|
|
| נשלח ב-9/6/2004 15:24 |
|
| |
ווטו,
ליחס שכל=רגש,ובעיקר לביטוי החיצוני של יחס זה,מוקדש ספר אחר של הנ"ל ,"תורת האלוקות".
ולענין ה"ובכן",הדברים פשוטים:ככל שהעיונים מצטיירים במוח ביתר בהירות,הריהם מעוררים את כוחות הנפש,לעבודה,בנפש חפצה,באהבה וביראה,ובכך,שווה,למשל,ההגות החבדית,לשיחותיו בנושא,של הרש"ז מקלם על "כח הציור" המעורר ,אלא שלדעת חבד,משנתם עשירה לעין ערוך בהסברים ובמשלים,המתישבים על הדעת.[מובאית שם גם ראיה יפה מדברי הרמב"ם על היוצא למלחמה שאסור לו להגיע לידי פחד ע"י מחשבות בנושא]
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 16:01 |
|
| |
מו"נ
אם לדבריך יש משהו מובן ומושג במציאות נפשות כל האנשים שחיו אי פעם, ויושבים ונהנין היום מזיו השכינה.
למה יקשה עליך להבין שיש מציאות של נשמה, באדם החי היום, שאיננה רק הכח שיש באדם להתעלות מעל עצמו, אלא משהו ממשי!?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 17:01 |
|
| |
ספרן ,
ייש"כ, השקנו נא עוד!
כביטוי אישציפור שהובלט כבר: "העיון תחילת התיקון"!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 17:24 |
|
| |
ווטו,
כדאי לעבור על ששת ה"שיחות על חב"ד" של ר' הלל צייטלין הי"ד ב"על גבול שני עולמות". מאמרים מומלצים נוספים ב"ספר הקן"[שניהם עם מבט מן החוץ] ובינתיים "לחיים ולברכה".
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2004 18:20 |
|
| |
הלבן
הבנתי . התשובה היא שיש להבין מהו המושג 'נפש' . אם פירוש המושג הזה הוא העולם הפנימי , המחשבות , הזכרונות , תחושת ה'אני' וכו' , אין קושי להבין ולהשיג שעולם זה ממשיך להתקיים גם בשעה שהגוף מת .
עד כמה שהבנתי ,ב'תניא' , כאשר בנפש בכלל ובנפש האלוקית בפרט מדובר במשהו מופשט הרבה יותר .
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2004 22:50 |
|
| |
מבול של הערות, וכל הערה עמוקה כשלעצמה.
אתחיל בטענות קעלמער על המתודולוגיה הפרשנית. איני יודע מדוע אתה אומר שאני מאנס (מה עם פיתוי.... יש דרגות?) את הטכסט, הרי לדבריך נמצינו אומרים שכל עומק הפשט (או מיצוי השפה) מהוה אינוס, אני חושב שזה אכן הפשט, רק אני לראות את הקונספצי' מאחורי המונחים והדימויים. זוהי מגמת התניא בחסידות חב"ד. ואין לי ללכת למקום אחר כי מן באר זה שאבתי ואשאב עוד.
יש רק לציין עובדה ביבליוגרפית חשובה שיש לה השפעה על הבנת הטכסט. במקורו תכנן בעל התניא להדפיס 'שער היחוד והאמונה' העוסק בתפיסת האלקות, לפני ספר התניא וכהקדמה אליו (נותרו עדיין סימנים לכך בהקדמת שער היחוד), שכן באמת כל התניא מושתת על תפיסה זו ומעוגן בו, והלומד בספר התניא, יראה שהרבה מושגים מוזכרים בספר בדרך אגב שכן כבר התבארו שם באורך, וזה מקשה על הלומד. מדוע שינה? טרם שמעתי טעם נכון לכך.
ומכאן תשובה למו"נ שבוודאי כך מתפרש כל המונחים בענין נשמה כפי שאבאר אי"ה בהמשך (ואולי באשכול אחר, כי הדברים מאד עמוסים כאן).
למיימוני,
אכן שאלות קשות ואף מסובכות שאלת, וכאן אני חייב לנטות מדברי ווטו (וגם לא הבנתי כלל דברי הלבן שלא ירד לסוף דעת בעל התניא). טיעונו של בעל התניא שהעולם אינו מציאות כלל - מבוסס דוקא על הפרדוכס שהעולם הינו מציאות ממשית. ודוקא הפרדוכס הוא נשמת אפה של ההיסק הלוגי.
הכיצד?
טענת בעל התניא (יש לציין שהרמב"ם במו"נ כותב דבר דומה לתניא אך בסיס טיעונו שונה לגמרי) היא כך:
הנחה מוסכמת במחשבת ואמונת היהדות (ואני מודע לקולות המועטים החולקים והבעיותות) שבריאת העולם היא יש מאין, דהיינו שלא הגיע מחומר קדמון, ולא הופיע כצל מאור, או כאור מן מאור, ולא השתלשל דרך עלה ועלול (יש הטועים וסבורים שמקובלים סבורים כך והיא טעות גדולה) אלא הוא יש היינו מציאות ממשית חומרית שהגיע מאין, כלומר משום מקור. והרי דבר שאין לו שום מקור היינו לו שום בסיס לקיומו, קיומו הוא מופרך מחינה הגיונית. ואכן בשל כך כפרו כל הפילוספים בבריאת יש מאין,ש כן בריאת יש מאין אין לה מקום בהגיון. ומכאן ההתלבטיות במו"נ ואף בכוזרי. בריאת יש מאין היא רק אמונת הדת והיהדות.
כל דבר הנובע ממשהו, הרי משמעו שהדבר באמת כבר קיים לפני כן, אלא שכאשר זה מופיע מתוך מקורו המייצרו, הרי מדובר ביישום והתגבשות הצורה בחיצונית בלבד. אדם חושב רעיון ואח"כ מפתח את רעיונו ומנסה להסבירו לאנשים בורים, אז יש תהליך של "הורדה" והנמכה, שלב אחרי שלב רמה אחרי רמה עד שהרעיון מעוצב ומגובש ומותאם לרמת המאזין. ומכיון שכך יש לכל דבר עצמאות ממקורו, כי הרי באמת הוא כבר קיים גם לפני כן. אך ב"יש מאין" הרי אין לדבר שום מקור, שהרי הדבר מגיע' מ"מאומה", העדר מוחלט, זה לא מופיע זה נברא.
כיצד כן נברא הבריאה? אך הרי בוודאי בכך חלוק היהדות על הפילסופים וטוענת שהא-ל הוא כל יכול, ויכול ליצור משהו מאין. מכיון שכן, הרי כל הבריאה תלויה רק על יכולתו המופלאה הבלתי מובנת ובלתי נתפסת של הא-ל לברוא יש מאין, ובלי כחו ופועלו של הא-ל - קיומו של דבר לגמרי מופרך, שהלא כאמור, הבריאה לא היתה קיימת לפני כן וממילא אין לה שום טבע ותכונה אישית. ולכן כל קיומה תלויה על מעורבות הישירה של הקב"ה, שהלא אינו נובע ממקור כלשהו.
למה לא ניתן לומר שהבריאה נובעת מא-ל כמשל צל מאור או כיו"ב (מעבר לבעיית אמוניות, שאז אין נסים כדברי הראשונים וכו')? בעל התניא טוען שכל התפתחות דבר ממקורו חייבת להיות דומה למקורו במדה מסויימת, וכטענתו, שגם אם אדם יוריד את רמת שכלו רמות אינסופיות השכל לא יהפוך לאבן. הבריאה הגמשיות העצמאות כל כך רחוקה מאלקות מופשטת שלא יתכן שהבריאה מתפתחת מהבורא. הפער בלתי עביר.
למרות זאת, הא-ל ברא את העולם באי הגיון מוחלט מצד "מי יאמר לו מה תעשה", ואכן ברא גשמי ממשי, אך בכל זאת מכיון שאינו נובע מהא-ל הוא מ"אין" מוחלט, ורק בגלל כחו הבלתי פוסק של הא-ל הוא קיים. אך פשוט מזה מזה שכל מציאותו אינו רק הא-ל שהרי אין לו מהות עצמאית כלל ואין לו שום מקור. ומכיון שזה תלוי רק על כח הבורא בלבד אז הוא זקוק להיבראות כל הזמן מחדש, ואם כן מהו? אם לא כח הבורא.
אך יחד עם זה חייבים לומר שהוא אכן מציאות גשמי וממשי, דאל"כ, הרי לא נברא מאומה ואם לא נברא הרי כבר אין כאן יש מאין, שהרי דמיון אינו בריאה, ואם אין כאן בריאה יש מאין הרי כבר לא זקוק לכח הבורא.
נמצינו למדים שדוקא בריאה אמיתית מחייבת לומר שמציאותה אלקית, ודוקא התערבות מוחלטת של הבורא מחייבת לומר שאכן במציאות אמיתית אנו עוסקים.
[לאור האמור, פשיטא שאין לדמות תלות העולם בבוראו כתלות האור בשמש שהוא תלות בין דבר למקורו, והרי זה היפוך כוונת הביאור כאן ואין לכך שום קשר. במשל הנ"ל רצה בעל התניא לבאר משהו אחר לגמרי]
דוד,
מנין לך שתפקיד הנשמה אלקית להחיות, היא נותנות משמעות לאדם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2004 02:17 |
|
| |
מסתברא
א) אתה צודק בדבריך בקשר למשל האור (שהוא משל ליחו"ע ולא ליחו"ת), והבאתי את משל האור רק כיון שזו דוגמה היחידה בעולם הזה שכל אחד רואה (אילו הייתי מביא את הדוגמה מקרי"ס, זה היה מקשה על המעיין).
ב) בדבריך לא חילקת בין יחו"ת (שהעולם יש, ומתחדש תמיד) לבין יחו"ע (שכיון שהוא תלוי תמיד בבורא, אין לו מציאות אמיתית, אלא כמשל האור הנ"ל).
ג) כוונתי בדברי למיימוני, כי כבר לפני זמן רב כתב, שברצונו לשמוע ביאור התניא בחילוק שבין יחו"ע לבין יחו"ת.
תוקן על ידי - הלבן - 11/06/2004 2:22:08
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2004 17:55 |
|
| |
הלבן,
במח"כ, ההבדל בין יחו"ת ליחו"ע אינו כמו שאתה כותב. ודבר כזה מעולם לא ראיתי.
משל על אור לא הובא כלל על יחו"ע בתניא (אם כי יש מהלך עמוק בזה בשאר מקומות בספרות החסידית בענין האור שהוא מאיר ממילא, אבל זה ענין אחר). ואיני יודע הא מנין לך.
אריכות על ההבדל ביו יחו"ע ויחו"ת בטוב טעם, עיין דברי הכהן גדול ר' יואל כהן בבטאו "היכל הבעש"ט" גליון ו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/6/2004 23:44 |
|
| |
מסתברא, לדבריך, למה היא קרוי' "נפש", שזה שם בלשון הקודש לדבר הנותן חיות (ולא לדבר הנותן משמעות).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/6/2004 22:43 |
|
| |
לא היתה כוונת עלבון בביטוי אונס, מסיבה פשוטה שאני אהבתי את הפירוש וניכר שהגרת עליו "דם התמצית".
הסיבה שלא נקטתי בלשון מפתה היא שלטעמי אין חיבור וריצוי בין הטקסט לבין פירושך.
ברי לי שאפשר לבטא רעיונות עמוקים במילים ובעיקר בצירופיהם.
השאלה האם אלו הרעיונות שניסה התניא לבטא.
ואתן לך דוגמא :
אתה טוען:
למה לא ניתן לומר שהבריאה נובעת מא-ל כמשל צל מאור או כיו"ב (מעבר לבעיית אמוניות, שאז אין נסים כדברי הראשונים וכו')? בעל התניא טוען שכל התפתחות דבר ממקורו חייבת להיות דומה למקורו במדה מסויימת, וכטענתו, שגם אם אדם יוריד את רמת שכלו רמות אינסופיות השכל לא יהפוך לאבן. הבריאה הגמשיות העצמאות כל כך רחוקה מאלקות מופשטת שלא יתכן שהבריאה מתפתחת מהבורא. הפער בלתי עביר.
כלומר שאין האלוהים מקור הבריאה אלא בוראה.
ומה לעשות שאת זה התניא דוחה בכל תוקף
והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו' ומופתי התורה שטועי' בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה' עושה שמי' וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף כי אף שידיו מסולקות הימנו והולך לו בשוק הכלי קיים בתבניתו וצלמו ממש כאשר יצא מידי הצורף כך מדמין הסכלים האלו מעשה שמים וארץ אך טח מראות עיניהם ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו שהוא יש מיש רק שמשנה הצורה והתמונה מתמונת חתיכת כסף לתמונת כלי למעשה שמים וארץ שהוא יש מאין והוא פלא גדול יותר מקריעת ים סוף עד"מ שהוליך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה ויבקעו המים ונצבו כמו נד וכחומה ואילו הפסיק ה' את הרוח כרגע היו המים חוזרים וניגרים במורד כדרכם וטבעם ולא קמו כחומה בלי ספק אף שהטבע הזה במים גם כן נברא ומחודש יש מאין שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח רק שטבע המים אינו כן וכ"ש וק"ו בבריאת יש מאין שהיא למעלה מהטבע והפלא ופלא יותר מקריעת ים סוף עאכ"ו ***שבהסתלקו' כח הבורא מן הנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו והן הן בחי' אותיות הדבור מעשרה מאמרות שבהם נבראו ****וע"ז נאמר ואתה מחיה את כולם אל תקרי מחיה אלא מהוה דהיינו יש מאין ואתה הן בחי' האותיות מאל"ף ועד תי"ו והה"א היא ה' מוצאות הפה מקור האותיות ואף שאין לו דמות הגוף הרי מקרא מלא דבר הכתוב וידבר ה' ויאמר ה' והיא בחי' התגלות הכ"ב אותיות עליונות לנביאי' ומתלבשות בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני וכמ"ש האר"י ז"ל [בשער הנבואה] וכעין זה היא התלבשות האותיות בברואים כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם רק שהיא ע"י השתלשלות רבות ועצומות עד שיורדות לעשיה גופנית משא"כ השגת הנביאי' היא באצילו' המתלבשת בעולם הבריאה:
וגם אתה לטעמי לא השתחררת מתפיסה זו
אתה כותב "כוחו הבלתי פוסק של הא-ל" מהו אותו כוח בלתי פוסק המחובר ומקיים את הבריאה תמידית.
הרי היית פותר את הבעיה בקלות הא-ל ברא ברצונו בריאה. סטו
היא מקוימת. וכמובן אם יעלה ברצונו לחסלה (אקטיבית) מה ממנו ימנע.
מהי התוספת האימננטית הזו. אם לא הכלה של הבריאה באל ולכן אם זה יפסק( פסיבית) לא תשאר בריאה.
אני מודע לאפשרות שגירסת ינקותי(כן כן) מקשה עלי להשתחרר מהרושם שזו כוונת התניא
וכן אין לי יכולת לעבור איתך על הכל מילה במילה לראות האם פירושך מתאים לכל הספר.(נאלצתי לעבור פעמיים על שער היחוד והאמונה ביומיים האחרונים)
אגב הביטוי יש מאין טעון ביאור הרי האין הוא לא מקור היש והיה צ"ל בריאת יש וזהו
ןלכן נקטו המקובלים שהכוונה לדברי הרמב"ן בבראשית על הבריאה מהכח ההיולי
אם כי קשה לקיים את הפירוש הזה בתניא.
ועלה בליבי לומר שלתניא הפירוש יהיה יש מאין מעולם האצילות שכמבואר היא עצמה השתלשלות של הא-ל.
אשמח לשמוע דעתך בזה.
יוםטוב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 07:42 |
|
| |
קעלמער,
פשוט איני יכול להבין מה שאתה רוצה. שכן כל הביאור שלי בהשקפת בעל התניא מבוסס אך ורק על הפרק שציטטת, משם לקחתי את דבריי (כמובן תוך הבנת כל הספר ושאר מאמריו) ואילו אתה טוען שפרק זה סותר ממש לדבריי! זה פלא ומופלא ששני אנשים מבינים דבר בצורה כה הפוכה.
כל השאלות אחרות איני מבין כנ"ל. לא זכיתי.
כנראה שלא הבהרתי עצמי מספיק.
תוקן על ידי - מסתברא - 13/06/2004 7:57:28
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 10:34 |
|
| |
קעלמער,
נ"ל שכמקצת דבריך אכן כך הוא. והוא המובא במק"א אשר מלבד בריאת העולם יש מאין (בריחוק מהעולם), ישנו ג"כ כח הפועל בנפעל, כפי שהבאת.
אמנם אין כל סתירה, אך ד"ז טעון ביאור רב, באיזו דרגא (שלב) היתה הבריאה (שייכותה של הבורא לנברא) בריחוק (יש מאין), ובאיזו דרגא (שלב) היתה הבריאה (שייכותה של האור הנברא להיוצא ממנה) בקירוב (עילה ועלול).
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 16:20 |
|
| |
מסתברא, במה להתחיל,
אני לא מבין את התפעלותך, ברור היה מראש שאני( בתוך שאר אנ"ש) מבינים הפוך ממך את התניא.
כמו כן גם לא שאלתי מספר שאלות רק אחת והערה אחת,
והרשה לי להתחיל בהערה, בעברית אם אתה אומר יש 'מ'אין
הכוונה שהאין הוא מקור היש, כמו "שיש מיש" היש הראשון הוא מקור היש השני.
ואז נשאלת השאלה שהרי אם האין, הוא הריק המוחלט לא ניתן לומר שהיש ממנו נוצר.
ולכן שמעתי לבאר שאכן האין הנ"ל אינו הריק המחלט שהתניא מזכיר פעמים מספר, אלא הכח ההיולי של הרמב"ן,
ומשמעותו דומה למאמר חז"ל דע 'מאין' באת, כלומר מהיכן
ודו"ק
ולגוף הדברים.
בכדי להבין את טענתי , צריך להבין על סמך מה תקף הרש"ז את אותם כופרים. אם בגלל אמונתו בהשגחה מה ענין זה לצורת הבריאה, ברור שאפשר להוכיח מהפסוקים שהא-ל משגיח על ברואיו.
אלא "מכאן"תשובה.מהו המכאן.
ההשגחה היא נגזרת מקיום תמידי של הבורא בבריאה,
אם הוא "אישית" מקיים את התולעת הוא ודאי מכוון את דרכה.
ואיך נעשה הדבר כאן לשיטתו אומר (והוא מרמז זאת בסוף הקטע) :
" וכעין זה היא התלבשות האותיות בברואים כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם רק שהיא ע"י השתלשלות רבות ועצומות עד שיורדות לעשיה גופנית משא"כ השגת הנביאי' היא באצילו' המתלבשת בעולם הבריאה:"
השתלשלות מהיכן? ממנו!
ועל כך בא בפרק אחרי זה לענין זה גופא במשל האור והשמש.
(ולא ברור לי איך אמרת להלבן שזה לענין אחר. זה ממש המשך והשלמה לפרק הקודם.)
"משא"כ כשהוא במקורו בגוף השמש אין נופל עליו שם יש כלל רק שם אין ואפס כי באמת הוא שם לאין ואפס ממש שאין מאיר שם רק מקורו לבדו שהוא גוף השמש המאיר ואפס בלעדו וכדברים האלה ממש בדמותם כצלמם הם כל הברואים לגבי שפע האלהי מרוח פיו השופע עליהם ומהוה אותם והוא מקורם והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה' השופע ומתלבש בתוכם ומוציאם מאין ליש ולכן הם בטלים במציאות לגבי מקורם כמו אור השמש שבטל במציאות ונחשב לאין ואפס ממש ואינו נקרא בשם יש כלל כשהוא במקורו רק תחת השמים שאין שם מקורו כך כל הברואי' אין נופל עליהם שם יש כלל אלא לעיני בשר שלנו שאין אנו רואים ומשיגים כלל את המקור שהוא רוח ה' המהוה אותם. ולכן נראה לעינינו גשמיות הנבראים וחומרם וממשם שהם יש גמור כמו שנרא' אור השמש יש גמור כשאינו במקורו רק שבזה אין המשל דומה לנמשל לגמרי לכאורה שבמשל אין המקור במציאות כלל בחלל העולם ועל הארץ שנראה שם אורו ליש גמור משא"כ כל הברואי' הם במקורם תמיד רק שאין המקור נראה לעיני בשר ולמה אינן בטלים במציאות למקורם אך להבין זה צריך להקדים:
ותראה לשונו "והוא מקורם והם עצמם אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה' השופע"
שהא-ל הוא מקור הבריאה ולא רק יוצרה .
ורק אין המקור נראה,
ובמקום אחר אומר שאילו היו "פוקחים "
את עיניך היתה רואה את המקור בחומר.
כמוכן אני לומד מהתנגדות דאז ומחילופי הדברים בין הניצים.
האשמה היתה שאם הא-ל הוא בחומר אפשר יהיה ללמוד ולברך,
במקומות המטונפים. התשובה של החסידות לטענה זאת היתה שבמקומו האלו הא-ל נסתר כל כך שנתן מקום לטומאה לשלוט.
(אני מאד מקוה שהוספתי משהו לביאור הענין, בן הא למשל, ניסה וקלט משהו מדברי. ואני מודה לו על שהרגיע אותי,
לרגע חששתי שאני לא מובן לחלוטין)
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 19:46 |
|
| |
במחילת כבוד תורתך, לענ"ד אינך מבין דברי בעל התניא. ואני מקווה לבארו באשכול אחר למרות שזה לוקח הרבה זמן וכו'. אך אולי זה יהי' לתועלת.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/6/2004 19:57 |
|
| |
נו שויין זאל זיין...
|
|
|
|
|