|
|
| נשלח ב-21/5/2006 18:16 |
 |
| |
הפרעתוני, הצחקת אותי!
שפת אמת כמקור לפתגם ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד?! הרי זה מצוי בהמון ספרי תלמידי הבעש"ט שקדמו ביותר ממאה שנה לשפת אמת. וכבר כתב תשבי באחד ממחקריו שהמקור הראשון הוא בכתבי הרמח"ל.
לענין היוצא מן הפה וכו' ציינתי לעיל לברית החדשה.
כל הכועס כאילו עובד ע"ז: רמב"ם הלכות דיעות ב, ג. ובהוצאת פרענקל ציינו להרבה מקורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 18:30 |
|
| |
דוד,
רק הבאתי את המקור המדויק באוונגליונים.
לגבי "ישראל ואורייתא וקב"ה כולא חד" - דיברתי על הביטוי כפי שהוא היום, בארמית. אם תמצא מקור קדום יותר הכותב זאת כך - אדרבה. אכן הרמח"ל כתב זאת כבר, אבל בעברית.
לגבי "כל הכועס" זה אכן מופיע ברמב"ם ולא בגמרות ובמדרשים (בגמרא בשבת יש שתי מימרות שניתן להרכיב מהן את המימרא הזו). אבל בזוהר הוא כן מופיע, מה ששימש ראיה לדעתם של מאמיני קדמות הזוהר. דא עקא, שכשמבררים את מקור דברי הרמב"ם על פי ספר המצוות, רואים שהוא כתב את הפתגם הזה בערבית ולא בעברית, כך שברור שזוהי פרפראזה ולא מקור שהיה כתוב כך (כך הביא הרב רבינוביץ'). אם כן, מוכרח שהרמב"ם היה מקורו של הזוהר, ודו"ק.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 19:38 |
|
| |
לדעתי את הניסוח כצורתו טבע רבי חיים מוולוז'ין, והרי דוגמאות:
"ולזאת עיקר חיותם ואורם וקיומם של העולמות כלם על נכון, הוא רק כשאנחנו עוסקים בה כראוי, כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כלא חד" (נפש החיים ד, יא).
"וזה שנאמר בכמה מקומות בזוהר דקודשא בריך הוא ואורייתא חד" (נפש החיים ד, י).
"וקודשא בריך הוא ואורייתא כלא חד" (נפה"ח ד, יא)
"וסופר מאדוננו דוד, הגאון בעל הט"ז, שאשה אחת צעקה אליו, אהה אדוני, והנה בני נחלש למות, ויאמר לה: התחת אלקים אני, ותאמר: אל התורה שבאדוני אני צועקת, כי קב"ה ואוריתא חד הוא" (רוח חיים, א, א).
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 20:01 |
|
| |
פרופיסור,
שים לב שחסרה צלע מהמשולש אצל ר' חיים וולוז'ינר.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 20:30 |
|
| |
פרעה, קרא שוב את הציטוט מנפש החיים שבדברי הפרופיסור.
הציטוט של "אורייתא וקוב"ה" בלי "ישראל" מפורש בזוהר פ' תרומה.
גם ספרי תלמידי הבעש"ט מלאים בביטוי זה בשלשת הצלעות בארמית.
הזוהר לענין כל הכועס הובא במראי המקומות שברמב"ם פרנקל.
תוקן על ידי - דוד12 - 21/05/2006 20:38:22
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 20:39 |
|
| |
דוד,
צודק, טעות לעולם חוזר. אמנם אצטט להשלמת התמונה מקול הנבואה לרב הנזיר, בהשלמות עמ' שכד:
"אורייתא וישראל וקוב"ה כולהו חד. הלשון הזה לא מצאתי בזוהר ותקונים. אם כי מובא בכ"מ ושגור
בפה. וכן שפת אמת להריא"ל מגור פ' תשא, תרל"ה, כדאיתא אורייתא וישראל וקרב"ה כולהו חד, וכן
בפ' בחקותי תרל"ו, ובפ' קדושים תרנ"ז, דאיתא קוב"ה ואורייתא וישראל כולהו חד". את זאת הוא
כותב שהערה לעמ' קעח, הערה קטז, שם הוא מביא: "זהר, ח"ג, פ' אחרי, עג, ג' דרגין אינון,
מתקשרין דא בדא, קב"ה אורייתא וישראל".
לעניין המקו"צ בפרנקל - אכן חביב. :-)
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 23:44 |
|
| |
הפרעתוני
הרעיון לגבי מקור המושג "מלח הארץ" הוא דרוש נחמד אבל לע"ד אינו מבוסס.
באנגלית אמנם קוראים למלח SALT אבל ביוונית הוא קרוי האלוס (ביוונית החדשה = alas, alati ) וצריך דמיון קצת פרוע כדי לשבש את הקריאה עד כדי כך.
אבדב
|
|
|
|
| נשלח ב-21/5/2006 23:55 |
|
| |
לא המצאתי את ההסבר הזה - קראתי אותו איפשהו - אבל בשיטוטיי ברשת גיליתי רק מקור החולק, הלוא
ה"ה ה"ה רוביק רוזנטל (שביני לבינכם, לא הייתי לוקח אותו כבר סמכא מקצועי דווקא בענייני לשון,
אבל שיהיה):
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/219/696.html
המוציא מלח מן הארץ
כמה קוראים לא השלימו עדיין עם העובדה ש"מלח הארץ" הוא ביטוי נוצרי, ומציעים רעיונות
אטימולוגיים. רן זיו סבור שיש כאן שיבוש של "סלתה ושמנה" שהפך Saltל, אבל זה כמובן אינו
אפשרי. "סולת" היא קמח משובח ואין סיבה שיהפוך ל"מלח", מה גם שכמעט לא ידוע על מעברים על פי
הצליל מעברית ליוונית או ללטינית. רמי ארצמן מזכיר את "ברית מלח" מן התורה. על השאלה מדוע
נבחר דווקא המלח לברית, רש"י מפרש: "כמו שהמלח אינו מסריח". נראה לי, כותב ארצמן, שכוונת
הביטוי "מלח הארץ" נובע דווקא מתורת ישראל, ולא מתורת הנצרות, והכוונה להדגיש את תכונותיו
הטובות של האדם שאינו משתנה, אלא עקבי כמו המלח. דוד מדר מחזיר אותנו למקום הנכון, אל הרומים.
מדר מצטט את מורו, נתן אביעזר, שלימד אותו כי המלח בימי הרומים היה כל כך יקר המציאות עד
שהרומים שילמו בו משכורת לחיילים, ומכאן נגזרה המילה Salary, "משכורת" בלטינית ובאנגלית.
הלכתי למילון אוקספורד, ותודה לפרופ' אביעזר: Salt הוא אכן המקור האטימולוגי של Salary, מאחר
שהמלח היה אכן מצרך נדיר ויקר. כך הפך "מלח הארץ" לדימוי נוצרי של נדירות, ואותו אימצנו אל חיקנו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/5/2006 00:17 |
|
| |
ואוסיף כמה פרשנויות שמצאתי באתר אחד של האוון גיליון
(http://www.searchgodsword.org/desk/?query=mt+5:13&sr=1&t=nlt):
BCC:
Verse 13
Ye are the salt of the earth: but if the salt have lost its savor, wherewith shall it be
salted? it is thenceforth good for nothing, but to be cast out and trodden under foot of men.
Regarding the question of salt's losing its savor, Elmer W. Maurer, research chemist with
the United States Department of Agriculture and a brilliant contemporary scientist, made
this interesting reference to this portion of the Saviour's teachings:
Salt was accepted and collected as taxes by the Romans from the people of the Holy
Land. One of the main sources of salt for Palestinians, of course, was the Dead Sea, or
Salt Sea. So oppressive were these taxes that the people adulterated the salt with sand or
other earthy material (the salt to begin with was not our nice pure table salt). The
government purified the salt by spreading it in big vats or tanks, filling them with water
and drawing off the concentrated salt solution or brine. All that remained was the earthy,
insoluble material. Indeed, the salt had lost its savor because it was no longer salt. It
was fit to be trodden underfoot.
And this was not the only way that salt could lose its savor. The surface waters of
the Dead Sea, on evaporation, have a chemical salts content of about 31 percent sodium
chloride, 13 percent calcium chloride, and 48 percent magnesium chloride, together with
other impurities. The calcium and magnesium chlorides are hygroscopic (take water out of
the air) and will thus literally dissolve the sodium chloride. A bitter tasting
composition results. It was the custom to store vast amounts of this salt in houses that
had earthen floors. In time, the salt next to the ground spoiled because of the dampness.
Since it would be harmful to fertile land because of its salt content, no man would allow
it to be thrown on his field. The only place left was the street, where it was trodden
under foot of man. Thus the Bible was proved scientifically accurate, even in its many
small details - for this was just a lone example. F8
We might observe that accurate, scientific investigation of any of the so-called
scientific errors in the teachings of Christ will always have the same result as that
discovered by Maurer.
Salt keeps food from being insipid and preserves it from corruption. Both these functions
are performed by Christians for society as a whole. A little more salt (true followers of
God) would have preserved Sodom and Gomorrah from destruction (Genesis 18:32). The world
at large little realizes the debt of gratitude that is owed by the whole race to that
relatively small percentage who truly walk in the commandments and ordinances of the Lord.
GEB:
Ye are the salt of the earth…
This is to be understood of the disciples and apostles of Christ; who might be compared to
"salt", because of the savoury doctrines they preached; as all such are, which are
agreeable to the ures, and are of the evangelic kind, which are full of Christ,
serve to exalt him, and to magnify the grace of God; and are suitable to the experiences
of the saints, and are according to godliness, and tend to promote it: also because of
their savoury lives and conversations; whereby they recommended, and gave sanction to the
doctrines they preached, were examples to the saints, and checks upon wicked men. These
were the salt "of the earth"; that is, of the inhabitants of the earth, not of the land of
Judea only, where they first lived and preached, but of the whole world, into which they
were afterwards sent to preach the Gospel.
But if the salt have lost its savour, wherewith shall it be salted?
The "savour" here supposed that it may be lost, cannot mean the savour of grace, or true
grace itself, which cannot be lost, being an incorruptible seed; but either gifts
qualifying men for the ministry, which may cease; or the savoury doctrines of the Gospel,
which may be departed from; or a seeming savoury conversation, which may be neglected; or
that seeming savour, zeal, and affection, with which the Gospel is preached, which may be
dropped: and particular respect seems to be had to Judas, whom Christ had chosen to the
apostleship, and was a devil; and who he knew would lose his usefulness and place, and
become an unprofitable wretch, and at last be rejected of God and men; and this case is
proposed to them all, in order to engage them to take heed to themselves, their doctrine
and ministry. Moreover, this is but a supposition;
if the salt…
and proves no matter of fact; and the Jews have a saying F11, that all that season lose
their savour "(hmej hgypm hnya) (xlmw) , but salt does not lose its savour". Should it do so,
it is thenceforth good for nothing, but to be cast out and to be
trodden under foot.
Salt is good for nothing, but to make things savoury, and preserve from putrefacation; and
when it has lost its savour, it is of no use, neither to men nor beasts, as some things
are when corrupted; nor is it of any use to the land, or dunghill, for it makes barren,
and not fruitful: so ministers of the word, when they have dropped the savoury doctrines
of the Gospel, or have quitted their former seeming savoury and exemplary conversations;
as their usefulness is gone, so, generally speaking, it is never retrieved; they are cast
out of the churches of Christ, and are treated with contempt by everyone.
JFB:
13-16. We have here the practical application of the foregoing principles to those
disciples who sat listening to them, and to their successors in all time. Our Lord, though
He began by pronouncing certain characters to be blessed--without express reference to any
of His hearers--does not close the beatitudes without intimating that such characters were
in existence, and that already they were before Him. Accordingly, from characters He comes
to persons possessing them, saying, "Blessed are ye when men shall revile you," &c.
(Matthew 5:11). And now, continuing this mode of direct personal address, He startles
those humble, unknown men by pronouncing them the exalted benefactors of their whole species.
Ye are the salt of the earth--to preserve it from corruption, to season its insipidity, to
freshen and sweeten it. The value of salt for these purposes is abundantly referred to by
classical writers as well as in ure; and hence its symbolical significance in the
religious offerings as well of those without as of those within the pale of revealed
religion. In ure, mankind, under the unrestrained workings of their own evil nature,
are represented as entirely corrupt. Thus, before the flood (Genesis 6:11,12); after the
flood (Genesis 8:21); in the days of David (Psalms 14:2,3); in the days of Isaiah (Isaiah
1:5,6); and in the days of Paul (Ephesians 2:1-3; see also Job 14:4, 15:15,16, John 3:6;
compared with Romans 8:8, Titus 3:2,3). The remedy for this, says our Lord here, is the
active presence of His disciples among their fellows. The character and principles of
Christians, brought into close contact with it, are designed to arrest the festering
corruption of humanity and season its insipidity. But how, it may be asked, are Christians
to do this office for their fellow men, if their righteousness only exasperate them, and
recoil, in every form of persecution, upon themselves? The answer is: That is but the
first and partial effect of their Christianity upon the world: though the great proportion
would dislike and reject the truth, a small but noble band would receive and hold it fast;
and in the struggle that would ensue, one and another even of the opposing party would
come over to His ranks, and at length the Gospel would carry all before it.
but if the salt have lost his savour--"become unsavory" or "insipid"; losing its saline or
salting property. The meaning is: If that Christianity on which the health of the world
depends, does in any age, region, or individual, exist only in name, or if it contain not
those saving elements for want of which the world languishes,
wherewith shall it be salted?--How shall the salting qualities be restored it? (Compare
Mark 9:50). Whether salt ever does lose its saline property--about which there is a
difference of opinion--is a question of no moment here. The point of the case lies in the
supposition--that if it should lose it, the consequence would be as here described. So
with Christians. The question is not: Can, or do, the saints ever totally lose that grace
which makes them a blessing to their fellow men? But, What is to be the issue of that
Christianity which is found wanting in those elements which can alone stay the corruption
and season the tastelessness of an all--pervading carnality? The restoration or
non-restoration of grace, or true living Christianity, to those who have lost it, has, in
our judgment, nothing at all to do here. The question is not, If a man lose his grace, how
shall that grace be restored to him? but, Since living Christianity is the only "salt of
the earth," if men lose that, what else can supply its place? What follows is the
appalling answer to this question.
it is thenceforth good for nothing, but to be cast out--a figurative expression of
indignant exclusion from the kingdom of God (compare Matthew 8:12, 22:13, John 6:37, 9:34).
and to be trodden under foot of men--expressive of contempt and scorn. It is not the mere
want of a certain character, but the want of it in those whose profession and appearance
were fitted to beget expectation of finding it.
טוב, מהקשר הדברים ברור שמדובר במלח (וגם, כפי שצוין, אם המקור הוא ביוונית טעות כזו לא הייתה
יכולה להשתרש). האפשרות היחידה שהתיאוריה תחזיק מעמד (ולא ברור למה צריך שתחזיק), היא שכבר
כריסטוס השתמש במטבע לשון שהשתנע עקב חילופי השפות. בהנחה שהוא באמת אמר את הנאום הזה, כמובן.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 15:40 |
|
| |
סם2000
אם אתה עדיין מאמין בפתגם זה, אולי כדאי שתמשיך לחפש את מקורו, ויתברר לך כי גם הרצון אינו יכול לברוא יש מאין...
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 15:42 |
|
| |
שכחתי להוסיף:
אא"כ בשבילך גם מקור כאוסישקין מהווה מקור.
וא"כ תמצא בקלות גם מקור למאמר הידוע "יותר מששמרו ישראל על השבת..." - אחד העם.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 16:18 |
|
| |
המקור ההלכתי הוא.
אין דבר העומד מפני פיקוח נפש. יש להניח היות והרצון לחיות הוא הרצון הגדול ביותר שיש באדם. מכאן לדעתי היתה החלפה של המילים.
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2006 18:05 |
|
| |
זה היום מצאתי מקור לפתגם המופיע בספרים רבים.
הפתגם הוא: "לא עבד קודשא בריך הוא ניסא למגנא" (אין הקב"ה עושה נס לחינם).
בפרסומים חב"דיים ראיתי שמציינים בהערות: "עיין דרשות הר"ן, הדרוש השמיני". שם אכן מובא רעיון זה, אבל ברור שלא זהו המקור לפתגם הארמי.
מה שמצאתי אני זהו מאמר בזוהר (מקץ, רא, ב): "אלין תרין ניסין לאו אינון למגנא". נראה כי זה המקור שעמד בזכרונו של מנסח הפתגם המפורסם.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2009 10:21 |
|
| |
עלון דאצ'ה גליון 56 (פנחס ברגר)
"נגיד פרזלא כד רתח"
הבלשן יצחק אבינרי כותב (היכל רש"י, כרך ד, עמ' ע):
ובדידי הוה עובדא: נשאלתי פעם כיצד מתרגמין לעברית את המאמר הלועזי, שתכנו
הוא - חשל את הברזל בעודו חם. השבתי שמאמר חז"ל הוא: "נגיד פרזלא כד רתח"...
אחרי כן בדקתי וחפשתי בתלמוד ובמדרשים ולא מצאתיו, ועד היום לא אדע מנין עלה
במוחי מאמר ארמי זה. אין זאת כי אם ספוגה הארמית בדמנו העברי.
מצאתי שאין פתגם זה פרי רוחו של אבינרי, שכבר הובא כלשון הזו בספר "משלי ישראל",
פרק ד, ובלי ספק שם ראה ונשתכח ממנו.
אלא שאף ספר זה אינו בבחינת מקור, ומעניין לידע מקור הביטוי. בספר "פרדס יוסף"
(שמות, פרק ד, עמ' כט) בתוך רשימה של פתגמים שלא נודע מקורם, רושם: "בעוד הברזל חם
הלמו", ומציע כמקור הרעיון את הגמ' בסנהדרין לג, ב: "אדמוקדך יקיד זיל קוץ קרך וצלי".
בספר "בית אהרן" (לר' אהרן מגיד, חלק יא, נ.י. תשל"ח, עמ' תקנה) מצרף לענין זה את דברי אבות
דרבי נתן, פרק טז: "ברזל... כל זמן שהוא בתוך האור עושין ממנו כל כלים שירצו", אך סוף
דבר כלשון הזו לא נמצא.
_________________
בברכה
|
|
|
|
|
