"רבי משה זה לא סיפור, רבי משה זה מהלך", זה המשפט ששמענו השבוע שוב ושוב מתלמידיו של הגאון רבי משה שפירא זצ"ל, כשניסינו לשרטט קווים לדמותו עבור קוראי 'כל הזמן'. התלמידים הרבים, שהופתעו אחרי פטירת רבם לגלות עד כמה הם רבים, התקשו לספר על דמותו, ולא רק בגלל האבל הכבד בו היו שרויים. "הייתה לו הנהגה של מלכות, הוא לא היה יושב ומספר סיפורים, חושף את צפונות ליבו לתלמידים", הסביר אחד מתלמידיו. "מי היה רבי משה, אני לא יכול להגיד לכם, אבל מי היה רבי משה בשבילי, זה כן", מסביר תלמיד אחר. ולכל תלמיד יש את המבט שלו, את ההבנה שלו.

"הכלל הגדול שלו היה חוקי האינטלקט, הוא שנא טיפשות. כל בדל של טיפשות, ממש הרגיז אותו", מסביר תלמידו הרב סנדר אוריצקי, רבה הראשי של בלארוס לשעבר. "רב משה היה אדם מובלג, אבל היית יכול לקרוא מהפנים שלו כל כך הרבה דברים, כשהיה נשאל שאלה טיפשית היית יכול לראות את הסבל בפניו".

בגלל האינטלקט, השנאה לטיפשות, לנבערות ולעדריות, רבי משה לא היה עונה תשובות לשאלות שנשאל, "הוא היה נותן פתח לעולם. מראה לך את הדרך, אבל לא הולך אתך", מגדיר הרב אוריצקי. "הוא גידל אנשים מבוגרים, לא תינוק שמחובר לאימו", מסביר תלמיד נוסף. "בציבור החרדי מקובל לשאול רב על כל דבר קטן, רבי משה הדגיש בתשובותיו לתלמידיו שהוא לא כזה. הוא רצה שהתלמיד ידע לענות לעצמו, לבחור בעצמו". וכשהתלמידים היו בוחרים, ובוחרים בתשובה הנכונה, רבי משה שמח, התמוגג.

"רבי משה היה איש של סדר", מגדיר אחד מתלמידיו המובהקים, "הכול אצלו היה מסודר, ברור ונקי. היית יוצא מהשמועס' ופתאום רואה את הסדר, את המהלך, בדברים היומיומיים".

"השיטה של רבי משה באופן עקרוני הייתה שכל אדם באשר הוא אדם צריך לבטא את הצלם אלוקים, את המיוחד שבו, את הכוחות שבו, בעיקר את הכוחות הרוחניים. רבי משה היה אישי מאוד. מאוד סגור ופרטי מחד, ומאידך מאוד עודד והעריך עשייה למען עם ישראל, עשייה רוחנית, עשייה תורנית. לשיטתו, מי שיכול לעשות ולא עושה כמו מי שיכול ללמוד ולא לומד", מסביר הרב הרב ישעיה שטיינברגר, ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונת דניה ורמת שרת, ותלמידו של רבי משה קרוב ליובל שנים. "רבי משה העריך מצוינות, ביטוי עצמי. לא רק העריך, הוא ראה זאת כחובת האדם בעולמו".

השיעורים והשתיקות

סדר יומו של הגר"מ זצ"ל היה עמוס בשיעורים, תלמידיו לא יודעים להגיד את המספר המדויק של השיעורים אותם היה מוסר בשבוע, שכן רבים מהם היו סגורים בפני הקהל הרחב, אך להערכתם מדובר על כ-40 שיעורים שבועיים. השיעורים לא רק שהיו סגורים בפני הקהל הרחב, אלא גם בפני התלמידים. היו תלמידים שהשתתפו בסדרת השיעורים על אבות, אבל לא הורשו להשתתף בשיעור על י"ג עיקרים וכן הלאה. אולם שיעור אחד היה פתוח לקהל הרחב, השיעור השבועי בכל יום חמישי בבית הכנסת 'משכן משה' ברמת שלמה.

"לשיעוריו הגיעו רבים, תלמידים מכל רצף הסקאלה של הדתיות. מחובשי כיפה לעתים רחוקות, עד לרבנים חשובים", מספר אחד מתלמידיו הנמנה על קהל שומעי שיעורו במשך שנים ארוכות. בין תלמידיו הרבים היה הפילוסוף הצרפתי הרב בני לוי ז"ל. לוי, שהיגר ממצרים לפאריס, היה פעיל מרכזי במרד הסטודנטים שהבעיר את צרפת במאי 1968 וכונה אז פייר ויקטור. בהמשך היה למזכירו ויד ימינו של הפילוסוף ז'אן-פול סארטר, ובמהלך עבודה משותפת נחשף ליהדות והחל לחזור בתשובה. הוא עלה לישראל ועבר להתגורר בשכונת בית וגן, שם הכיר את הגותו של רב משה שפירא והיה לתלמידו.

לוי, שנודע כבקיא בפילוסופיה הכללית, היה יושב בשיעוריו של רבי משה כתלמיד לפני רבו, ולא אחת היה רומז לשכניו במהלך השיעורים: "הנה כאן הוא פותר את הבעיה שלייבניץ השאיר" או "זו התשובה האמיתית לפרדוקס שקיים אצל אפלטון" וכדומה.

"רבי משה היה ידען עצום", מסכם אחד מתלמידיו. את שיטתו ינק תחילה מדודו, הגאון הרב אליהו אליעזר דסלר, כשלמד בפוניבז', אך ניתן היה לשמוע בשיעוריו הרבים כיצד הוא משלב רעיונות מרבי יצחק הוטנר, מרבי צדוק הכהן מלובלין או אפילו מפילוסופיה כללית. "השיעורים של רבי משה היו סינתזה של הגות יהודית. את המקורות שלו הוא שאב בעיקר מהרמח"ל, המהר"ל, הגאון מוילנא והלשם, אבל הוא שילב שיטות נוספות, כמו רבי צדוק הכהן, ה'שפת אמת' וגם פילוסופיה כללית", מסביר אחד משומעי שיעוריו הקבועים. "רבי משה לא היה אומר מה המקור לדברים, ואם זה חידוש שלו או שהוא מצטט רעיון של מישהו אחר, אבל מי שהיה בקיא ומי שידע, ראה שרבי משה משלב בשיעורים שלו עמקות וידע נרחבים מכל מכמני התורה והחוכמה".

"רבי משה היה אדם אינטנסיבי, לפעמים תקיף מאוד, דיבר הרבה פעמים בשקט מתוך סערת רגשות ותוך כדי הדיבור הבהיר את עצמו. הוא תמיד חי על טורים גבוהים", אומר הרב שטיינברגר. "הוא היה אדם נינוח, אבל מבחינה רוחנית הוא היה אדם עם מתח עשייתי וחשיבתי מתמיד. הוא מאוד גירה את המחשבה. אני קרוב ליובל שנים תלמידו ואני לא זוכר שיעור שלו שיצאתי מבלי שבלוטות החשיבה התעוררו. תמיד הוא השאיר אותך עם שלוש נקודות. כלומר, היית שואל את עצמך 'כיצד אני ממשיך את זה'".

"השיעורים של רבי משה היו מעמד הר סיני", מתאר תלמיד נוסף. "בהיכל הייתה שוררת דממה, ורבי משה היה נעמד, מתחיל פסוק, שותק, מסביר ושותק, רוצה לראות שתלמידיו מבינים את המסר, ואז חוזר על הרעיון בניסוח שונה ושוב מטעים ומודד את מילותיו".

במהלך השיעורים נהג רבי משה לשתוק, שתיקות שהפכו לסמל של השיעור. "הוא רצה להבהיר לשומעיו, כאן יש נקודה שצריך להתבונן בה, להפנים אותה. כלומר, היא נראית פשוטה, אך לא כן", מסביר תלמידו הרב סנדר אוריצקי.

את השתיקות מסביר הרב שטיינברגר, בכך שהן הביאו לידי ביטוי את הרצינות, "אבל מעל הכול את סערת הרגשות. הרצון לסדר ולהבהיר את הדבר עוד יותר, כי דיבר על דברים עמוקים, חייב אותו תוך כדי דיבור להיות בהיכון והשתיקה סייעה לו".

"גם החזרות שלו על משפטים שוב ושוב בשיעור, מטרתן הייתה להאיר נקודה נוספת, פרשנות אחרת, לגרום לתלמידים להבין שיש כאן רעיון שיתכן כי הוא נראה פשטני במבט שטחי, אך לא כן הוא", מטעים אחד משומעי לקחו הקבועים.

אבל לא רק השתיקות, אלא גם המילים. בעשרות שיעוריו השבועיים והשיחות הארוכות מדד רבי משה את מילותיו בזהירות, מעניק להם עומק ומשמעת. "הוא לימד את הציבור שיש משמעות למילים, לניסוח ולמבנה", אומר תלמידו אודי הרשלר ל'כל הזמן'.

המעניין הוא שרבים משיעוריו רבי משה לא הכין. הרב שטיינברגר מספר כי הוא זוכר מקרה אחד בו ניתן היה לראות כיצד הוא מוסר שיעור 'על המקום'. היה זה באחד מימי השלג בירושלים, חלק משומעי השיעור, שיועד לר"מים, לא הגיעו, ובשל כך הציע אחד התלמידים שהרב ידבר על שלג. "רבי משה התחיל לדבר על שלג בראי ההלכה והמשמעות שלו. את שאר השיעורים לא ניתן לדעת אם הכין קודם, אבל באותו שיעור היה ניתן לראות בחוש כיצד הוא מוסר שיעור ללא הכנה".

למדנותו

רבים טעו לחשוב כי רבי משה שפירא כוחו היה רק במחשבה, בהגות ובאגדה, אך לא כן הוא, רבי משה היה ידען בכל חלקי הש"ס והפוסקים. כבר מגיל צעיר נודע כמתמיד עצום. בהגיעו לישיבת חברון מפוניבז' הסתובבה שמועה בישיבה, "בא לכאן בחור צעיר שיודע נשים נזיקין בעל פה".

הוא ניחן גם בזיכרון נפלא, ובשיחות היה ניתן לראות כיצד הוא מצטט קטעים שלמים מש"ס, פוסקים וספרי מחשבה מהזיכרון. בהקשר זה מסופר עליו כי פעם בעת שהיה בחתונה ספרדית יחד עם ראש ישיבת תפרח, הגר"א פילץ, כבה החשמל באולם בעת שהרב פילץ היה באמצע קריאת הכתובה. "רבי משה המשיך את קריאת הכתובה בעל פה מאיפה שרבי אביעזר הפסיק", סיפר אחד מהנוכחים.

במשך עשרות שנים נהג להתפלל נץ בכותל המערבי, את הדרך הלוך ושוב ניצל ללימוד. הוא היה לומד מהגמרא ומסביר ליושבי הרכב, וכך סיים מספר פעמים את הש"ס רק מאותן דקות של נסיעה.

סיפרו כי אביו, הרב מאיר יצחק זצ"ל, אמר עליו פעם, "מוישל'ה שלי כבר ידע בגיל 15 את 'החזון איש' על הלכות שבת ישר והפוך". כאמור, הסיבה לכך שלמדנותו הייתה פחות ידועה, היא בגלל שיחותיו הרבות בהשקפה. יצוין כי באופן דומה רבים חושבים כך על רבו וחברו, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל.

הבריסקער

רב משה היה בריסקער, קובעים תלמידיו. הדקדוק שלו בהלכה בכל פרט הגיע מבריסק. בראש השנה היו מגיעים לביתו בעלי תקיעה כדי לתקוע את הנוסחים השונים. בסוכות הוא היה מנענע על אתרוג הדר שבהדר וכו'. אבל לא רק בדקדוק הלכה הוא היה בריסקער, גם בלימוד הוא ראה את עצמו כתלמיד של הבריסקער רב. "רבי משה היה בריסקער. הוא היה בעל אישיות וצורת חשיבה של למדן. הוא ניגש לחיים בצורת מעמיקה", מגדיר הרב שטיינברגר.

כך למשל נהג שלא להצביע בבחירות, שכן ראה את הגרי"ז סולובייצ'יק כרבו. תלמידו הרב אוריצקי מספר כי זכור לו בעת שאורי לופוליאנסקי ניצח בבחירות לעיריית ירושלים, תושבי העיר החרדים חגגו את הניצחון. למחרת בפתח שיעורו אמר הרב, "וכי עד היום היה לא טוב, ומהיום יהיה טוב?!"

בהקשר זה מספר תלמיד כי "באחד משיעוריו הוא ביקש שיביאו לו תנ"ך, וכשהובא לו תנ"ך שחולק בצה"ל הוא נופף בידו לאות ביטול וביקש תנ"ך אחר. אך למרות גישתו זו רב משה ידע להעריך את רבני הציונות הדתית, הוא לא ביטל אותם רק בגלל האידאולוגיה שלהם". תלמיד מאחד הכוללים שלו זוכר כיצד סיפר פעם כי הוא שולט בכל כתבי הרב קוק.

אבל רבי משה היה רבגוני, לא רק בריסקער, אלא גם אב ומלך. אחד מתלמידיו הקרובים ביותר סיפר בשבוע האחרון, כי "הפטירה של רבי משה קשה לי יותר מפטירת אבי. הוא היה האב הרוחני שלי, אבל לא רק". בשבעה בביתו שבבית וגן ניתן היה לראות תלמידים מובהקים מופתעים לגלות שמלבדם רבים חשו קשורים אליו כבן לאביו. לדברי אחד התלמידים, "כשהרב היה יושב בשיחה עם תלמידו הוא היה מעניק לו את תחושת החשיבות והשייכות הכי גדולה, כל כולו היה עם התלמיד, אבל הקשרים היו ממודרים, תלמיד אחד לא ידע על משנהו".

"אף פעם לא היה מושג שהוא ידבר עם כמה תלמידים ביחד בעניין מאוד פנימי עמוק, זאת למרות שהיו שותפים לאותה בעיה. הוא שוחח עם כל אחד לחוד", מסביר הרב שטיינברגר. "הוא נתן לתלמידים את התחושה של תשומת לב, וכעבור 5 דקות נתן את אותה תחושה למישהו אחר".

קירוב וביקורת

רבי משה ראה בחשיבות רבה את עניין קירוב רחוקים, הוא קירב כל אדם, בהתאם לשיטתו שכל אדם צריך לבטא את כוחותיו הרוחניים, אולם מעניין לשמוע את הסברו של הרב שטיינברגר. "הוא היה אדם עם חוש ביקורת מאוד חריף, והיו לו השגות על דברים שנעשו בציבור שלנו, ובאיזה שהוא שלב הוא הגיע למסקנה שעם האנשים שעברו את השיטה על הליקויים שבה אין לו הרבה מה לעשות, אבל לתינוקות שנשבו, שכעת מתחילים מאלף בית, אפשר להנחיל להם שיטה מתוקנת".

בהקשר זה, ניתן להבין את הסיפור הבא: אחד מתלמידיו שחזר בתשובה סיפר כי הגיע לרבי משה ואמר לו, "אני חש שהעולם החרדי זה המקום שלי מבחינת קיום תורה ומצוות, אך אני בודד מבחינה חברתית". רבי משה שאל אותו כמה שנים חלפו מאז חזר בתשובה, וכשהלה השיב 5, אמר לו, "אתה רק 5 שנים בחברה החרדית ומרגיש בודד, אני נולדתי כאן ועדיין חש בבדידות".

אך הביקורת לא נועדה לשם ביקורת, כל כולה הייתה לצורך עשייה משופרת ומתוקנת יותר. כשחש שהטיפול בנוער לא מושקע באופן נכון, הקים את "שב שמעתתא", וכשחש שהמלמדים לא יודעים כיצד ללמד הקים את כולל "זיו התורה", שנועד ללמד אברכים כיצד ללמד. בכולל ישבו אברכים בוגרי ישיבות חרדיות לצד בוגרי ישיבות ציוניות דתית. בכולל לימד כיצד להנחיל לדור הבא את היהדות והעומק שבה.

"לרבי משה הייתה חשובה האמת, התוכן, אף פעם הוא לא ראה ערך בדברים שנעשים בשם החברה", מספר הרב אוריצקי, "זכור לי שכשהייתי ר"מ במחלקה הרוסית ב'אור שמח' רימזו לי מההנהלה שעלי להחליף את בגדי הצבעוניים. ניגשתי לשאול אותו מה לעשות והוא השיב 'תצפצף עליהם'. הרב הדגיש שאעשה זאת בצורה שלא תכעיס את ההנהלה. אם אני מבין נכון, הוא התכוון בתשובתו לומר לי, 'הלבוש שלך בסדר גמור, אל תחשוב שאתה חריג'".

דוגמה נוספת מספר תלמיד אחר, "חזרתי בתשובה, ונאמר לי כי אסור לשמוע מוזיקה של גויים. היה לי מאוד קשה עם זאת, אני איש מוזיקלי , והמוזיקה החרדית, הקצב שלה והמוזיקליות שבה, לא התאימה לאוזני. ניגשתי לרבי משה, והוא השיב לי, 'מה הבעיה? עדיף לשמוע מוזיקה טובה מפופ חרדי'".
יש הטוענים כי בשל דבריו אלו נוצרה מתיחות בינו לבין מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעניין לציין כי תלמידו הרב בני לוי ז"ל סיפר כי בעת שלמד עימו חברותא שמע ממנו ביקורת על שיטתו של הרב שך, אך ביום פטירתו – ראה אותו שב מההלוויה כשבגדיו קרועים, כדין תלמיד שקורע על רבו.

קבלה לעם

רבי משה שילב בשיעוריו מקורות רבים מהקבלה, אך נלחם נמרצות נגד ארגונים שונים שניסו להוריד וללמד קבלה לעם. אחד מתלמידיו נכנס פעם לנוחיות בביתו בשכונת בית וגן, לחרדתו גילה במקום ספר עם שמות קודש. אותו תלמיד פחד לשאול את רבי משה על הספר והחליט לבלום את פיו. לאחר אותו מקרה יצאו התלמיד ורבו לנסיעה, רבי משה שם לב שפניו של התלמיד אינם כתמול שלשום ושאלו, "מה קרה?" התלמיד סיפר על הספר עם שמות הקודש, ורבי משה השיב, "מדובר בספר עם שמות טומאה, כתב אותו יהודי 'קבליסט' מלוס אנג'לס".

למרות מלחמתו, כשביקשו תלמידיו להיאבק בכוונתו של ד"ר ברג לפתוח מרכז לקבלה באמצעות הקמת מכון קבלה מתחרה, בו ילמדו ספרים שהם על גבול הקבלה, השיב רבי משה "באף מקום בתורה לא כתוב שלצורך מאבק בשקר מותר לשקר".

רבי משה של רוסיה

מקום חם במיוחד היה שמור בליבו ליהודי רוסיה. זה החל בארגון "מסילות עליה – בני תורה למען יהודי רוסיה", המשיך במחלקה הרוסית בישיבת "אור שמח" ובשנים האחרונות במעורבותו בישיבת "תורת חיים" שבמוסקבה.

ראשוני תלמידיו הרוסיים בישיבת 'אור שמח' מספרים כי עבורם הגאון רבי יצחק זילבר זצ"ל היווה דמות אם, ואילו הגר"מ שפירא זצ"ל היווה דמות אב. "רבי משה הבין מהר מאוד שהתלמידים הרוסים זה לא מה שהוא הכיר, הוא התבטא פעם 'בהכול אני מבין, אבל לא בכם הרוסים'", מספר הרב אוריצקי. מני אז רב משה התייעץ עם הרב זילבר באשר לתלמידים אלו

בשיחה שערך 'כל הזמן' עם הגאון הרב משה לבל, ראש ישיבת "תורת חיים", הוא מספר על החיבה העמוקה שחש הרב לישיבה. "את הקשר עם הישיבה הוא החל בכך שפרש את חסותו הרוחנית על המקום מרחוק. מרבית הצוות הרוסי למד אצלו ב'אור שמח', והם התייעצו עמו רבות. בעשר השנים האחרונות הוא החל להגיע פיזית מספר רב של פעמים בשנה לישיבה, וכשהוא היה מגיע זה לא רק לישיבה, הוא היה מסתובב בכל רחבי מוסקבה למסור שיעורים".

"הקביעות שלו הייתה להגיע בפסח לישיבה, וכאן הוא היה עורך עם התלמידים את ליל הסדר. הוא היה אומר שכאן ניתן להרגיש את יציאת מצרים, כיצד אחרי עשרות שנים של חורבן ושיממון קמה כאן קהילה יהודית תוססת. רבים חושבים שרבי משה הגיע לכאן כדי לנוח, אבל הם טועים. מיד כשהיה מגיע היו התלמידים ניגשים אליו לשאול אותו שאלות, ובכל יום, כולל ערב פסח, היה מוסר שיעורים ברחבי העיר. הסדר יום שלו כאן היה מורכב משיעורים ומשיחות עם התלמידים, ובין לבין ישב ולמד בהתמדה עצומה. האור בחדרו כמעט ולא כבה, הוא מיעט מאוד בשינה".

מה היה הקשר שלו עם בחורי הישיבה?
"רבי משה היה גאון אדיר, השיעור שלו היה קשה להבנה עבור תלמידי חכמים, אבל כאן עם התלמידים היה שונה, לא שהוא היה יורד אליהם, הוא היה מעלה אותם אליו. במשך שעות ארוכות ישב עם התלמידים והקפיד שיבינו את דבריו. הרעיון שלו היה להראות לאנשים את עומק התורה, לא לספר להם סיפורים על יציאת מצרים, אלא להסביר להם את המהות, את עומק המושג.

"היה לו שיעור חופשי, שיכל להימשך ארבע חמש שעות, במהלכו הוא נשאל על ידי התלמידים כל שאלה אפשרית, משאלה חשובה לשאלה קטנה. במשך כל השיעור הוא היה יושב ועונה לתלמידים בנועם ובמתיקות. ההנהגה שלו כאן הייתה שונה לחלוטין מההנהגה עם תלמידיו בארץ ישראל. כאן היה מסתובב כאיש בין האנשים, יושב ואוכל עם התלמידים את כל הארוחות. בשום אופן לא הסכים שמישהו יכין לו כוס קפה. מאוד מאוד השתדל להיות בגובה העיניים, וזה היה הכוח שלו. את המקרים הקשים היינו משאירים לפסח. היינו אומרים לתלמידים שהתלבטו, חכה חודש חודשיים, יבוא לכאן הרב שפירא מישראל. מה שעשינו בחודשיים הוא היה עושה ברבע שעה".

"לפני מספר שנים היה בחור שגנב את האפיקומן, לשאלתו מה הוא מבקש, השיב 'אני רוצה ללמוד עם הרב חברותא כשאני מגיע לארץ'. מדובר בבחור שבקושי ידע להגיד את המילה 'חברותא', ואכן הם קבעו חברותא. התלמיד אפילו לא הבין שהוא זכה במשהו חריג בגלל הנהגתו עם התלמידים. חלק מהאנשים היו רואים פעם ראשונה בפסח מצה, והוא היה יושב איתם בסבלנות ומסביר להם את עומק המושג. בכל יום היה מוסר לתלמידים שיעור גמרא בעיון, שיעור קשה להבנה גם לאברכים רגילים, אבל הוא לא וויתר, הוא הסביר שוב ושוב עד שהם יבינו".

מה היה הקשר של הרב לעשירי רוסיה?
"חיפשנו אדם ברמה גבוהה שיוכל להסביר לעשירי רוסיה היהודים על היהדות, ובדיוק בשביל זה התאים רבי משה. כשהוא היה מגיע הוא היה נפגש עם קבוצה מהם, חלילה לא לצורך מגבית או איסוף כספים, אלא אך ורק לקרב אותם לאביהם שבשמים. במשך שעות הוא והרבנית היו מנהלים שיחה אינטלקטואלית עימם. הם היו שואלים שאלות קשות, בכל נושא, ותמיד הוא התמצא וידע לענות, אפילו בשירים רוסים".

התלמיד שלא פגש את רבו

אחד מתלמידיו הרבים של הגר"מ שפירא זצ"ל הוא המוזיקאי הנודע יוסי גרין, אך בשונה מתלמידים אחרים, הוא מעולם לא פגש את רבי משה או שוחח עמו.

בראיון ל'כל הזמן' מספר גרין על רבי משה מנקודת מבטו. "לא פגשתי את רבי משה בחיים, אבל אני לומד את השיעורים שלו כבר 6 שנים", מספר גרין. "שלושה אנשים שולחים לי את הסיכום של השיעור, וכל שבוע יש לי שלוש השקפות שונות על אותו שיעור, כשאני מסיים ללמוד את שלושתם אני מכיר את השיעור טוב משלושה צדדים".

כיצד התחלת ללמוד את שיעוריו של הרב? 
"אני מאוד מתעניין בהגות יהודית ושמעתי שהוא 'הרב המסתורי של כל בעלי ההשקפה'. אמרו לי שאם זה מעניין אותי אני חייב להשיג את שיעוריו של הרב".

"כך השגתי מישהו ששלח לי את השיעור וכל יום שישי בבוקר הייתי רץ למחשב לראות אם קיבלתי אותו. בהמשך בן אדם נוסף משומעי השיעור שמע שאני מתעניין והחל לשלוח לי גם את הסיכום שלו. בשלב מסוים שמעתי שיש מי שמתרגם את שיעורו לאנגלית, ופניתי אליו שישלח לי את השיעור, אך הוא אמר לי כי הרב אמר לו שלא ישלח את השיעור לכל אדם, אלא קודם ייפגש איתו ויראה אם הוא מתאים לכך. באחת הפעמים שהייתי בארץ נפגשנו ומני אז התחלתי קבל שלוש פרשנויות שונות לשיעור בכל יום שישי".

איפה השיעור נגע בך כל כך, שרצית להקיף אותו משלושה כיוונים?
"השיעור נותן לי את החיות כל שבת מחדש", משיב גרין. "אי אפשר לתאר את זה במילים, זה נותן השקפת חיים על העולם. ממש סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. השיעור הזה שינה את השקפת עולמי בוודאות. הוא מראה שיהדות זה לא הרבה פרטים, יש מסגרת והכל נמצא בתוך המסגרת, ואם יש מקומות במסגרת שאתה לא מבין, תדע שיש הבנה, אבל זה מתקשר לעוד הרבה פרטים. ואכן, כשהתחלתי ללמוד את השיעורים שלו התחלתי לראות איך כל הפרטים מתקשרים אחד לשני, כיצד היהדות היא מבנה מסודר".

מה החוויה שלך מהשיעור?
"בכל שבת הייתי לומד את השיעור אחרי התפילה, ואחרי שסיימתי הייתי הולך הביתה בצעדי ריקוד, הולך על הכביש ומנגן בדרך. אשתי הייתה פותחת את הדלת והייתה יודעת 'בעלי הבין את השיעור'".

זה קצת טראגי, קנית לך רב להשקפה, אבל לא פגשת אותו מעולם?
"בהחלט", מסכם יוסי גרין, "חסר לי מאוד שלא נפגשנו אף פעם", הוא מוסיף. על השאלה מה יעשה כעת משיב גרין, "צברתי שיעורים של 6 שנים, כך שעכשיו אקרא את השיעורים שוב ושוב, אין לי ספק שיש הרבה שיעורים שלא הבנתי, וכעת אקנה לי בהם הבנה חדשה".

17 בינו

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

הרב משה שפירא היה הדמות היחידה שענתה על הצורך בהגות חרדית עכשווית. תלמידיו, והשר לשעבר גדעון סער שלמד איתו בחברותא, מספרים על דמותו הייחודית של התיאולוג החרדי הראשי. שבוע לפטירתו

"אני לא יכול לספור את כמות האנשים שהעניקו ליהדות צ'אנס מחודש רק בגללו: צעירים מתחבטים שהיו בדרך החוצה והוא העניק להם תקווה ואמונה מחודשת שיש פה דבר אמיתי ועצום, שיש להם בתוך הבית אוצר בלתי נדלה. כתלמיד שלו הסתובבתי עם תחושת גבהות, עם גאווה על כך שיש לי חלק ונחלה בדבר הגדול הזה, שאני עוסק בדבר עצום ומופלא, הרבה מעל ומעבר ללוגיקה התלמודית המוכרת והשיח הישיבתי השבלוני. הייתה בשיעורים שלו חוויה של 'הביאני המלך חדריו'. הוא היה מכניס אותך אל האולמות הפנימיים של הארמון ותמיד הרגשת שעוד לא ראית כלום. זו הייתה תחושה פנטסטית, הוא הפך את היהדות לפנטזיה מופלאה. עשה מהלימוד שכרון חושים. הייתי משלם הון כדי לחזור אל הרגעים אחרי שיצאתי מהשיעור: מעופף, תחושת עליונות מחשבתית טהורה, ולפעמים גם עם בוז כלפי העולם. ר' משה היה יחידאי. אין בכלל מי שיכול להתקרב אל היכולות שלו".

אודי הרשלר היה תלמידו הקרוב של הרב משה שפירא, שהלך לעולמו במוצאי השבת האחרונה בגיל 82. הרב שפירא, איש ההגות הליטאי הבולט ביותר בדור האחרון, נולד בפתח תקווה למשפחה חברונאית–סלבודקאית מיוחסת. אביו היה אחיינו של הסבא מקלם ומתלמידי רבי נתן צבי פינקל. ר' משה למד בתלמוד תורה בפתח תקווה ובגיל 11 עבר ללמוד אצל הרב יוסף רוזובסקי. לאחר מכן למד בישיבת פוניבז' ובין היתר למד בחברותא עם משגיח הישיבה הנודע הרב אליהו דסלר, שחיבר את סדרת הספרים המוכרת "מכתב מאליהו". האגדה מספרת שהוא החזיק לרב דסלר את הידיים בעת פטירתו.

בעצת החזון איש עבר בשנת 1953 ללמוד בישיבת חברון, ובאותה תקופה יצר קשרים עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק (הגרי"ז). בשנת 1958 עבר ללמוד אצל הרב יחיאל מיכל פיינשטיין ואצל הרב יצחק הוטנר.

תלמיד אחר שלו, שביקש להישאר בעילום שם, מסביר שהוא נחשב מוביל השורה השנייה של מנהיגי הציבור הליטאי, אחרי דמויות כמו הרב אהרן לייב שטיינמן, הרב חיים קנייבסקי והרב שמואל אוירבך. לדבריו, "הוא היה מוערך מאוד אבל לא שותף בקבלת ההחלטות". הסיבה היא שהרב שך סלד באופן עקרוני מהגות ומחשבה ולכן הרב שפירא מעולם לא היה חלק מהמיינסטרים של גדולי הרבנים.

"למרות זאת הוא צבר הרבה כוח בשנים האחרונות בגלל הערך הסגולי שלו", מספר התלמיד. "הוא היה היחיד שענה על הצורך בהגות יהודית חרדית, צורך שהלך והתגבר בשנים האחרונות. הוא אמנם לא הראשון בתחום, קדמו לו הרב דסלר והרב הוטנר ולאחריהם הרבנים חיים פרידלנדר ושמשון פינקוס, אבל הם לא היו בסדר הגודל שלו. אף אחד לא יצר מחשבה הגותית מקיפה שמובעת בשפה חרדית ומתכתבת עם המחשבה החרדית בהיקף שלו".

‭"‬הצליח‭ ‬לגרום‭ ‬לך‭ ‬להרגיש‭ ‬שיש‭ ‬סוד‭". ‬הרב‭ ‬משה‭ ‬שפירא‭, �
צילום‭: ‬בחדרי‭ ‬חרדים

חיים של מידור

דגימה אקראית של שיעור שלו ביוטיוב מלמדת על המורכבות המחשבתית של האיש. בשיעור שמסר בעשרת ימי תשובה הוא הזכיר את הדברים מספר יצירה "וברא את עולמו בשלושה ספרים: בספר וספר וסיפור", והקביל אותם למדרגות הצדיקים, הרשעים והבינוניים שנידונים בימים אלו. די מהר הוא נכנס לדיון מעמיק בפילוסופיה של השפה, להבחנות בין הטקסט שכתב המחבר [ה"ספר" הראשון] לטקסט שקורא הקורא [ה"ספר" השני], בניתוח שמזכיר מאוד את הדיונים על השפה בפילוסופיה הפוסט–מודרנית: הקורא תמיד משליך את עולמו הפנימי על הטקסט והוא אף פעם לא באמת מסוגל לשחזר את כוונת הכותב המקורית. הטקסט המקורי הוא "עצמי", בבחינת "אנא נפשי כתבית יהבית" (אני את עצמי כתבתי ונתתי), והקורא מסוגל רק לפרש. יש כאן משחק עם תיאוריות כמו "מות המחבר" של רולאן בארט ועם שאלת מעמדו של הטקסט שבה עסקו רבות פוקו, דרידה והוגים נוספים.

את הפילוסופים שניסחו את השאלות הוא כמובן לא מזכיר בשמותיהם. גם התשובות שהוא נותן הן שמרניותקלאסיות, אבל הדיון עצמו מרתק דווקא בגלל שהוא מתרחש במערכת קואורדינטות שהיא רחוקה מאוד מזוהפילוסופית.

"אפשר בהחלט למתוח עליו ביקורת בנושא הזה. הוא לא סתם היה שמרן אלא אפילו פרה–מודרני במובן שהוא האמין בחשיבות הסתרת הידע. יש לחכמים מונופול על הידע ולא כל אדם ראוי לדעת הכול. הוא חי חיים של מידור ברמות מטורפות, כשמה שהוא חשף בפני אנשים קרובים הוא לא חשף בפני הציבור הרחב. מתארים אותו לפעמים כביישן ומופנם, אבל לדעתי הוא לא יכול היה להתבטא באופן אחר. הוא ידע אנגלית והיה חשוף לאקדמיה אבל לא ניסה לתת פרשנות פוסטמודרנית או להתמודד עם המערב בכלים שלו, אלא להגיב לשאלות של הפוסטמודרנה באמצעות העצמת התפיסות הקלאסיות. מתוך כך הוא עסק המון בפילוסופיה של השפה".

הייתה לו ביקורת על העולם החרדי?

"הייתה לו ביקורת סוציולוגית על העולם החרדי: על זה שלא עובדים, על ההשחתה שגורמת העניות. אבל הוא לא חשף את הדברים כי לא האמין שאפשר לשנות. הוא לא הרגיש שיש מישהו שיכול לקום ולהתמודד עם מערכות הכוח הפנימיות של העולם החרדי. ביקורת תיאולוגית לא הייתה לו, כי הוא היה התיאולוג הראשי של המגזר, ובסופו של דבר הוא בעצמו התנסח בשפה טוטליטרית ולא קיבל גישות אחרות בעולם הליטאי.

"מה שכן, הייתה לו פתיחות מעניינת לבעלי תשובה. פעם הוא אמר להם בשיעור 'חשבתי שאתם תשפרו את העולם החרדי מבפנים, אבל במקום זה רק נטמעתם פנימה'. מצד שני, כשמישהו דיבר איתו על פתיחת ישיבה תיכונית, הוא תמך אבל התנה את זה בגיבוי מהרבנים. הוא היה מפוכח והבין את מגבלות הכוח שלו".

מה לגבי היחס שלו לקבלה? כשהוא אמר בשיעורים "הרב" הוא התכוון לאר"י, וזה חריג בעולם הליטאי שבוהמיסטיקה מחוץ לתחום באמתלה של "אין לנו עסק בנסתרות".

"אין ספק שהוא היה מקובל עצום, אבל היחס הליטאי למקובלים מורכב יותר. גם הרב שך שחשש מזה הבין בשלב מסוים שהוא צריך לאמץ מקובלים חרדים, אלא שהדרישה האלמנטרית מהם היא שיתרגמו את השיח לשפה חרדית בכפל משמעות ולא ידברו בשפה אזוטרית. גם הרב דסלר והרב הוטנר עשו את זה לפניו, אלא  שכשהרב הוטנר דיבר על 'הרב' הוא התכוון לגר"א או לרמח"ל. במובן מסוים זה לא צעד חתרני אלא הפוך: הכנסה של הקבלה למסגרת הליטאית. כשאתה אומר 'הרב' ומתכוון לאר"י זה יכול להיות גם סמל סטטוס.

"מה שכן, אצלו זו הייתה מהות. הוא היה מיסטיקן במובן העמוק של המושג. הוא חלם בלילה על האר"י והתורות הללו היו רלוונטיות לו ברמה הקיומית ממש. הדמות היחידה שמזכירה אותו בהקשר הזה היא המהר"ל מפראג. כמו שהמהר"ל ניסח מחדש מושגים מהקבלה הטרום–לוריאנית והכניס אותם לעולם המחשבה היהודית, כך הוא עשה עם קבלת האר"י".

מה היו שדות ההתעניינות שלו?

"האמונה מאד העסיקה אותו. ההתמודדות עם העולם שבחוץ, עם ארכיטיפים כמו יוון ואריסטו ו'אחר', במובן של כל ה'אחרות' שמאיימת על האידיאות שלנו. אגדות חז"ל הן מקור הסמכות וציר הדיון העיקרי שלו. היצירה שלו מתמקדת בפרשנות מחודשת שלה. הוא עושה את זה דרך הגדרות מדויקות למושגים, חוזר על כל הגדרה כמה וכמה פעמים ומראה איך היא מתיישבת יותר ויותר טוב על הרעיון. הוא יוצר במובן העמוק של המושג, גם אם היצירה שלו לא שיטתית לגמרי וגם אם היא משתמשת בכלים חיצוניים בתוך שפה ותרבות שפחות רגילות בזה. אין היום אף אדם אחר בעולם החרדי שמגיע לו התואר הזה".

גדעון‭ ‬סער‭ ‬והרב‭ ‬משה‭ ‬שפירא‭, ‬ירושלים‭ �
1014

חברותא עם שר החינוך

אחד השידוכים המעניינים שנוצרו סביב הרב שפירא היה החברותא שהוא קיים עם השר לשעבר גדעון סער. סער: "זה התחיל כשכיהנתי כשר החינוך ונמשך כמה שנים עד לסוף כהונתי כשר הפנים. הייתי מגיע כל שבוע בימי שני אחרי הצהרים, בזמן הדיון במליאה בהצעות אי האמון. למרות שלו"ז של שר בממשלה הוא מאוד צפוף, הלימוד הזה כמעט לא התבטל. הוא הפך להיות לנווה מדבר במהלך השבוע הפוליטי והמיניסטריאלי האינטנסיבי".

מה למדתם יחד?

"לפעמים פרקי אבות, לפעמים גמרא, אבל בעיקר רמב"ם: ספר המדע, הלכות דעות, ספר המצוות. התרשמתי מאוד מהרוחב והעומק של הידיעות שלו, גם במקורות יהודיים וגם במקורות כלליים, בהיסטוריה ופילוסופיה יהודית וכללית. הלימוד איתו היה מאוד מעשיר ואינטרדיסציפלינרי, והיו לנו הרבה שיחות מעבר ללימוד על התקופה שבה אנחנו חיים. היה לו עניין גדול בחינוך ואני מניח שזו הייתה אחת הסיבות שהוא הסכים לקיים את המפגשים".

איזו חוויה נשארה לך ממנו?

"לא פגשתי אנשים חכמים כמו הרב שפירא. החכמה פשוט קרנה מהפנים שלו, היית רואה ממש את המחשבה בוקעת ממנו. הוא היה אדם עם מידות אישיות מאוד גבוהות והסתלקותו היא אובדן ענק. איבדנו את אחד היהודים הכי גדולים שחיו בתקופתנו. אישית אני מאושר שזכיתי ללמוד ממנו".

איילת כהנא, בוגרת מדרשת "יעוד" וסגנית עורכת ב"עולם קטן", הייתה תלמידה שלו מרחוק משך שנים רבות והגיעה ללוויה. "הרב ברוך דב פוברסקי מישיבת פוניבז' השווה אותו לר' יוחנן בן זכאי, ואמר שהוא מהיחידים שזכו לצפונות התורה. ההלוויה לא הייתה כמו לוויות של גדולי הדור אבל ההערכה של המספידים הייתה עצומה. הוא עסק המון במושגי בסיס כמו גלות וחורבן, אמונה וכפירה, והראה את המעלה שבנסתר שבנגלה על פני הנגלה שבנסתר. לפני שהתחלתי ללמוד את השיעורים שלו לא ידעתי שבמוסר יכולה להיות כל כך הרבה חיות. היית יוצא מהשיעורים שלו המום מכמה תורה אתה לא יודע, מלא ביראת שמים מטורפת, אהבת תורה ואהבת שמים.  את השיעור האחרון הוא מסר בליל תשעה באב, וסיים אותו עם פירוש 'בית הלוי' על פרשת ויגש, שאין גילוי כבוד ה' בעולם אלא בישועת ישראל. בעיתוי מצמרר הוא נפטר בפרשת ויגש".

הצלחת להגיע פיזית לשיעורים שלו?

"אני מחוברת אליו כבר הרבה שנים. לא יודעת אם ר' מוישה ידע שיש לו תלמידות ואין לי מושג אם הוא היה שמח מזה. הוא היה חרדי לכל דבר ועניין, והוא לא לימד בנות. מזל שהסיכומים וההקלטות זמינים".

להרגיש שיש סוד

אני שואל את אודי הרשלר על מקורות היניקה של הרב שפירא. "הם מגוונים ואולי אפילו סותרים. יש בו מיסודות הרציונליות הקרה של הרב מבריסק אבל הוא מקיף המון: כל ענפי החסידות, הקבלה, פילוסופיה יהודית וכללית. היתרון שלו על הרב הוטנר הוא בסינתזה המופלאה שהוא רקח. הבסיס אצלו זה הכבוד העמוק למילה: קח לדוגמה את השיעור על פרה אדומה שבו הוא עסק בטעמי המצוות. הוא מתחיל בפירוק לשוני עמוק של המילה 'טעם'. מה זה? 'סיבה' או 'חוש על הלשון'. מכאן הוא מתחיל לצלול. החברה החרדית עוסקת הרבה בהגדרות, אבל הוא התמקד קודם כול במילים: להבין נכון, להגות נכון, ללמוד לעומק את כל ההקשרים של המילה. לשון הקודש היא הבסיס לכל המחשבה שלו.

"הוא היה באמת יחיד בדורו, שהצליח לחשוף בצורה מופתית את מרבצי הזהב האינסופיים של השפה העברית. קשה לדבר עליו ולא להזכיר בנשימה אחת את המהר"ל שחידש את היכולת המופלאה והמסוכנת לייצר מטפורות מאגדות חז"ל ולהשתמש בהן. ר' משה נצמד לטקסט של האגדה, שהרי מעשי אבות סימן לבנים, ופשוט עשה את זה לתפארת.

"הוא הצליח לגרום לך להרגיש שיש סוד. לא לגלות את הסוד אבל לשכנע אותך שהסוד קיים, ושעומד בפניך אדם שיודע את הסוד. התפיסה העצמית שלו הייתה מאוד גבוהה. הוא ראה את עצמו כהמשך ישיר לאברהם אבינו, כאדם עם ייעוד מאוד ברור, לדבר אמונה ולהבהיר אותה לעולם כערך העליון של החיים. הוא לא עוד אחד, הוא חד בדרא. באמת חד בדרא".

מדוע קולו לא נשמע בסוגיות הפוליטיות?

"הוא השלים עם העובדה שהוא פונה אל הציבור החרדי ושהיכולת לשנות דברים מוגבלת, ולכן היה פחות ביקורתי. היו דברים שהוא לא היה מוכן להבליג עליהם כמו פגיעות מיניות. הוא זיהה בזה משהו שמאיים ממשית על המשך קיום החברה הזו ויצא למאבקים לא פשוטים עד שהוא הסתבך באופן אישי. לפני עשור ניסה להקים ארגון למאבק בפגיעות מיניות. הוא אמר לי, על זה אני אלך עד הסוף, כולל שיתוף פעולה עם המשטרה.

"מה שכן, היחס שלו למדינה היה לא מהחיוביים וההשפעות של הרב מבריסק ניכרו. באופן פרדוקסלי  הוא יותר קרוב לרב אוירבך, אבל זה בגלל האמונה העמוקה שלו במוסד 'מוסֵר השמועה'. יש דמויות שנבחרו להמשיך את המסורת, הן מה שיש ואיתן צריך לנצח. הוא העריך דמות כמו הרב שטיינמן, אבל הדבר המשמעותי ביותר לקיומו של העם היהודי לדידו הוא רצף המסירה, ואם יש משהו שעשוי לפגוע בו הוא יתייצב לימין הדמות של גדול הדור".

פורסם במוסף 'שבת' מקור ראשון ט"ו טבת תשע"ז, 13.1.2017