיר יותר פנים... וג' הן שם היה אורח...

כתבת: בעל תחושת צדק מאוד סובייקטיבית.
זה לא נכון, אדרבא גרס באוזני "גם על טעם וריח יש להתווכח", היה אכן בעל רגש אך ביקר אותם, וחווה את החיים על פי מה שהיה נראה לו נכון כראוי להרגשה ותחושה.

כתבת: אימץ השקפה פוזיטיביסטית של ההלכה, לפיה היא נקבעת בהתאם להתנהגות הציבור בפועל
זה אולי נכון, אבל רק בדברים גבוליים.

כתבת: היה מניפולטיבי ביחסו לבני אדם. כך הגן על אדמו"ר הפורום.
בשבילי זאת חשיפה ראשונה. אני משער שזה לא נכון.

כתבת: הטיף לפרנסה מן אומנות ונגד התמסרות ללימוד תורה, אלא אנושיות מעודנת.
לא הטיף נגד התמסרות ללימוד תורה, אלא נגד זו המתמסרת ללימוד בהתעלמות מהחובות האנושיות.

בן עזאי מגלה טפח ויהוסף מכסה טפחיים.

בן עזאי יושב ודורש בשוק ויהוסף במערה

בן עזאי מדבר דברים כדרבונות ויהוסף עוטף הכל במעטפת משי.

בן עזאי תמשיך להגדיר ההגדרות הנפלאות.

אך גם תסביר מה זה ההלכה הפוזטיביסטית? האם הכוונה שקיום ההכלה בפועל קובע ולא הטכסט? האם אין זה נוגד לגישה החזואישית?

הרבה ניסו להתקרב לרבנו [ואני הקטן בתוכם] ונענו בפנים חמוצות כי כנראה:
א. לא רצה שתקום מסביבו "חצר" וגם
ב. הלך אחר הרוב שלא יבינוהו ויסלפו את דבריו ומשמעותם כפי שאכן קרה.
כתוצאה מכך חשו הרבה פגיעה בכבודם והתחילו לקנטר כדרך הנפגעים. מ"אחד" שכן זכה להתקרב אליו ומטבעו אינו דחפן, שמעתי איך שכאשר היה "נזרק" מר"ג היה מתפלל להקב"ה בדמעות שליש מחוסר אונים של "מה אעשה? תורה היא וללמוד אני צריך" וברוך השם לא אוכזב מצד הקשר לרבנו ז"ל.

יהוסף, ייש"כ! אם כי הודעת בן עזאי הראשונה היתה בגבול הדיוק וכפי שהערתי למעלה שצורתה היתה אקדמית ללא חימום אדיב וגם לא עוין, נראה כי בהודעה השניה בצבצו חימומים עד כדי חוסר דיוק. [תקנני נא אם טעיתי.]

הרי התמסרותו לתורה של רבנו היא היתה ההתמסרות הגדולה שהכרנו. האם ישנה התמסרות גדולה מלעמול בה עד כלות הכוחות ולא להשתמש בה שהיא גם תתמסר לפרנסתנו. [אם כי לתת שיעור אינו בכלל קרדום לחפור אלא מפני "מה אני בחינם" ושכר בטלה, שמעתי שגם זה שהיה ראש ישיבה הוא ראה כבדיעבד גדול ואולי לא רק מפני ההנאה מד"ת אלא גם למען שמירת העצמאות מהממסד הפונדמנטליסטי.]

כמו יהוסף, גם אני הייתי יודע לו היה אמת בדברים שרבנו ז"ל הגן על מי שהנך קורא "אדמור הפורום" [לגבי צדקת הכינוי אכמ"ל וכבר הובהר דיו]. אדרבה רבים הפצירו במו"ר ל"השתמש" ברבנו ז"ל להדיפת ה"צדיקים" וזה סירב בכל תוקף כדי לא לצער ואולי להזיק לרבנו וייתכן כי לרבנו לא נודע כלל על הרדיפה למרות שנשמע מצד הרודפים עצמם שמטרתם העיקרית היתה לפגוע ברבנו דווקא!


תוקן על ידי - עצכח - 09/07/2004 13:40:37

chouteng,

ברוך בואך ותודה על דבריך.

chouteng פתח אשכול "עוד על ר' גדליה" כי איכשהו לא הצליח לכתוב כאן והנני מצרף את דבריו!


למנהל הפורום: אני חדש פה. ניסיתי לשלוח את הרשום למטה כתגובה לאשכול המתאים ללא הצלחה. אני מתנצל אם זה מופיע במקום הלא נכון.

אני חש צורך עמוק לכתוב על פטירת ר' גדליה.
אני למדתי אתו בחברותא כשהייתי לומד בישיבת פונוביז' וזכיתי לקירבה מיוחדת ממנו. הייתי מטייל עמו הרבה ודברנו ביחד על המון נושאים.
תחילת ההיכירות היה בחו"ל מתי שהתאכסן בבית של ההורים שלי בחו"ל. גם בחו"ל היה מתריס ולא מפחד מפני איש. אני אישית לא הבחנתי שום שנוי בין ההופעה שלו בארץ ובחו"ל.
כשבאתי לישיבת פונוביז' נגשתי אליו ובקשתי ללמוד אתו חברותא. הוא הציע שאבוא לשיעור שלו. אמרתי לו שאני מעדיף ללמוד אתו ביחד ואכן הוא הסכים. למדנו יחד מסכת בבא קמא פרק ראשון למשך זמן חורף.
מי יכול לתאר גודל העמלות שלו בתורה. פשוטו כמשמעו עוקר הרים וטוחנן זה בזה בסברא. באמת אני לא יודע אפה להתחיל לתאר את האישיות הזאת.
אם מבחינת הכשרון שהיה לו זכרון פינונימלי. פשוט זכרון מדהים. אני זוכר אותו יושב ביחד עם ר' ברל ויינטרויב, מתאר חתונה של חבר שלו, כשהוא היה בגיל 18. שמות, עובדות, מי קבל הברכות מתחת לחופה, מידע זורם, כאילו שזה קרה לפני חמש דקות.
אם מבחינת חוזק שכלו. ישרות השכל. ראייה חודרנית כמעט אין סופית.
אם מבחינת טוב לבו. היה בעל רגש עמוק ומפותח. אני זוכר איך שדבר על הילדים שלו, איך הם מנגנים בכלי נגינה. הוא היה נפש כה עדינה ציורית טהורה.
אם מבחינת האמונה פשוטה שלו. שוב אצטרך להאריך.
אם מבחינת הדעות שלו. היה צועק עלי להפסיק ללמוד, וללכת לעבוד בעבודה נורמלית. הוא הביא כדוגמא את ר' אברהם גניחובסקי שקודם למד להיות עורך דין ואח"כ חזר ללימוד. פעם שאלתי אותו, כשנרשמתי לביטוח לאומי, אם מותר לקחת כסף מהמדינה. הוא ענה, שזה מצווה לקחת מהם כמה שיותר.
אם מבחינת דקדוק המצוות שלו.
אם מבחינת אהבתו למדע. פעם אחד טיילתי אתו והוא סיפר לי על ההרצאה שמקס פלנק נתן כשהכניסו את איינשטיין לאקדמית המדעים בגרמניה. הוא סיפר על הרצון של כל מדען לעשות סדר מאי סדר. והוא הטיב לתאר שזה הרצון שכל מדען שואף אליה .שיהיה סדר.
אמרתי אליו שבחזון איש יש טעויות בחשבון. הוא היה מופתע לגמרי, והיה קשה לו לקבל את זה. אמרתי לו, שאני אראה לו. אבל לא היה לו כוח.
אני זוכר הספרים שהיה קורא. ליד המיטה שלו, היה ספר פיזיקה של שנה ב' באוניברסיטה. אני זוכר איך שהוא היה מצטט לי את ברקלי. פילוסוף אנגלי מפורסם.
ועוד המון המון עובדות וסיפורים שחוויתי באופן אישי.
מי יתן לנו תמורתו!! כה גדול היה האיש. אני אישית לא מכיר שום אחד שמתקרב אליו, כמעט בשום פרט. בזכרון, ר' חיים קניבסקי עולה עליו, אבל בהבנת התורה, לעולם לא שמעתי מאחרים כמו ששמעתי ממנו. אולי ר' שלמה פישר שליט"א אבל אותו איני מכיר אישית.
ולזה שהשוה בין ר' גדליה לר' לייבל מינצברג, וכי אפשר להשוות ביניהם? איני מתכוין לבקר את ר' לייבל, אבל מה לו לננס אצל הענק. ומה לו לזבוב קצוץ כנפים אצל הנשר פורש כנפים.
פעם אחרונה שבקרתי אותו, הוא היה חלש מאד. הוא סירב לקבל כל עזרה ממני. דברנו ביחד על הנהגת השי"ת, ואיך שכל דבר שהקב"ה עושה זה דבר טוב. (זאת לא הנחה מובנת מאליה בכלל. קשה לתאר שילד בן 5 שמתייסר בסרטן שזה דבר טוב. וכן תאי הגזים יקשה מאן דהו לתאר את זה כדבר טוב. אבל ר' גדליה סבר שהכל טוב. ורבות דברנו על זה. ושוב אכמ"ל.) בסוף השיחה שאלתי את ר' גדליה, ר' גדליה, חביבין עליך יסורין? והוא ענה לי, אוודאי געוויס (בודאי שכן).
ואין לי לסיים אלא בדברי המדרש, ת"ח שמת, מי יתן לנו תמורתו.
ולבסוף אני חושב, אולי אלך לנחם אבילים, אבל אני לא יודע למה. במשפחה שלו לא מכירים אותי. ואני לא רוצה לידחף שמה בין המבקרים. הספידא הוא משום יקרא דשכבי, אבל ניחום אבילים הוא בכדי להשתתף בצער האבל. וכי יהיה לי אפשרות להשתתף בין כל האנשים שנמצאים שם??

אחד מהחברים שכב על ערש דווי עקב דימום פנימי, והחליט שלא לקבל יותר מנות דם שהחזיקו אותו באופן מלאכותי בחיים.

שאלות רבות הועלו לאויר - מה עושים? האם ראוי כך להפסיק חיים? ואם לא ראוי, האם אפשר לכפות על אדם להמשיך את חייו ללא רצונו?

סיפרתי למו"ר על המצב החדש, ועם דמעות בעיניו הוא אמר "נלך לרב גדליה".

זו לא היתה הפעם הראשונה שהייתי אצל רב גדליה, אך ללא ספק זו היתה הפעם המשמעותית ביותר, הפעם שלאחריה הרגשתי כמו אותו אמורא שזכה לראות את רבי מאיר מאחור.

הגענו לבית קטן ושומם. נכנסנו פנימה. חדר קטן וישן, הזקוק בדחיפות לאוורור. על המיטה אדם רזה, עם רגליים רזות עוד יותר שנראה שבקושי יכולות לשאת את משקל גופו הקל. על יד המיטה גמרא קטנה, וכוס שתיה משומשת.

רב גדליה הופתע במעט לראות אותנו, חייך חיוך רחב כאשר זיהה את מו"ר וברך אותנו לשלום. מיד עברנו לשאלה שלמענה הגענו.

בסיים מו"ר להציג את השאלה, מיד הניף רב גדליה את ידיו באויר והסביר בבהירות ובפסקנות:

"כל אדם הוא אדון לחייו. אם מדובר באדם פשוט המפחד מזריקה שתציל את חייו, בוודאי שניתן לכפות. אך אם אדם מגיע למסקנה שקולה בקשר שלו עם הקב"ה שנגמרו חייו, חייבים לכבד את רצונו."

הוא סיים את דבריו. ידיו נשמטו באחת, וחזרו לנוח על בטנו, פניו נפלו במקצת תוך שאמר "שתהיה רפואה שלימה".

זהו. כל-כך פשוט וכל-כך בהיר. סערת השאלות שכחה באחת. פתאום הוצאת הקוצים מן הצמר הפכה לשליית שערה מכוס חלב. מה אדיר הוא כוחה של החשיבה העקרונית.

ואני שמחתי מאוד על הספק ההלכתי והרגשי שהותר והתחלתי, עדיין ברגשות מעורבים, להתכונן לפרידה הקרובה.

סיום הסיפור הוא שאותו חבר אכן הלך לבית עולמו, אך עם 'חיוך' מיוחד מאת הצור תמים פועלו. אכן הופסקה קבלת מנות הדם, אך כנגד דרך הטבע, ובמה שנחשב כנס רפואי, הפסיק הדימום הפנימי באחת (לאחר 6 חודשים של קבלת 3 מנות שבועיות לפחות!). סיבת המוות לא היתה חוסר דם, כי אם קריסת מערכות הגוף.

==

במשך הזמן שעבר מאז, חזר ועלה בקרבי אותו ביקור בן 3 הדקות, אותה הצצה חטופה להלך המחשבה של ווירטואוז שיקול הדעת, רבי גדליה נדל.

פעמים רבות, כאשר אני מגיע לצומת משמעותי בחיי, ושוב צצה השאלה - "אז מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול" - התשובה היא בדרך-כלל הרב גדליה. גם אני רוצה בהירות שכזו. גם אני רוצה כזו השבה אל הלב שזיככה אפילו את עיניו שהיו כל-כך רכות וטובות.

הלוואי ואצליח להגיע לכך מתוך יגיעת עקרונות התורה והחיים, ובדיבוק חברים.

==

תודה לך על הכל, רב גדליה. יהי זכרך ברוך.

רוני_גרין
קטונתי מהכריע, אך נראה לי שההנחה שאדם הוא אדון לחייו אינה מוסכמת על הכל.

תוקן על ידי - אריק123 - 08/06/2004 16:54:56

chouteng,

יש"כ על דבריך!

אם כי לא רצית לזלזל בר' לייבל, הנוסח בו השתמשת הביע זלזול וחבל! [לגבי רש"פ; אחד מבאי הפורום שאם ירשה אוכל לתת לך את ניקו באישי, תהה על קנקנו ונוכח שאין דמיון כלל. לכן הפריעה לי השוואתך מן הסתם כמו שהפריעה לך זו עם ר' לייבל, אך אין צורך לרומם על ידי השפלה!]
******************************************************

קבלתי זה עתה רשימה ממו"ר על ר"ג ואביא כמה שיספיק לי זמן הכתיבה. לפעמים בשינוי לשון שהיה קצר מדי. ככל שיוודע לי יוצר אוסיף.

[השמטתי קינה אישית מרגשת, כי איני בטוח אם נכללת ברשות הפרסום.]

בין הדברים מוזכר שם שאכן בחו"ל קיבל בסבר פנים יפות יותר מאשר בארץ כד' בן עזאי וכן כשבא אורח מחו"ל לארץ בפגישה הראשונה עמו. כנראה שזה כנימוקי יהוסף, דהיינו מתוך מגמה להרחיק "חצרות". לעומת זאת עם אלה שלא באו אליו בתור "גדול" אלא לשוחח אתו בדברי חולין או עסקים, היה מאד חברי. כן בחו"ל התלבש ר"ג בצורה נאה שלא כבב"ב וכמאמר חז"ל שהבגדים מכבדים במקום שלא מכירים ואולי גם מפני חילול השם.

כששאלו מו"ר על ענייני המופתים אצל אדמורים הניף ידו בביטול וכאשר הוסיף מו"ר לשאול מסיפור הידוע לו אישית שלחשוך בנים אמר הסטייפלר לקבוע עיתים לתורה ונפקד כעבור שנה, אמר "נו, א בראכע פון א צ'דיק איז ניט קיין קלייניגקייט". [ברכת צדיק אינה דבר קטן]. אך בדרך כלל עם המופתים על היפקדות בזרע אמר: "למה מספרים רק על האדמורים שבירכו והבטיחו ולא על הרופאים שטיפלו ושולמו?" על אחד שנהרו לקמיעותיו אמר שנראה שהוא נוכל.

מו"ר רצה לצרפו להתנגדות לחומש המחולק לפרקי הנוצרים ולחזק את הוצאת ר"א פויזן מלונדון לחלוקת פסוקים לפי פרשיות. הטענה היתה לא רק מחמת החלוקה שהרבה פעמים אינה עניינית, אלא משום ביזיון התורה שתשרת אותה חלוקה שנעשתה על ידי כומרים, טען ר"ג שהרבה מנגינות של לותר הוכנסו בסדרי התפילה [כנראה בגרמניה] ואין פוצה פה ומצפצף [לכאורה דלא כפוסקים האומרים להרחיק מנגינות מהבלתי הולכים בדרך היהדות].

מבטו הכללי על התורה היה שהיא מפשרת בין החוזק השכלי לחולשה הרגשית בחינוך האדם ליושר [הערת ווטו: בדומה למה שהובא בשמו על השחיטה].

סיפר שהיה לו ויכוח עם גיסו הרב ויינר אם שייך שיגיעו לששת אלפים שנה ועולם לא יחרב ואז יפרשו כוונת חז"ל שלא כפשוטם של דברים. גיסו לא יכל לקבל כזו אפשרות.

בתפילה היו לו הערות על הנאמר בברכה ראשונה של ק"ש: "נעימה, קדושה כולם כאחד" וטען שאין לגרוס שם קדושה [ולא רק לקרוא בנפרד מ"בנעימה"] ושש כמוצא שלל רב כאשר מצא כן בסידור "עבודת ישראל" והראה לי [לשון מו"ר] בהנאה ודומני שהוסיף שהוא בין כה אינו אומר. גם בברכה"מ סבר שצ"ל "כי אם לידך המלאה הפתוחה הגדושה" ולא הקדושה.

סבר שבתפילה עבור חולה די התייחסות ההיכרות ולא צריך שמו ושם אמו [הערת ווטו: כדי להכניס לכספומט], אלא אם כן זה מסייע להתייחסות ההיכרות.

היה יכול להתפלל בזמן קצר מאד ומאידך לפעמים באריכות מופלגת כמו בימים נוראים כאשר היה "בכוחות" אומרים שהיה האחרון המסיים את תפילתו בביהכ"נ לדרמן המכונה להבדיל ה"ואתיקן של היהדות" וזו היתה בדמעות שליש. הרבה ראו בו אדם קר, ציני ולועג, אך ידוע כי זה היה מחושב כדי לא להחניף ולשקר ושלא ירוצו אחריו. כן יודעים שהיה בא לידי בכי לא רק במוזיקה מרגשת, אלא גם בדברו על אהבת אלוקים וחומר החטאים.

תמיד סבר שמי שעצמאי לפרנסו יכולתו ללמוד במנוחת הנפש יותר מהתלוי כלכלית בזולתו ובפרט אם התלות היא בחסדי הזולת לאכול מיד צדקתו. [הערת ווטו: ראה למעלה על "התמסרות לתורה" ובמק"א התבאר בפורום שהנהנה מיגיע כפיו גדול מיר"ש כי הנהנה מיג"כ הוא ירא רק שמים ולא בנ"א בהם הוא תלוי.] פעם התקשה אחד משומעי לקחו בהבנת סברא לאחר הרבה הסברים חוזרים והלז הביע תמיהה על שאינו מבין, אמר לו רבנו ז"ל: "איהר זענט דאך א נהנה!" [הרי אתה "נהנה"] הכוונה שחי מכספי צדקה.

נוהג זה היה חשוב בעיניו אך כמו שהזכירו למעלה, סבר שישנם יחידים שראוי לציבור לתמוך בהם כדי לגדלם והתבטא על אחד [נדמה לי הרב י. מכולל חזו"א]: "הוא ראוי לכך".

גם על עצמו מספרים שאמר שכשחשב שהוא ינהיג את הדור סבר שמותר לו לקחת מכולל אך כשהתברר לו שאינו יכול להנהיג לא ראה לעצמו היתר. כן מספרים שאמר שהסיק שאינו יכול להנהיג כאשר נוכח שגם עם קרובים לו מאד לא היה מסוגל 'להסתדר'.

נוהג אחר שהיה יקר לו הוא לבישת מטפחת ולא פיאה נכרית לנשים. כאשר נישאה נכדתו החביבה עליו, מאד ביקש [גם לפני החופה] מאבי החתן מלומדי תורתו ומוקיריו ביותר [ווטו: כלשון הרשימה] להשתדל בכך. [ווטו: בשיחה שהיתה לי בעבר עם מו"ר בנושא, נראה שזה לא היה מבחינה הלכתית גרידא, אך בצירוף השפעת הרגש האסתטי לאוריגינליות, כי סלד מכל חיקוי ולכן כשהדרישה והרעיון הוא הכיסוי, סבר שיהיה כיסוי כשמו ולא חיקוי!]

בשיעוריו היה פותח לפני המסכת בשיעורים של כמה שבועות לעשות סקירה על ההיגיון [כולל טעמי המצוות של הראשונים] ועל החומש בנושא הנלמד [והיה שואל את הקורקונדנציה מר"ח קנייבסקי למצוא לפעמים אזכורים נידחים - לא החזיק הרבה ספרים].

גם היה עובר על הנ"ך למצוא מקראות רלוונטיים לנושא הנלמד. הוא טען שהנ"ך אינו רק המצע של התורה [מתוך משל להצעת מיטה] אלא גם המכסה. כוונתו שהנ"ך הוא המעניק לנו את רוח דברי התורה.

בשיעורים היה דן על כל נקודה מההתחלה איך נקרא הטקסט באופן טבעי לפי, ענייניות, הקשר ולשון ורק אח"כ בדק במפרשים. כאשר השתנתה נקודה במהלך הסוגיא היה בוחן אותה שוב מראשיתה [ות"ח רבים ששמעוהו אימצו את הדרך הזו גם אם לא היו נדליסטים, כמו ר"י רוט ועוד].

אם כי לא הוציא ספרים [וחידושי ר' גדליה יצא ממה שחלצו מהגניזה וערך ידידו להב"ל ר' בערל ויינטרויב], שמח מאד כאשר תלמידו הגרא"ד פאל שליט"א מארה"ב הוציא ספר "חשב האפוד" על מסכת כלים והראה בהנאה גדולה את הספר למקורביו שביקרוהו, כי כנראה ראה בזה הפצת תורתו.

יסוד מחשבתי חזק ועמוק שהיה מורגל לומר הוא שאדם פועל הרי לפי השקפה מסוימת שבדעתו, אבל ברגע שמתחיל להתעסק ביישום, התעסקות זו מסיחה מהמיקוד בהשקפה היסודית ומצריכה לכן "מחייב" מלאכותי [הערת ווטו לפי מו"ר: מתן עוצמה-שמירה לעצם ההתאמה]. מכאן הצורך במושג נדר, שבועה ו"מושבע ועומד". [הערת ווטו לפי מו"ר: אך מאחר ומתן עוצמה-שמירה לעצם ההתאמה מסיחה עוד יותר יש צורך במעשה דיקרט בכל יום בצורה מעגלית כדי שיגיע האדם למצב שכן פועל אוטומטית בדרך הישרה בצורה אוטומטית כנבואת "תורתי אתן בקרבם".]

בשבעה של הסטייפלר שמע שם כל מיני סיפורים על הנפטר ורק כאשר שמע שאחד אמר בשם הסטייפלר שכאשר כתב את הספר קהילות יעקב עמל במיוחד לסגנן את הלשון שיוכלו הצעירים לקרוא בצורה זורמת וזה חלקו בהרבצת תורה [שהרי הסטייפלר מיעט בנתינת שיעורים] וע"ז אמר ר"ג "דאס איז א מעיישה!" [היינו זה סיפור ראוי], למרות שכאשר שאלתיו בשיחתנו הראשונה שפגשתיו בחו"ל [שם כאמור היה יותר פתוח לתקשורת] למה אינו מפיץ את תורתו שלו למען יחכימו גם גדולים כמו הסטייפלר? ענה "מי שמבקש מגיע, נו הנך רואה שהגעת". כך כשעוררתי תמיד על הנושא נטה לומר מצד אחד שעבודת הבהרה היירארכית תיקח שלוש מאות שנה ואיננו מחוייבים להתחיל ומצד שני התייאש שיבינו. כנראה התכוין ללא ההבהרה בת השלוש מאות שנה.

באותה פגישה שאלתיו למה היה מישהו שעשה רעש ורצה לגרום שיאסרו את יינו [עד שהסטייפלר הגן]? הוא ענה שהיה אחד [שדווקא מבני משפחתו היו מקורבים לר"ג] שכנראה לא הבין את דבריו שאמר על נבואה שזה לא כמו קול היוצא מטייפ רקורדר אלא שזו רמת השגת הדעת.

שמעתי מנאמן שכאשר בא אחד והחזיר לו יין שקנה אצלו בנימה של כעס, שאלו ר"ג למה פניך כעוסות, הלא הנך עושה מצוה וראוי שתהיה בשמחה...

בכלל על הנבואה אמר על ההבדל בין אספקלריא המאירה של נבואת משה לבין נבואת שאר הנביאים שאצל משה זה היה בדומה אם כי לא ממש למושכל ראשון כמו הידיעה שהחלק קטן מהשלם.

אז למדו בישיבה שם על נושאי בעלות וגזילה בפרק מרובה ושאלתיו אם נכון מה שנשמע מפיו שמושג בעלות הוא התחושה שהיתה לאדם הראשון כאשר היה לבד בעולם והכל עמד לרשותו, הכחיש ואמר שזה בכלל לא השפה שלו [אם כי תמיד היה נשמע שמיחס בעלות לרגשות ולא לשיוך קר של התאמה, בעצם אין סתירה אלא בהתבטאות מצד הניתוח או התחושה].

באותה סוגיא מצאתי שהחזו"א סותר את עצמו והבעתי בפניו את תמיהתי. הוא ענה לי שהחזו"א כתב בדרך לימודו ואין בעיה שיצא לו שונה משיצא לו פעם קודמת. בכלל לגבי כל לימוד מתוך ספרים, טען אז שהמחבר עסק במה שהעסיק אותו כאשר כתב ואין הקורא יכול להיכנס למצבו של הכותב, אלא לנסות להשתמש בדברי הכותב להבהיר את מה שמעסיק אותו, את הקורא.

במרובה יש תוס' על משכב הגזול שאינו מטמא משכב ותוס' אומר על זה שהוא גזירת הכתוב ושאלתיו על המשמעות. אמר שאין גזה"כ פירושה שהקב"ה אמר לעשות דבר משונה שאין בו שום בסיס שכלי אלא "סתם ככה", אלא הכוונה שמעומק הדבר אין החכמה יכולה לדון בו מצד סברותיו אלא מצד המסורת [הערת ווטו: שגם אם עדיין לא זיהה איך דבר השם בתורתו מגלה את דבר הווה במציאותו].

גם שאלתיו [לשון מו"ר] אז איך ללמוד או ללמד [איני זוכר בדיוק] "בקיאות" בצורה המועילה ביותר, השיב ללמוד בצורה מסוימת שגם הוא מקפיד עליה. להחליט לפני הלימוד להתמקד בנקודה מסוימת החוזרת ומופיעה בדברי הגמרא ואפילו שמות אמוראים וכד' שבזה תיעצר מחשבת הלומד על קריאתו. כן שאם נתקל בקושי מסוים שאינו רוצה לעסוק בו מאחר והלימוד הוא בקיאותי, יגדיר בכל זאת לעצמו מהו הקושי הזה שהוא שם בצד. על הכמות הנלמדת בבקיאות שאלתיו אם לחזור אחר מעט דפים או אחר רבים, אמר שעדיף רבים [נדמה פרק אחד או שנים] כי דברים חוזרים על עצמם וההיקף הוא לכן גם צורה של חזרה. [גם יש עניין למתוח את הזיכרון עד שכמעט ישכח אבל לא לגמרי. כך בחזרה מתאמצים יותר לשחזר וכך גובר הרושם כפי שהוכיחו המחקרים על הזיכרון].

לעומת דרכו לעמוד על הנקודה היסודית כדי להכריע כל שאלה הנידונה, התרעם על צורת הפסיקה הרווחת שאם יש אינטואיציה לצד אחד מכריעים מיד כך ורק מחפשים הצדקה ואם מסופקים כותבים את הצדדים לכאן ולכאן והיכן שמתעייפים נח העט וכך מכריעים. שמעתי שנשאל פעם על מקרה שהצדדים ההלכתיים להנחת המזוזה בשני צדי הדלת היו שקולים ללא יכולת הכרעה, אמר שהיכן שיניחו את המזוזה, ההנחה תהיה ההכרעה ["באין כאחת" והוא רעיון מקיף מאד].

כל מה שלמד עמל שלא לעזבו עד שהדבר הנלמד יהפך ל"תורתו" שזו תהיה להשקפתו הטבעית וכן כשפסק הלכות היה זה מתוך מבט אינטואיטיבי ישיר שקנה מלימוד העניינים. סופר שפעם פסק הלכה וטען השואל שזה נגד הש"ך. אמר לו ר"ג שזה לא הפירוש בש"ך והלך הלה להביא את הש"ך והוכח כד' ר"ג. בנו שהיה שם שאלו וכי זכרת את הש"ך או וכי אם הש"ך היה אומר אחרת לא היית פוסק כפי שפסקת? ענה לו ר"ג שאכן לא זכר אלא שמהיכירותו את הש"ך ידע שלא ייתכן שיאמר כך.

בנו טען שכעת לאחר פטירת אביו שם לב שעם כל החמרתו ההלכתית של אביו, דרכי פסקו ההלכתי היה לפי עיקרון ההלכה בלי להתחשב בכל קנייטשי הש"ך והט"ז גם אם יצא מזה קולא!! למעשה עושים את זה כל הפוסקים, אבל הם ידחקו את פסקם בתוך דברי הש"ך וט"ז גם אם מוכח שלא התכוונו לכך.

על הדברים שאמרו חז"ל לא להלינם מקולפים אמר שאין הדין שייך כשהניחום בפריז'ידר.

סבר והכריע למעשה ש"אם נישאת לא תצא" לגבי כהן שנשא גיורת, הוא גם אם רק חיו יחד ללא נישואים [ונהיו בע"ת] ושלכן יש להתיר להם להינשא וסידר קידושין למרות שחלקו עליו.

נאמר לי מנאמן שפעם בשבע ברכות היתה ה"פנים חדשות" אשה ושאלוהו אם אשה נחשבת לפנ"ח וענה בחיוב ואז הראו לו מדרש להפך אך לא ידוע לי אם והיכן נמצא. [הערת ווטו: כן סבר שמסיבת שבע ברכות הנמשכת לליל שמיני עדיין ראויה לברכות כרצה וכד'.]

היה מאד ביקורתי כלפי ההמוניות שבראש [ווטו: "הסכלים בקהל הרבנים"]. למרות שהתחשב בלימוד הסוגיא בכל דעה שהוזכרה, אך כללית לא סבל את הסגידה לדמויות וככל שחש שבני שיחו הם "חסידים שוטים" כך החריף בביטויו הנגדיים. לא היסס מלבטא את ה"בשר ודמיות" הפשוטה ואף הנחותה שהכיר בדמויות נערצות מהעבר ומתקופתנו. לרציניים שבשומעיו זה עזר להשתחרר מהערצת יתר שניטעה בהם משחר נעוריהם ללא בסיס מציאותי. אופיינית היתה גישתו לגבי הגר"א. הוא טען שמחיבוריו לא ניתן להתרשם במיוחד ולולא עדות ר"ח מוולוזין אותו -ר"ח- הכיר ר"ג מחיבוריו, אין לו מקור על גדלותו המיוחדת. עוד ציין שיש להתחשב בכך שתלמיד מובהק מתפעל מרבו יתר על המידה. כאשר בלימוד סוגיא הביא מישהו [ג"ב] מהחזו"א הכותב בנידון ש"לא ייתכן שהיה הגר"א סובר כן", הרהר ר"ג וניכר היה שמחפש להתבטא בניסוח מדויק ואמר: "איני חושב שמצד שני יכל החזו"א לומר על דבר מסוים שדבר זה מתאים שיסבור הגר"א" היינו שכאילו ניתן לזהות קו לימוד אופייני להגר"א. כששאלתיו [לשון מו"ר] אם הוא רואה בו אך בקי גדול עם הברקות כבעמ"ס קרית מלך [שכנו של ר"ג מעליו - רח"ק], עשה נימא האומרת "בכל זאת, אל תגזים".

כאשר בקשו ממנו סיפורים על החזו"א [כנראה לס' פאר הדור] לא הסכים אא"כ יתארוהו כמות שהוא עם חסרונותיו.

לגבי הבחירה החופשית טען שאין סתירה בין חופשיותה ובין העובדה שיש סיבה לבחירה. [לקח לי -לשון מו"ר- הרבה שנים עד שעמדתי על כוונתו בזה יותר מאשר בדברים אחרים.]

אם כי העריך מאד את הלשון המליצית של התנ"ך שבמילים מעטות ניתן למצוא הבעת רעיונות עוצמתית יותר מאשר אריכויות של שייקספיר וויקטור הוגו, סבר שכננסים על גבי ענקים מתפתחים אנו בהבנה טובה יותר של דברים. באחד משיעוריו על זרעים הרצה על השוואת הדורות ["ראשונים כמלאכים" לעומת "בשני דרב יהודה וכו'"] בצורה נפלאה והסביר את ההבדל בין עוצמה להתפתחות. כשגמר להבהיר העניין לחזור ללימוד הסוגיא, אמר משהו כמו שמה שדובר זה היה יציאה מעסק הלימוד והתנצל על כך. [לשון מו"ר] כה נפעמתי מהדברים, עד שאמרתי הלא זה היה גופי תורה שהיה ראוי לי גם לבוא מהונג קונג כדי לשמוע אותם והוא חייך בצנעותו האופיינית.

בשיעורים היומיים שבביתו מחמש וחצי עד שבע וחצי-מעריב, כאשר סיים מסכת בזרעים היה מתייעץ עם באי השיעור מה ללמוד אח"כ. תמיד רציתי [לשון מו"ר] שילמד אותנו חומש כדי לשמוע את היסודות, אך התחמק מכך ורק שנים אח"כ כאשר לא הייתי בארץ, התחיל שיעור שחלקו [עד פרשת וירא] נרשם ע"י הרב שילת. חבל שלא זכינו ליותר.

גישתו למשמעות המצוות היתה שבמצוות, אובייקטיביות מוחלטת ולא יחסיות לפי זמן ונסיבות אם לא נתפרש כך [הערת ווטו: כפי שהאריך יהוסף להוכיח בתוככי הפורום]. לדוגמא, במצות כלאיים ראה את שלילת כליאת המינים כמשמעות המצוה [ולא כפי שא' מבניו שרצה לפרש שהתורה כיוונה לפתח אצל האדם "חוש אסתטי"]. [הערת ווטו: גישה זו דומה לגישת רש"ר הירש. אך מו"ר העיר בנושא כלאיים בו התורה הדגישה "אני השם" שאין בכך סתירה למשמעות האובייקטיבית של כליאה אלא לתת למצוה משמעות מורכבת. היינו שהכליאה לחוד לא היתה שלילית לולא החינוך למודעות להשם בכיבוד הסדר שחקק בעולם כנראה מפרשת קדושים. כן בפרשת אמור על מצות ד' מינים וישיבה בסוכה שהן אגב המצוה הכללית של סוכה. היינו שאם כי לא סבר ר"ג לפרש מטעמים שאינם מובנים בטקסט כמו אסתטיות או כמו שהרמב"ם מפרש מחמת מנהגי ע"ז, אין זה אומר שלא ניצן למצוא אובייקטיבית בטקסט צירוף משמעויות ליצירת מצוה. אך הסתפק מו"ר בדעת ר"ג אם סבר גם שמצוה יכולה להיווצר משתי משמעויות האחת הכתובה אובייקטיבית בטקסט והשניה המוזכרת בצורה בהקשר אחר. לדוגמא, לפרש גילוי ערות שארי בשר כאביזר למצות "ולא תתורו" דהיינו שמלבד משמעות "שארי בשר" המפחתת את ערך הזיווג יש משום לא תתורו, שאילולי לא תתורו לא היתה התורה שוללת שארי בשר.]

על עבודת המוסר אם להרבות יותר ב"שבירת מידות" או בעיון ברעיונות מוסריים, טען שצריך לשמור על איזון בין השניים. [צ"ע אם מתאים לדברי החזו"א באמונה וביטחון.]

לפני למעלה מעשר שנים לימדתי [לשון מו"ר] בעל תשובה חכם ביותר שבגיל שמונה עשרה כבר היה מייג'ור בפילוסופיה ולא יכולתי למונעו לשוב לארה"ב לסיים את לימודיו כרצון הוריו ואז לאט לאט התחיל להזניח מקיום המצוות בדקדוק. שאלתי את ר"ג האם עלי לנסוע אליו ולנסות להשיבו [הערת ווטו: וידוע שאצל רבנו לא היה זרות בנסיעה למרחקים לטובת הזקוק להשתדלות כמו בענייני רפואה גם לארה"ב וכן כמו שלקח מונית בערב יוה"כ על שאלה שהגיעה מחיפה על אחד שלא הכיר שלא רצה לאכול ביוה"כ כפי פקודת הרופאים]. ענה לי ר"ג שאין צורך... [הנימוק עדיף שלא לפרסם]. אך ראה זה פלא שלאחר כשתים עשרה שנה הנני הולך לפוגשו ביום השישי הבא, יום האחרון לשבעה! [מו"ר בארה"ב כרגע.]

פעם נכנס אליו חברי ראש ישיבה לבע"ת להתייעץ בענייני ישיבתו. זה היה בתקופה שזייפו מכתב... [ווטו: לשם החזרה בתשובה]. ר"ג התרעם בפני החבר על שהמחזירנים נוקטים בדרכים כאלה ואמר משהו כמו "אינם טובים מהם", בהתייחסו כנראה לדרכים המניפולטיביים של שונאי הדת."

כללית סבר שאין עניין למי שאינו נביא, להטיף לאחרים, אלא יש לכל אחד להשפיע על הסובבים הקרובים וללמוד עם המבקשים ברצינות. [כנראה לא מפני ששלל את החיובי שב"קירוב", אלא שראה בהקדמת תיקון עולם לפני תיקון עצמי, סדר עדיפות מעוות כמו מי שהרוויח סכום מעבר למשכורתו הרגילה שמשום כך ילך ויחלקנו לצדקה גם אם יש לו צרכים שעדיין לא באו על סיפוקם.]

כשמזרח גרמניה היתה עדיין נתונה תחת שלטון קומוניסטי ועויין ליהודים, שאלוהו האם נכון לנסוע לשם כדי לבקר קברי אבות. ענה ר"ג ש"בשביל ריווח גדול לוקחים סיכון קטן". יש ללמוד מלבד עצם הנושא את צורת תשובותיו להבהיר לשואל המסוגל להבין, את הנקודה העקרונית ולהשאיר בידיו את צורת היישום. [הערת ווטו: נראה גם מכך שלמרות שבעצמו הלך לבקר קברים, לא ראה בכך ריווח כה גדול.]

בתו של אותו אדם ז"ל ששאל על הנסיעה למזרח גרמניה, סיפרה בשם מלוה שליוה את ר"ג כאשר ביקר במוזיאון בלונדון ושם הוצג כלי טכנולוגי משוכלל. במבטו שם ר"ג לב כי יש איזה פגם/עיוות בכלי ההוא והעיר לממונים במוזיאון על הטעות. הם בדקו והתברר כדבריו. אין הכוונה כאן ל"מופת" אלא לבהירותו הנפלאה בעקרונות המנחים בכל העניינים.

כאשר בא אליו פרופ' לפילוסופיה שאחיו רב ושר"ג ביקש ללכת אליו לברר דבר, טען ר"ג לפרופ' על סתירה בדברי אריסטו והפרופ' אמר על אחד מהצדדים שאין אריסטו אומר דבר כזה. הוציא ר"ג מארונו ספר עב כרס "כל כתבי אריסטו" באנגלית, דפדף ומצא.

שמעתי מהגר"ב פינס שכשהיה ר"ג חש שנעשה עוול הדורש מחאה ורצה להביע את עצמו במחאה אלא ידע שזה לא יעזור, היה כותב מכתבי מחאה, תוחבם בכיסו ולאחר מכן זורקם לאשפה.

כשהלך לנחם את האבלים על ר' יעקב לנדא ז"ל אמר להם "אביכם היה אינטליגנט ופאנאטי, או בשפה שלנו משכיל וירא". זה בעצם תואר המאפיין אותו כגדול המשכילים וגדול היראים יחד.

גדלותו שבהתחשב בכלל אישיותו, לא מצאתיה אצל אדם אחר, היתה שגם חכמתו וגם יראתו הקודמת לה, התבססו בעמידה על חשיבה מופשטת וכל מיקודו גם בפרטי פרטים היה מיוסד בהווה אחד. "גדול" הוא אדם הנמצא במבט גבוה ועליון שמתוך כך רואה את מירב הפרטים במעט עקרונות ראשוניים כמאמרם ז"ל שבת קי"ב: המדמים אדם כזה למלאך. [ועי' גיטין ו: דמהות גברא רבה תלויה בידע הסברא ולא בבקיאותו כתוד"ה תרווייהו ב"ב קי"ג. ובגמ' ע"ז ד.]. כן בהתנהגותו אנוכיותו [האגו שלו] זעיר מאד כי אינו ממוקד במיידי אלא בכלל ההויה.

ייחודיותו היתה המסוגלות והמסירות בין בדרך לימודו ובין בדרך התנהלותו לאחוז בשני הקצוות יחד וכך לצעוד בשביל הזהב [וכך אכן פירש את שבחו של הרמב"ם את שביל הזהב בכך שנשמרת הנגישות לשני הקצוות כפי הצורך].

בדרך לימודו וחשיבתו שילב את שיא התחכום בשיא התמימות ובדרך התנהלותו שילב את השמרנות הדתית עם שיא פתיחות.

בדרך לימודו:
העולם מתחלק בדר"כ בין תמימים למתוחכמים [על כל דרגות הביניים]. בקצה אחד יש את התמימים המודעים אך לדברים הפשוטים ואינם מסוגלים או שחוששים להיכנס לחשבונות הרבים המסובכים שעל ידם מתגלים רזי עולם ומלואו. בקצה השני יש את המתוחכמים שיש להם את חריפות השכל הדרושה לחשבונות הרבים. אך רובם ככולם של המתוחכמים נתקעים בתחכומם ובזים להתעסקות תמימה ביסודות הפשוטים למען העצמת הבהרתם וחווייתם של היסודות. חלקם אף מוסיפים פשע על חטא שגם בדברים שהם בוחרים משום מה לנקוט בהם בתמימות, אינם מודים בתמימותם הלזו אלא רותמים את תחכומם לטהר בק"נ טעמים את צדקת תמימותם הננקטת.
דיקארט כבר התאונן מאד על בני דורו המתוחכמים שאינם רואים ככבוד את ההתעסקות ביסודות הפשוטים ולכן הם חוטאים בכל מסקנותיהם המפולפלים מאחר ואינם מדייקים ומודעים מספיק ליסודות. אכן דיקארט נהיה ליחיד בין החכמים לעשות "מעשה דיקארט" החוזר להתבונן ביסודות הראשוניים טרם הוא ממשיך להתחכם בהשלכותיהם. הגדיל ר"ג לעשות מעשה דיקארט בכל סוגיה וסוגיה שלמד לנסות במיטב יכולתו להבהיר שוב ושוב מהיסודות בצורה דייקנית יותר כל פעם שהשתנה משהו בסוגיה. כך שילב את כשרונו המתוחכם עם השיבה ליסודות המתבהרים יותר מכל שינוי בהבנת ענפיהם. ישנם פסודו מתוחכמים שבזו לו כאילו עסק בטאוטולוגיה, אך לא יכלו להתכחש להבהרות עמק ההיגיון בתחומי לימוד שונים שנבעו מעיסוק זה ביסודות. הפזיזים בהסתמכות על כשרונם מרשימים יותר בטווח הקצר/הקרוב אבל אינם מטעים את מבקשי האמת. חז"ל בסוף הוריות אינם מכריעים אם "חריף ומקשה" או "מתון ומסיק" עדיף, אבל ברור שהעדיף מכל הוא המשלב בעצמו את שניהם. כזה היה ר"ג. בקיצור: הוא ידע איך לרתום את רב תחכומו למען שיפור התמימות הראשונית - "חירות התינוק" ביחס להווייה.

בדרך התנהלותו:
לא נרתע מלשבור מיתוסים בלתי נחוצים שנשארו בדת אבל לא מתוך פריקה אלא מתוך גאונות וטוהר. לכן שמר מאידך בנחישות על ערכי דת שלדעתו חשובים ולא פג תוקפם וצורכם ולו מפני שבשבירתם יש חשש לקיום המסגרת הנחוצה. בקיצור: הוא ידע לשמור על התינוק –ערכי הנצח- שמחד לא יטבע במים העכורים –אי הבנות בדת מתוך תמימות ו/או חוסר התפתחות- ומאידך לא יישפך עם שפיכה זהירה של המים העכורים.

המסוגלות והמסירות לשילובים אלה נדירות ביותר ואשרי מי שזוכה לראות בהן תמימות גאונית טהורה ואוי לו למי שרואה בהן תמימות פרימיטיבית אטומה.

ע"כ מהרשימה.

עוד דברים ששמעתי ממו"ר בשם ר"ג:
דיוק מדעי בהלכה [ליום השנה לר"ג ז"ל]
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1434858

******************************************************
רוני ,

את הסיפור אני זוכר היטב ומו"ר סיפר לי בהלויתו של החבר שר"ג הסתייע גם בהגרי"ז שבסוף ימיו רצו לשולחו לשווייץ לשם השתדלות נוספת וסירב מאותו נימוק.

אריק, אכן קשה להכריע והיה צריך את ר' גדליה, אך לאור דבריו כמ"ש רוני, הדברים בהירים למרות שהדעה אינה מוסכמת למי שלא בהיר לו.

תוקן על ידי - עצכח - 08/08/2010 09:33:50

אני עומדת נפעמת לנוכח האישיות הגדולה של הרב נדל ז"ל, שדמותו המופלאה נפרשת טיפין טיפין לנגד עינינו, ושריר וברור שלא תגיע לעולם לידי מיצוי פה.

לא הכרתי את הרב המנוח, אבל ברצוני להוסיף שני פכים קטנים:

1. חברנו ווטו כתב שהוא מייחל ליום שבו תורתו של הרב תהיה ברורה ופשוטה בפי כל. אכן זו תכונתו של הנביא האמיתי, שדבריו אינם מובנים בתחילה לרבים ונתפשים לעתים אף כדברים חוצים גבולות, אבל יבוא יום, כמאמר זכריה, שבו הדברים יהיו כל כך מובנים, עד שלא יובן כלל במה התקשו בהם בעבר.

זִכרו כיצד התייחסו לאמור בכתביו של ז'ול ורן בביטול כאל "פנטזיונר" אם לא גרוע מכך, והרי היום נבואותיו הן החידושים של שלשום ואפילו ילד קטן לא יתמה עליהן.

2. מה שווטו הביא כאן על התנגדות הר"ג לתביעת הקנאים לבטל את החלוקה המקובלת של התורה לפרקיה, בגלל היותה לא יהודית במקורה, ומה שאמר על כך שבמקרים רבים הליטורגיה שלנו "שאלה" ממנהגי זרים (אם כי, איני בטוחה שמלותר דווקא) – שימח אותי מאד. כי הדברים משקפים ראייה אורגנית של היהדות, הוויה שעצמותה כה חזקה ועמוקה עד שאינה חוששת לשאול מאחרים מבלי שהדבר יעיב על זהותה ועל גדולתה.

תודה לכל הכותבים ששיתפו את אלה שלא זכו להכיר את הר"ג ז"ל במכמני חכמתו ובמכמני אנושיותו ומי ייתן שתנוחמו. אהבתכם ומחויבותכם הם היד ושם המכובדים ביותר של הרב, מי ייתן ובאמצעותכם - לא ימיש מעשות פרי.

לכל תלמידי הרב ומוקירי זכרו

האשכול לזכרו הוא אכן התחלה ראויה בשביל להכיר את ר"ג וללמוד על תורתו

אבל שכחתם לשאול את עצמכם שאלה פשוטה, ולכן אני אעשה זאת

לו היה ר' גדליה קורא את האשכול הזה מה היתה תגובתו !!!

לדעתי תגובתו הייתה אכן הועלו פה דברים יפים ונכונים, אבל בטח כתבום אנשים שאינם מתלמידי ממש

והיה ממשיך ר"ג ואומר אל תעשו ממני "צדיק"
איפה הביקורת עלי וכי לא שגיתי אף פעם, וכי לא היו בי חסרונות,
האם כל מה שעשיתי וחשבתי נבע רק מדעותי וכי לי לא היו נגיעס',
האם לי לא היה אופי "קשה" שהשפיע את שלו,
האם בזה שחינכתי את ילדי בשונה בתכלית מהרגיל רק הרווחתי,
וכן הלאה.

גם אני הקטן זכיתי לשמוע ממנו שיעורים, ונמנה אני על מעריכיו,
אבל בואו נהיה אמיתיים ונציג את האדם בשלמותו, וכמאמר החכם "לאחר ששמעתי את חסרונותיו של אדם אני מעריך ומבין יותר טוב את גדולתו"...