|
|
| נשלח ב-7/6/2004 00:36 |
 |
| |
קמיעות, סגולות ושכלתנות בהגות היהודית
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=24120&Word=&gilayon=2008&mador=
לא רק בימי הביניים
קמיעות, סגולות ושכלתנות בהגות היהודית בימי הביניים, דב שוורץ, הוצאת אונ' בר אילן, תשס"ד
שתי שיטות תיאולוגית מרכזיות מתנגשות ביניהם בעולם המחשבה היהודי (כמובן, לא רק בו) כבר קרוב לאלף שנה – השיטה הראציונלית, שכלתנית, (המושפעת מאריסטו), שנושא דברה המרכזי הוא הרמב"ם, והשיטה ה'מאגית' שהשתמרה בעיקר אצל המקובלים, ונושאי דברה המרכזיים הם ר' יהודה הלוי, הרמב"ן, ועוד.
ספרו החדש של פרופסור דב שוורץ, עוסק במחלוקת הזו (וממשיך בכך את ספרו הקודם: אסטרולוגיה ומאגיה בהגות היהודית בימי הביניים). בספר הנוכחי בודק שוורץ בעיקר את הפרשנות שנאספה סביב ההוגים היהודיים המרכזים על ידי בני חוגם ותלמידיהם, ומנסה ללמוד מתוכה על תהליך זרימת הרעיונות וחלחולם לתוך הספרות והתרבות בני זמנם. הרמב"ם הוא ה'מכשול' הענק להתפשטותן של תורות מאגיות, ולמרות שאינו מזלזל בהן (כפי שמנסה שוורץ להוכיח בראשית הספר), הוא שולל אותן, פילוסופית והלכתית, לחלוטין. אחד המקומות בהם מומחשת המחלוקת הוא עולם הפרשנות של טעמי המצוות. האם טעמם של הקרבנות,למשל, האם הוא פסיכולוגי – חברתי, (כלומר – רציונלי ומובן), או שמא שייך לתורת הסוד, דהיינו - טעם מאגי-אסטרלי, העוסק בהמשכת שפע אלוקי לארץ, או בכוון הנגדי – תיקון מלמטה לעולמות שלמעלה (מאגי-תאולוגי). שוורץ מדגים את שייכותו של הרמב"ן למחנה ה"מאגי", כשהוא משוה בין פרושו הידוע של הרמב"ן לקורבנות ב'ויקרא', שם טושטש ועורפל הפן המאגי של מעשה הקרבנות, להתבטאות הברורה יותר המופיעה בדרשתו 'תורת ה' תמימה'. היחס לארץ ישראל, נושא הקרוב יותר למציאות ימינו, מנותח, על ידי שורץ, באותו אופן, והוא מקדיש לו שלשה פרקים שלמים: יש המבססים את העדפתה של ארץ ישראל על נימוק 'רציונאלי' המתבסס על תועלות גאוגרפיות-אקלימיות, כנתפס בימים ההם, יש המבססים אותו על נימוקים לא רציונאלים, הנובעים מסגוליות מיוחדת הידועה לחכמי הסוד לבדם. (תפיסות אי-רציונליות קיצוניות, כותב שוורץ, רואות ברגבי האדמה שלה כוחות אלוקיים גנוזים). כמובן, ישנה גם גישה אינגרטיבית המשלבת את שני הללו – הרציונלי והאי-רציונלי.
הספר מחולק לשלשה חלקים. בחלק הראשון בודק הכותב את המסורת הלא שכלתנית בחתך גאוגרפי תרבותי, בחלק השני הוא מציג חתך רעיוני תאולוגי. ובחלק השלישי הוא מביא מקורות מתורגמים, חלקם מתפרסמים בפעם הראשונה, שיש בהם, לדבריו, ציוני דרך בהתפתחות ההגות המבוססת על הפרדיגמה הלא-אריסטוטלית, הכוללת סגולות, כישוף ואסטרולוגיה. (הערה בעניין זה: בספר מרבה פרופסור שוורץ לצטט מדבריהם וכתביהם של מלומדים לא מוכרים. לקורא שאינו בקיא בתחום חסרה הרחבה באשר לדרך שבה ניתן להגיע למקורות אלה באלו ספריות מצא את כתבי היד, וכדומה).
לסיכום, לפנינו אחד הספרים שמזכירים לקורא כי עולם המחשבה עשוי להפוך לזירה דרמטית סוערת שבה נאבקים רעיונות מנוגדים, וכי מלחמת דעות הינה מלחמה רבת משקל שהשלכותיה מורגשות בחיים המעשיים. למרות שהספר עוסק, לכאורה, בנושאים איזוטריים כקמעות וסגולות, ובמקומות וזמנים רחוקים: אירופה של ימי הביניים, ומבלי להתיחס למחלוקות בנות ימינו ולו במילה אחת, הוא מצליח לעורר את התחושה שהוא נוגע בנושאים רלוונטיים.
חיותה דויטש
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2004 09:02 |
|
| |
המבלי אין עתונים כשרים, עם השגחה רוחנית מוסמכת, אנו אמורים בפורום קדוש זה לקרוא את הצופה?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2004 09:09 |
|
| |
כפי שנאמר: הצופה לרשע, והארץ נתן לבני אדם...
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2004 12:37 |
|
| |
לקוראי הצופה, חייבים לציין שהרמב"ם הושפע מאריסטו, אם לא אריסטו, אין רמב"ם ואין משנה תורה להרמב"ם.
כל ה'רציונליות' הרמב"ם חייב להכיר לאריסטו!
נו, טוב, חיותא -
כותב החכם הרכבי ז"ל( "חדשים וגם ישנים" עמ' 57)
"הטענות נגד הרמב"ם הן הן טענותיו של החכם ר' שמואל לוצטו ב"כרם חמד" ועוד, אשר אמנם ערוכות הן לפי מצב החקירה והביקורת בדורותינו, אבל לא לפי מצב דור הרמב"ם - ואין אדם נידון אלא לפי שעתו. ואשר במשך מאות בשנים משלו דעות אריסטו ומפרשיו הערבים בכל העולם המדעי - הלא מחוייבים כל בני ישראל תודה רבה ועצומה לגדול אומתנו זה, שהקים את היהדות על יסודות חזקים ונאמנים עד ששיטת אריסטו לא יכלה לנגוע בה לרעה"
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:23 |
|
| |
שאלה לי ללמדני הפורום -
מרבים לדבר על דברי הגר"א כנגד הרמב"ם ביחסו לרפואות המופיעות בשס. מקובל לראות את דעת הרמב"ם כחריגה בעניין וכנוהגת ב'פלגינן דיבורא' כלפי דברי חז"ל, תוך דחיית תוכן אמירותיהם בענייני כגון אלו.
אמש עיינתי בדברי המשנה ברורה על המובא בשו"ע, או"ח, סימן שא, סעיף כז:
"יוצאין בביצת חרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב, בין בחול בין בשבת, ואין בו משום דרכי האמורי, וכן בכל דבר שהוא משום רפואה וכו'" (כמשנה ולאור שיטת אביי ורבא בגמרא בסוגיא בסוף פרק ששי במסכת שבת).
על כך מאיר המ"ב בסעיף-קטן קד:
"בביצת החרגול - הוא חגב. ועיין בגמרא למאי עבדי כל דברים אלו, ובזמנם היו אלו דברים אתמחו לרפואה , ויש להם דין קמיע מומחה ושרי לצאת בהן כשהן תלויים עליו" עכ"ל.
כלומר, גם המשנה-ברורה עצמו סובר שדברים אלו (וכגון אלו?) איתמחו לרפואה דווקא בזמנם של חז"ל אך לא בימינו. אני מניח שהמ"ב הכיר את דברי הגר"א ועדיין אמר מה שאמר.
האם יש עוד התייחסויות כאלו בדבריו?
האם ידועות התבטאויות אחרים כנגד דבריו אלו, שלענ"ד הם ברוח הרמב"ם ולא הגר"א?
_____________
יוער, כי בכל זאת ייתכן ויש נפקא מינה בין דעת המ"ב לדעת הרמב"ם, כיוון שהמ"ב עדיין רואה בביצת חרגול וכד' דבר שמותר לצאת בו בשבת ובחול ולו מכוח הסיבה שבימי חז"ל הם איתמחו לרפואה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:31 |
|
| |
.
איפה לינקזעצער שיפנה אותך לאשכול אודות השתנות הטבעים?
כבר בתקופת הגאונים כתבו כך לגבי חלק מהתרופות שבגמרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:34 |
|
| |
מואדיב, לינקי וכל השאר,
אני לא מחפש גאונים אלא אחרונים שפעלו אחר הגר"א, רצוי בליטא וגלילותיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:42 |
|
| |
.
ממללא:
כשגדולי ליטא וגלילותיה חלו, נהגו כפי שנוהגים גם כיום כל גדולי הישיבות הליטאיות - נועצו ברופא.
באשכול סמוך, כנהוג לאחר הסתלקותו של גדול, מדברים בהנהגותיו של אדם. האם מהנהגותיהם אינך למד? האם נתרפאו לפי סגולות מהגמרא?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:45 |
|
| |
מואדיב,
ראשית, אתה בודאי יודע שיש גישה כזו ביהדות והיא קיימת עד ימינו לפחות אצל חלק מחסידי ברסלב.
ולשאלתך - איך לדעתך נהג הגר"א? בהנחה שלא סמך על סגולות חז"ל והלך לרופאים, זה עדיין לא מנע ממנו להשתלח ברמב"ם על דבריו בעניין ולא מנע מרבים לנפנף בדבריו כנגד דברי הרמב"ם!
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 12:57 |
|
| |
עד כמה שאני מבין את דברי/כוונת הגר"א .
הוא סבר שיש בדברי חז"ל שיטה כוללת וזה כולל גם מילי דעלמא שלהם ("ועלהו לא יבול")
מי שרואה את המשנה כיצירה שלימה והרמונית , לא יכול לפתור משנה (כמו שתי האחרונות בפרק "במה אשה" בשבת ) בקש ולומר שהכל מבוסס על טעות של מדעני הזמן העתיק , ועכשיו הכל בטל ומבוטל .
כך נראה לענ"ד להסביר .
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 14:59 |
|
| |
אישציפ,
אביי ורבא מדייקים מהמשנה האחרונה שכל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי.
כלומר, הדוגמאות המובאות במשנה מקורן ב'אמורי', אך כיוון שיש בהם תועלת מעשית הן הוכשרו לבוא בקהל.
לפי ההסבר שלך, שלמעשה יש בהן כוונות עמוקות שמהוות חלק ממשנת חז"ל הכוללת, גם אביי ורבא טעו בדיוקם מהמשנה!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 15:45 |
|
| |
לא אכנס לפרטי הסוגיא ,
אבל בהחלט יכול להיות שכן. (כלומר יתכן כדבריך אביי ורבא לא דייקו בדבריהם בתוכן המשנה)
הגמרא מפרשת את המשנה לפי ההלכה , ולא בהכרח לפי מה שכתוב בפשט המשנה . (דומני שדבר זה נאמר גם בשם הגר"א , אך איני בטוח , ולכן איני אומר מפורשות)
זה העקרון , לעצם הענין דומני (המקורות לא לפני כרגע) שאין הכרח לוגי להסיק מדברי רבא ואביי את מה שאתה הסקת .
אבל גם אם כן , הרי תשובתו בצידו . (בראשית הודעתי זו)
בברכה .
תוקן על ידי - אישציפור - 08/06/2004 16:23:08
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 16:54 |
|
| |
לא הבנתי מהו הקשר בין המ"ב לגר"א. דברי המ"ב שקמיעות הללו אינן עוזרות כיום הכל מודים בו, מטבעם של קמיעות וסגולות שאין להם אלא שעתם וזמנם.
הגר"א כתב בהלכות כישוף בש"ע נגד עצם כפירה בכחות של כישוף או מאגיה, שהרמב"ם סבור שזה דמיון והגר"א, כמו כל המקובלים והמסורתיים (גם בעלי התוספות האמינו בכך למרות שהיו רחוקים מקבלה), האמין שיש אכן כחות טומאה ושדים שבכחם לפעול.
אין שום קשר ושום קושיא. בטחוני שהמ"ב בוודאי היו סבור כהגר"א בזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/6/2004 17:44 |
|
| |
או שבאמת החילוק הוא מבחינת הזמן.אם כי זה קשה לי להבין.
היותר נראה הוא כי לגבי הקמיעין והסגולות המוזכרות בש"ס,החיסרון הוא -חסרונינו.
אנחנו איננו יודעים את סדר עשיית הקמיעין האלו,ומה הם בדיוק.חיסרון הזמן אינו אלא חיסרון הדעת.אם כי שכאמור אפשר שמבחינת הזמן הוא גורם בקמיע.ואין כוונתי לזמן של שעות מכוונות כנגד כוכבים מסויימים או עיתים ידועים.אלא לבחינת זמן של עידן ועידנים.כלומר,ההפרש בין זמן חז"ל לבין זמנינו.
יטען הטוען כי שינוי הזמן אינו משפיע על הקמיע אלא על האדם.בזמן חז"ל ההמון היה נבער מדעת מדעית.וייחס משמעות מאגית לכל צורה או קמיע.כפי דמיונו.ואילו כיום כלומר בדורות המאוחרים .בטלה השפעת הקמיעות כי המדע נכנס במקום הסגולות.ואתה "סגולה" פרחה והלכה לה ע"י אור השכל.
מדברי המשנה ברורה נכיר שהוא מאמין למושג הקמיע.ואינו דוחה אלא מחמת ביטול ההתמחות שלו.השולחן ערוך הביא זאת.להלכה ולמעשה.מה שמראה כי הוא ייחס לזה משמעות אמיתית פועלת חיה וקיימת.אם אמנם אפשר שהוא יפרש זאת כשם שנהג הרמב"ם.אבל בהתחשב באוירה של צפת באותם ימים.יש להבין את ההלכה כפשוטה.יאמר השולחן ערוך:
"קמיעים פועלים.אלא שאין אנו יודעים להפעילם."
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
