בא לחשוב אצלנו!

נתן

אני קורא את דבריך ואני משווה אותם עם מציאות החיים שאני מכיר . בכנות , פשוט אינני מוצא שום יחס בין השניים .

אדם לא יכול לחיות טוב מאד את חייו הפרטיים לפי השקפתו גם בתוך החברה החרדית .

אני לא חושב שאפשר לחנך ילדים בניגוד לעקרונות שמלמדים בחיידר . הנסיון אומר שהורים כאלה מקבלים תכופות שיחות טלפון מהחיידר , הילדים סובלים מזה ובסופו של דבר החיידר תמיד מנצח.

'בחירי הכותבים בפורום זה' , לבד מאותם שהרקע שלהם הוא לא ממש חרדי סטנדרטי , הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל .

אין חדש תחת השמש. לא בפורום לפחות.

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=605346



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

נתן,
מידת סדום אינה מדברת רק על נתינה, אלא על תפיסת עולם שלמה: של יחידות קיצונית בתוך קהילה, של עניין אך ורק בעצמי, של דאגה לעצמי בלבד וכו'.
אתה מציע חיי סדום (או, במילים אחרות - קהילה של ארונות, ולא של בני אדם). זה אפשרי, אבל זה עצוב, ואולי אפילו מסוכן.



*******
כידוע, איני שייכת לחברה החרדית, ולכן דברי אינם מנסים להביע עמדה כלשהי לגבי עולם חברתי זה, באופן ספציפי, אלא לגבי החיים בכלל, והחיים בתוך קהילה, בפרט.

כשאנו דנים על הצטרפות לחברה החרדית במצבה העכשווי, לכאורה הצטרפות אליה היא טעות טרגית, מסיבות רבות, אולם אם נדון על החרדיות כפי שנראתה לפני כמה עשרות שנים, כמדומני שישנם הרבה יותר צדדים לחיוב.
מסקנתי היא, שמטבע הדברים, כשם שכל מוסד או ארגון מסתאב במשך הזמן, כך דרכה של כל חברה וקהילה, בחלוף תקופת זמן ארוכה או קצרה היא מתנוונת, ויש צורך בהתחדשות, כדוגמת החסידות, תנועת המוסר, ועוד זו גם דעתי על החברה הדתית לאומית ועל כן הערכתי הרבה שמורה לאלו המנסים כיום ליצור שילוב חדש של חרדיות עם פתיחות לדוגמא הרב יואל קטן הרב י. שילת ועוד. [נא לא להבהל מהתיאורים "מרן" וכדו' הסחורה צריכה להיות בהתאם לביקוש]
הנני מצ"ב מאמר שנכתב על ידי לפני מספר חודשים אשמח לקבל תגובות.
אחד המאפיינים הבולטים של החברה החרדית בארץ ישראל כיום, הינו ללא ספק החלוקה לחוגים ועדות רבות, כשכל קבוצה מקימה לעצמה מסגרות שונות, החל בבתי חינוך לבנים, ישיבות קטנות וגדולות, סמינרים, ארגוני חסד, ועדי כשרות, עיתונים פנימיים וכו', מסגרות פוליטיות נפרדות, לספרדים ואשכנזים חסידים וליטאיים ועוד, ההתבדלות הקיימת בין החוגים השונים הינה בעלת השלכות רבות, היות ובמציאות הקיימת נמנע החיכוך בין בעלי השקפות שונות ובעלי אורח חיים שונה, דבר הגורם לחוסר הבנה חוסר תקשורת וחוסר סובלנות בין החוגים השונים, מספרם של הבחורים החסידיים בישיבות הליטאיות פחת מאוד בעשרים השנים האחרונות, [הבחורים החסידיים הנמצאים בישיבות כמו מיר ובריסק רובם תושבי חו"ל] וכן פחת מאוד מספרם של התלמידים בני עדות המזרח בישיבות האשכנזיות, בנוסף הוקמו בשנים האחרונות מוסדות נפרדים לבנות לפי חלוקה לעדות וחוגים, ואף נבנו שכונות נפרדות לבני חוגים שונים, מובן מאליו שבאופן זה נדיר למצוא אנשים שיהיו מקובלים על כל החוגים והעדות, ושיהיה לדבריהם משקל בקרב ציבור רחב יותר, ולא רק בתוך הקהילה המצומצמת בה הם פועלים.
הסיבה העיקרית להתבדלות זו, היא הנסיון המוכח, שהדרך הטובה ביותר לגרום לכך שהחניכים ילכו בדרכי הוריהם ומלמדיהם, היא על ידי מניעת חשיפתם לאורח חיים שונה, בדרך זו מצטמצמת הכרתו של החניך לגבולות צרים מאוד, וכל אורח חיים שונה נראה לו מופקע וחסר הגיון, באופן זה רואים אנו כיום בשונה מהעבר כיצד בקרב רוב ככל המשפחות החרדיות הולכים הילדים בדרכי הוריהם, ומשתייכים לאותה קבוצה מוגדרת, בין אם מדובר בחצר חסידית מסוימת, או בחוג מסוים, ואף בנישואי הילדים בדרך כלל נעשים כיום יותר מבעבר שידוכים אך ורק בתוך אותה קבוצה מוגדרת, מצב זה מחייב גם כמעט את כולם להגדיר לעצמם באופן מוחלט את השתייכותם, וקשה מאוד למי שאינו מעונין לשייך את עצמו באופן ברור לקבוצה מסוימת למצוא את מקומו.
כנגד התועלת הנזכרת, ישנו חיסרון גדול בכך שרוב ככל הצעירים אינם מכירים כלל בקיומם של דעות שונות, אם בעבודת ה' ואם במהלך המחשבה, הליטאים אינם מכירים כלל את ספרי החסידות כ"תניא" "תולדות יעקב יוסף" "נועם אלימלך" ספרי ר' צדוק "שפת אמת" ועוד, והחסידים אינם מכירים כמעט את ספרי בעלי המוסר, "אור ישראל" "כוכבי אור" "חכמה ומוסר" "מדרגת האדם" ועוד, וכמדומה שאף ספרי המוסר הקדמונים כ"שערי תשובה" לרבינו יונה ו"מסילת ישרים" לרמח"ל אינם מצויים כל כך בישיבות החסידיות, מעטים הם הלומדים האשכנזים המכירים את ספרי ה"בן איש חי" ה"חקרי לב" וכדו', מלבד זאת כמדומה שמצב זה בו החניכים אינם נמצאים כלל בפני התמודדות והחלטה מהי הדרך הראויה ללכת בה בעבודת ה' הרי שאף הדרך בה הם הולכים אינה בהירה להם דיה, ניתן למצוא כיום צעירים רבים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, אפי' בענינים מהותיים כדרך הלימוד, אמונה ובטחון, תיקון המידות, עבודת התפילה ועוד, ואף בעיקרי האמונה המבוכה רבה.
ההתנתקות בין הציבורים השונים נעשתה בשלבים רבים, שכן בעבר היו החסידים והליטאים הספרדים והאשכנזים חברים בתנועה פוליטית אחת, עם עיתון אחד, ובנותיהם התחנכו באותם מוסדות חינוך, ואף בישיבות רבות היה ניתן למצוא ליטאים לצד חסידים, ואשכנזים לצד ספרדים, ואולם עם הקמת תנועת ש"ס בתשמ"ד, הוצאתו לאור של העיתון "יתד נאמן" בתשמ"ה, וריצתה של רשימת "דגל התורה" לכנסת בשנת תשמ"ט, חל ריחוק גדול בין הפלגים השונים בחברה החרדית, ועל אף שהיריבות פחתה עם השנים הרי שבפועל הריחוק והניתוק רק גוברים והולכים, וגם בתוך הציבור הליטאי עצמו ניתן למצוא כמה וכמה קבוצות שונות, כשלכל אחת מוסדות וישיבות משלה, כמו תלמידי החזו"א בבני ברק, ותלמידי הרב מבריסק בירושלים, גם בקרב הציבור הספרדי נוצרת חלוקה לחוגים שונים כ"בני תורה ספרדים", ואף הוקמו מפלגות נפרדות בבחירות לרשויות המקומיות.
ישנם רבים המשייכים את התופעה האמורה למרן הגרא"מ שך זצ"ל שכן הוא שעמד מאחורי כל הפעולות הנ"ל, ואולם באמת לא כך הם פני הדברים, להיפך, מרן זצ"ל הצטער על כך רבות, וניסה בכל כוחו למנוע את פירוד הלבבות, אלא שסבר שאין בכך כדי למנוע את זכותו של כל ציבור לקבל את הייצוג הראוי לו בתוך התנועה, ובביטאונה הרישמי, העדות המובהקת לכך נמצאת במאמצים הכבירים שהשקיע בשנת תשמ"ט למניעת פתיחתו של "בית יעקב החסידי" כשלשם כך כיתת את רגליו לאדמו"ר ה"פני מנחם" זצ"ל, לאדמו"ר מסלונים זצ"ל, ולגרב"ש שניאורסון זצ"ל, גם בהקמתה של "דגל התורה" ניסה מרן זצ"ל עד הרגע האחרון להגיע לפשרה הראויה ולאחר מכן בבחירות בתשנ"ב דאג לאיחוד השורות, גם לשילובם של בני עדות המזרח בישיבות אשכנזיות דאג רבות, ולא ראה בעין יפה את האפליה הנוהגת במוסדות רבים בענין זה. [לפני כשנה פרסם הרב ישראל רוזן טור בו התמרמר על כך שבחורי הישיבות החרדיות אינם מכירים את הספרות התלמודית הנכתבת בחוג הדתי לאומי, ובדבריו סיפר על ביקור של רבני הציבור הדתי אצל מרן הגרא"מ שך, לפני מספר שנים, בו התקבלו בחביבות רבה, כשמרן מתעניין מאוד במצב מוסדותיהם]
הניתוק בין הציבור החרדי לציבור הדתי הינו גדול עוד יותר, היות וכבר מימי קום המדינה נבדלו שתי הקבוצות בענינים רבים מאוד באורח החיים, מלבד המסגרות הפוליטיות הנפרדות, כגון בהתגייסות לצה"ל ובלבוש, בלימודי חול ובעוד ענינים רבים, שחלקם הגדול נוגע אמנם בנקודה זו, שהציבור הדתי לא נמנע מחשיפת חניכיו, לא בפני הציבור החילוני, ולא בפני הציבור החרדי, בעוד שהציבור החרדי התרחק מרחק גובר והולך מהאוכלוסיות השונות שסביבו, ואמנם הציבור הדתי סבל במשך כל השנים מנשירה של רבים מבניו, הן לחברה החילונית, והן לחברה החרדית, ואולם בשנים האחרונות ניכרת גם בציבור הדתי המגמה להמנע ככל האפשר מחשיפת ילדיהם לאוכלוסיות האחרות, כגון על ידי הכנסתם של רבנים דתיים לאומיים בלבד לישיבותיהם, במקום הר"מים החרדיים הרבים ששימשו בהם בעבר, לא פלא איפה שתלמידי הישיבות החרדיות אינם מכירים כלל את משנתו של הגראי"ה קוק זצ"ל, לא בהלכה ולא בהגות, ובודאי שאינם מכירים כלל את רבני הציבור הדתי בדור האחרון, כמו הרב נריה זצ"ל הרב ישראלי זצ"ל ועוד.
לא ניתן להתעלם מהחשש הגדול שמא ההתבדלות האמורה עלולה לגרום גם כן לתוצאה הפוכה, שכן כפי הידוע ממקרים רבים, אדם הנחשף באופן פתאומי לאורח חיים שלא היה מוכר לו כלל, עלול הדבר לחולל אצלו תמורה גדולה, בהשקפותיו ובאורח חייו, הרבה יותר ממי שנחשף במשך תקופה ארוכה, לקיומם של אנשים בעלי השקפת עולם שונה, ואמנם הדבר ידוע שרבים מבני הישיבות אשר נאלצו לצאת במסגרת עבודתם לעולם הגדול, שינו מהר מאוד את אורח חייהם בכל הענינים, הן בקביעת עיתים לתורה, והן בהקפדה על כשרות המאכלים, וכיו"ב, ובודאי זוהי אחת הסיבות העיקריות להמנעות בציבור החרדי מיציאה למעגל העבודה, אף לאחר שנות לימוד רבות, ואף למי שאיננו מוצא סיפוק בלימודו, בענין זה מהוה ה"אינטרנט" סיכון מוחשי ביותר לציבור החרדי, הרבה יותר מאשר לציבור הדתי, שכן ממשתמשי האינטרנט לא שייך כלל למנוע מידע בשום דבר וענין.
אף אם נניח שישנו צורך חיוני בהתבדלות, ובקיטוב שנוצר בין חוג למשנהו, חובה עלינו לזכור שכנגד אויב משותף ישנו הכרח בשיתוף פעולה בין הקבוצות השונות, על מנת לטכס עצה יחדיו כיצד לקדם את פני הרעה, והדברים אמורים בשעה זו שישנו חשש גדול להתפשטות רוח של מתירנות ופריקת עול בתוך מחנה היראים, מחמת מספר גורמים, וביניהם חדירת האינטרנט לתוך בתים רבים, והמשבר הכלכלי, אשר כפי שהוכיח הנסיון מהוה גורם רב משקל לנטישת דרך התורה והמצוות.
על מנת ליצור שיתוף פעולה בין ציבורים שונים ישנו הכרח בגדולי תורה שאינם מצטמצמים בחוג סגור בלבד והינם בעלי ראיה רחבה וכללית יותר.
הדוגמא המובהקת ביותר לגדול בתורה שהתרחק כל ימיו מלהשתייך לקבוצה מסוימת ומוגדרת, והכל ראו בו אחד משלהם, החסידים והליטאים החרדים והדתיים, ואף הספרדים מצאו אצלו יחס חם ואוהב, הינה ללא ספק דמותו של מרן הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, בביתו מצאו כולם מקום להעלות את ספיקותיהם, ולקבל הוראה עצה או עידוד, הוא זכרונו לברכה היה מן היחידים שנמנעו בשנת תשמ"ט מלהורות לאיזו מפלגה להצביע, ואמנם לאחר מיטתו צעדו כאבלים בני כל החוגים והעדות, החל בבני ה"עדה החרדית" וכלה ב"בני עקיבא" ועל כגון זאת ניתן לומר בודאות "חבל על דאבדין ולא משתכחין".
ואולם גם כיום ניתן למצוא גדולי תורה אשר השכילו להתעלות מעל צרות הראיה המקובלת ולמזג באישיותם את הלימודים השונים שלמדו והפיקו מתוך כלל השיטות והדרכים בלימוד התורה ועבודת ה' ואף השפעתם על תלמידיהם ושומעי ליקחם מתפרשת על פני חוגים שונים.

בן ציון

אתה מצביע על ב' נקודות, א - ניוון טבעי של כל חברה, ב - הפילוג למחנות מחנות, המצמצם את הפתיחות.

הגורם לב' נקודות אלו הוא אחד - "תפיסת דת קפואה". משעה שניטל מהאדם כוח ההכרעה העצמי, וזה אתה כבר יכול לייחס לחתימת התלמוד ואף קודם לכן, אין לאדם ברירהה אלא להידבק לדרך חינוכו המסויים, ומכאן שלבניו ינחיל הדרך בצורה הכי דומה לזו שקיבל. זו הסביה לניוון, שכן אין הזדהות פנימית, וזו הסיבה לפילוג מחנות, באשר מהות הדת בעיני מנחיליה קפואה וכנ"ל.

ומכאן גם שלא ההתעסקות בנקודות אלו תפתור את העניין, אלא שינוי תפיסה יסודית.

מקובלני מיהודי חכם שאם ח"ו יתרחש רנסנס תרבותי - אידיאי בציבוריות החילונית, היהדות החרדית תעמוד בפני בעיה קשה מאד.
דבריו של בן ציון רק מחזקים את ההערכה הזאת. המסקנה החרדית תהיה כמובן הגבהת החומות, החיצוניות והפנימיות, אולם האם הם יחזיקו מעמד לנצח? די לראות תמונות באשכול הסמוך, שמותר להזכיר את שמו, של בתי קפה המלאים בחורים הצופים בטלביזיה.

כמה הערות ושאלות:

א. בארץ פועלים כיום מס' מוסדות חינוך שמגדירים עצמם כחרדיים, ודומני שסוציולוגית אפשר לאבחן את הנוהרים אליהם כחרדיים או למצער חרדיים-מודרניים סו קולד. אני מתכוון למוסדות כמו: ה'ישוב', לוסטיג, מערבא, נהורא וכיו"ב, ובשלב מאוחר יותר: המכללה בבית וגן, המכללה בקרית אונו וכיו"ב.

האם חלק מהתחלואים שהוזכרו כאן לא קיימים במוסדות כאלו?

ידוע לי שהיחס למוסדות כאלו בקרב ההנהגה הוא למעשה דו-ערכי. הישוב למשל, הוא מצד אחד ישיבה תיכונית מיזרחיסטית, ומצד שני, בוגריו מתקבלים בחיבוק ברוב הישיבות הליטאיות הנחשבות (דומני שלמעט פונוביז') וחלק לא מבוטל מהם משתחל למשרות מכובדות של ראשי ישיבות, דיינים וכיו"ב. האמנם?

ב. ההשוואה למגזר הדתי-לאומי.

השוואה כזו היא בעייתית כיוון שמדובר באוסף של פרטים ולא במגזר אחיד. בהכללה גסה, הייתי מחלק אותו לשלשה חלקים:

1. חרד"ל - אנשי מרכז הרב-הר המור וקבוצות שכנות. חלק ניכר מהביקורת כנגד החרדיות רלבנטי אף אליהם, אם כי, אני חושב שעדיין מצבם פחות חמור וזאת כיוון שלרובם יש בסיס שונה ופחות דה-לגיטימציה לכל מה ששונה מהם.
מאידך, יש בהם אלמנטים אחרים שאין בציבור החרדי - למשל, קיצוניות פוליטית ונכונות לבטא אותה במעשים (ולא קיצוניות בפה, שקיימת גם במגזר החרדי).

2. דתיים לייט - מגזר הולך וטופח, שהוא למעשה אחיו השמרן של המסורתי-המיזרחי הישן והטוב.

3. האמצע - אנשים שחיים בין הקטבים ללא נקודת קיבוע מוגדרת.

אני חושב שאם אנו מחפשים להשוות אנשים למגזר החרדי, הרי שהמאפין הראשון שיש לבחון הוא נאמנות לתורה, לפחות במוצהר, וכזאת אפשר למצוא רק בקבוצה הראשונה, שכאמור, אינה שונה במיוחד, ובחלקים מהקבוצה השנייה.

השאלה היא, האם לדעת ידידנו החרדים-ביקורתיים, גם האופציה השלישית עדיפה על פני החרדיות?

סיינפלד. נפלא. אין מנוס משימוש בחברה כאינטסרומנט, וממילא אין מנוס משימוש בארון כאינסטרומנט (אמשלום...) אלא שאם מצאת עוד מישועם ארון דומה, ואולי אפילו עוד שניים, ניתן להסיר את המחיצות בין הארונות, וליצור אולם/עולם קטן, שבו יש מרחב, ובו אתה יכול לדבר עם מי שאתה מתפלל איתו, ובעיקר להתפלל עם מי שאתה יכול לדבר איתו.

מני קדם כבר אמרתי שהחברה החרדית, ככלל, היא החברה שערכיה הם הקרובים ביותר למה שבעיניי נתפס כערכי התורה הנכונים לחיות, ולכן אני כאן. איש לא יוכל לעצור אותך, אם תחליט לעבור את הקוים. כי כל הסנקציות החברתיות, תקפות רק למקבלים אותן מראש מרצון.

אך כפי שאמר מייציץ, החברה מספקת לנו דברים שאיננו יכולים לספק לעצמנו. ובתחום זה, עם כל חסרונותיה, עדיין החברה החרדית עושה זאת טוב יותר מאחרות.לפחות לדעתי. ואני מכיר בהחלט מערכות אחרות.

תן לי יבנה וחכמיה

אצה - צמח חסר פרחים ופירות