הרב משה שפירא (כ"ו בטבת ה'תרצ"ה, 1 בינואר 1935 - ליל שבת, ט' בטבתה'תשע"ז, 6 בינואר 2017) היה הוגה דעות חרדי ליטאי. תחום עיסוקו העיקרי הואמחשבת ישראל. הרב שפירא כיהן כראש כולל, נשיא ישיבת פתחי עולם לחוזרים בתשובה וכן לימד במוסדות נוספים.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בתל אביב לרב מאיר יצחק, מתלמידי רבי נתן צבי פינקל, לימים משגיחבישיבת נחלת דוד. למד בישיבת חברון ובאותה תקופה עמד בקשר עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. לאחר בואו של הרב אליהו דסלר לכהן כמשגיח קבוע בישיבת פוניבז' בבני ברק, עבר הרב שפירא לישיבה זו ואף למד עמו בחברותא. זמן קצר למד אצל רבי יחיאל מיכל פיינשטיין^[1] ואצל הרב יצחק הוטנר.

נשא לאישה את צפורה בתו של הרב אהרן ביאלוסטוצקי, ראש כולל אוהל תורה, בעלת תואר שני במחשבת ישראל ומרצה במדרשת נתיב בינה. התגורר עם אשתו בשכונת בית וגן בירושלים ונולדו להם חמשה ילדים.

פעילות תורנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שפירא היה ראש ישיבת בית בנימין, בסטמפורד, קונטיקט, לצד הרב שמחה שוסטל.

סייע בהקמת ישיבת בית התלמוד. היה מראשוני המורים בישיבת אור שמח בירושלים לחוזרים בתשובה ומעל עשרים שנים לימד שם ביום חמישי בלילה שיעור בפרשת השבוע. מפאת הצפיפות הועבר השיעור לבית הכנסת "חניכי הישיבות" בשכונת סנהדריה ולאחר מכן לבית הכנסת "משכן משה" בשכונת רמת שלמה. מעביר כשלושים שיעורים בשבוע בענייני מחשבה, תלמוד ועוד.

הרב שפירא עומד בראש כולל אברכים גדול בירושלים, מיסודה של קרן וולפסון (ראש כולל נוסף הוא תלמידו הרב זבולון שוורצמן). לכולל תוכנית לימודים המכשירה אברכים לשמש כרבני קהילות. הוא מוסר שיעורים במוסדות העוסקים בקירוב רחוקים בחו"ל כמו בישיבת תורת חיים במוסקבה.

בשנת 2001 ייסד את ישיבת "שב שמעתתא" בראשותו. ראשי התיבות של הישיבה מנציחים את בתו (שולמית שפירא) שנפטרה בגיל צעיר. צוות הישיבה מורכב מתלמידיו. הוא עומד גם בראשות ישיבת "פתחי עולם" לחוזרים בתשובה, השוכנת במרכז ירושלים ובה כשישים תלמידים. היא נוסדה על ידי הרב שפירא בשנת 2010 בעיר העתיקה. צוות הישיבה כולל את תלמידיו הוותיקים, בהם הרב אליהו מאיר פייבלזון כראש ישיבה, הרב דן צבי שטיינברגר והרב דוד פרנק.

הרב שפירא נמנע בדרך כלל מייעוץ לאנשים, מלבד בחורים שנפלטו ממסגרת הישיבה. על תלמידיו נמנה בעבר הפילוסוף החוזר בתשובה בני לוי.

בשנת 2013 הוגש נגד הרב שפירא כתב אישום שבו הוא מואשם בעבירה של שידול לחבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום הוא הורה לתלמידיו לתקוף אישה כבת שבעים שבה חשדו כי היא מעורבת ברשת פדופילית ובהטפה לנצרות.^[2][3]

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שפירא מושפע מספרי קבלה בכלל וקבלת הגר"א ותלמידיו בפרט, כתבי המהר"ל וספרי חסידות, ובמיוחד הספר מי השילוח של רבימרדכי יוסף ליינר מאיזביצא וספרי רבי צדוק הכהן מלובלין. בשיעוריו הוא נוהג לפרש את דברי חז"ל, תוך הבאת הקשרים משלימים ממקומות אחרים בתלמוד ובמדרשים, בספרי הקבלה ובספרי המחשבה.

הרב שפירא ידוע בכוח הזיכרון שלו, והוא מצטט בשיעוריו בעל פה קטעים מהתנ"ך, התלמוד וספרים נוספים. שיעוריו נמסרים בעבריתישראלית, או בעברית בהגייה אשכנזית, ביידיש ואף באנגלית - לפי השומעים. דרכו לחזור על רעיונותיו כמה פעמים במהלך השיעור,  כאשר בכל פעם הוא מדגיש ומחדד נקודות נוספות בנושא הנידון.

רבים משיעוריו נמסרים כסדרות, הנמשכות לעתים שנים. כך למשל, סדרת השיעורים על פרקי אבות כוללת כארבע מאות שיעורים ונמשכה קרוב לעשרים שנה. הסדרה על התפילה כוללת כשישים שיעורים וכמוה גם סדרות בנושאי אמונה, י"ג עיקרים ועוד.

הרב שפירא עוסק רבות בהתייחסות ההשקפה היהודית לנושאים אקטואליים. הוא הקדיש שיעורים לאינתיפאדה השנייה, לפיגועים במגדלי התאומים בארצות הברית ולצונאמי הקטלני באוקיינוס ההודי.

הפצת תורתו בציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב שפירא אינו נוהג להוציא לאור את שיעוריו, אך הם מוקלטים ומופצים בציבור החרדי בקלטות וב-MP3. חלק משיעוריו מועברים בשידור חי בעזרת מערכת קול הלשון. מספר שיעורים שבועיים משודרים בחו"ל.

כמה מתלמידיו הוציאו לאור ספרים המבוססים על שיעוריו:

• אפיקי מים - על המועדים. סדרת ספרים שנכתבה על ידי הרב ראובן שמלצר, ויש בה הסכמה של הרב שפירא המעיד כי: "הדברים  שלפנינו נמסרים כפי שהושמעו ובהבנה נכונה".
• ממעמקים - על התורה. נכתב על ידי הרב אלכסנדר מנדלבוים, שהרכיב את רעיונותיו של הרב שפירא עם רעיונותיו שלו עצמו,  כעדותו בהקדמה לספר.
• רעה אמונה - על י"ג העיקרים. נכתב על ידי הרב מנחם שלנגר, ומבוסס בעיקר על סדרת שיעורים שמסר בנושא זה לבעלי תשובה בישיבת אור שמח. הספר עבר את ביקורתו של הרב שפירא, שאף כתב הקדמה לספר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• אשכול אודותיו בפורום אוצר החכמה
• אתר ישיבת "פתחי עולם"

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דבריהם הם זכרונם. דברי תורה ששמעתי כמה פעמים מפי ר' משה שפירא זצ"ל, אני כותבם כאן לעילוי נשמתו. יהי זכרו ברוך.

הרמב"ם כותב שכל המאמין על פי האותות יש בו דופי, משום שיתכן שהדבר יעשה בלאט ובכישוף, ובמה האמינו ישראל? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר וכו'. כך גם הרמב"ן כותב שההוכחה לאמיתות התורה היא בכך שלא יתכן שאב מוסר לבנו דברי שקר וכו'. לכאורה הדברים תמוהים, שהרי אנו יודעים היטב שגם בכך אין הוכחה ממשית, והרבה התחנכו בצל היהדות ועזבו אותה, הרבה קיבלו את מעמד הר סיני ולא ראו בכך כל הוכחה, והרבה היו במעמד הר סיני או שמעו עליו וכפרו בעיקר.

אולם, המשמעות האמיתית של אמונה, כפי שחז"ל אומרים על משה שהתנבא ב"זה הדבר", היא כשמגיעים למצב שלא 'מדברים על' אמונה אלא שמדברים 'את' האמונה. דהיינו, שהתורה לא הופכת להיות גוף ידע שאותו מחלקים לסובבים, לבנים ולתלמידים, אלא היא מהות מסוימת של חיים. כשאדם חי את מציאותו של ה' הוא חי מציאות 'אמיתית', משום שמדובר במחויב המציאות, והוא חי את המציאות האמיתית הזאת באופן אבסולוטי. אין הוכחה למציאות הזאת דרך העברת ידע, שהרי בזה ניתן לכפור, העברת התורה ומסירתה לא עוברת דרך הידע שמעבירים אלא דרך חיים שיש בהם נוכחות ממשית של האל.

הדבר הזה הוא ברמה של ברירות מוחלטת, כמו שאדם יודע בקיומו של עצמו, של ה'אני' שלו, כך אדם שחי את האמונה חי את נוכחותו של הקב"ה באופן בלתי אמצעי. אין הוכחות לאמונה דרך אמצעים וראיות חיצוניות שמוכיחות את הדבר, ההוכחות לאמונה הן מן האמונה עצמה, מן הדבר עצמו, העובדה של האמונה איננה עובדה במישור של המציאות הטבעית, ששם מוכיחים ונותנים ראיות, אלא מדובר במשהו שהוא מעבר להוכחה ולראיה. זאת היכרות בלתי אמצעית.

ולהפך, כל הוכחה וראיה לאמונה בדרך של היקש "יש בה דופי" והיא מגרעת את האמת הפנימית של האמונה, משום שברגע שממירים פנימיות בחיצוניות, החיצוניות מעמעמת א הפנימיות ומטשטשת אותה, והופכת אותה לבעלת דופי. זאת הכוונה "רואים את הקולות". לא מדובר בקולות נשמעים, קולות הניתנים להסבר ולייצוג, אלא בקולות פנימיים הנתונים לראייה, והם 'האמת עצמה', במובן זה שלא דמי תא חזי לתא שמע.

ומעמד הר סיני אינו דורש התייחסות בכלים היסטוריים, כאירוע שאירע, כי בכך אין כל ערובה לאמונה. הערובה של האמונה תהיה שאופן מסירת התורה תהיה בצורה של קבלת התורה, ולכן חז"ל אומרים שיש ללמוד את התורה "כנתינתה בסיני", דהיינו הצורה שבה לומדים תורה, כשלא לומדים אותה כאוסף של טיעונים, אלא לומדים אותה כדבר ה' וכחפצא של קדושה, "באימה, ברתת ובזיע", זאת המהות של מעמד הר סיני, וזאת האמונה הפנימית "שאין בה דופי".

ולכן האמת של התורה נמסרת במסורת, שלא כמו האמת המדעית שנמסרת על ידי גופי ידע, ראיות, טיעונים והוכחות, האמת התורנית שייכת למקום שהוא על חושי, ולכן אי אפשר לשכנע לו על ידי חושים. האמת הדתית היא אמת פנימית הנוסעת מתוך הפנימיות של העוסק בה ודבקותו במה שמעבר לעולם שבו יש הוכחות, אנאלוגיות וראיות. עולם שיש בו מהות של אמיתיות בלתי אמצעית. האמיתיות הזאת היא היא החוויה של האמונה, והיא זאת שנמסרת במסורת כפי שאמר הרמב"ן, שאב לא משקר לבנו, שאין הכוונה לסיפור ולאירועים, אלא הכוונה היא לתורה עצמה. כפי שהקב"ה נותן את התורה למשה, כך משה מעביר אותה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'. דרך העברה הזאת היא בצורה שמעבירים דבר מה ממקום אחד למקום אחר, לא בצורה של העברת ידע, אלא בצורה של עובדה מסוימת שמתניידת ממקום למקום. ולכן ה'אירוע' של מעמד הר סיני מתנייד ממקום למקום ועובר מאב לבן.

תנצב"ה.