בא לחשוב אצלנו!

כולם עורגים על 'מחוייבות ללא כל פשרה' שתדור בחדא מחתא עם מתינות וסובלנות.

דא עקא, סקירת המחנות התורניים 'ללא פשרה' בעם ישראל כיום, מלמדת שהדרך היחידה לגבש ציבור 'מחוייב ללא פשרה' היא על-ידי הקצנת ערכים ממערכת התרבות היהודית עד כדי הקצנה הנוגדת את הלך הרוח המקובל ב'עולם'. צא ולמד:

א. הליטאיות - תוירה, תוירה ותוירה. מי שיוצא לעבוד, ר"ל, הוא סוג ד'. מכך משתלשלת תפיסת עולם המזלזלת בכל מעשה אנושי שאינו מסירות טוטאלית לתורה. כך למשל לגבי מסירות נפש (במובן הפשוט של המונח) של חיילי צה"ל. כזאת שמעתי אף ביחס לפעילות של גורמים חסידיים שאינה לומדעס, אפילו תהא בגדר מצווה.

ב. חב"ד - משיח, משיח ומשיח. הכל תלוי במשיח ובגאולה. כל התורה היא קירוב הגאולה. מי שלא 'מאמין ברבי' (ביטוי מצמרר לדעתי, ששמעתי לא אחת) הוא סוג ד'. הליטאים יהיו לנצח 'מתנגדים'.

ג. עדה חרדית/נטו"ק - אנטי ציונות, אנטי ציונות ואנטי ציונות מהולה בלוחמה בכל חדש האסור מן התורה.

ד. חסידים - גלותיות, גלותיות וגלותיות. כמה טוב היה לנו בהרי הקארפטים או בגלילות וואלהין עם האידיש, הלבוש המקומי, האוכל וכו'. בחלק מבתי המדרש ניתן למצוא את מאפייני קבוצות א' ו - ג'.

ה. חרד"ל - א"י-אתחלתא דגאולה-תורת הרב. אנחנו במהלך של גאולה, כל העולם מייחל להתגלות רוח האומה. "מי שלא מאמין בכך, הוא כופר" סח בפני בחור בישיבה חרד"לית מובילה. גם האינטרס הלאומי או ניהול המדינה התקין נדחה מפני הקונספציה.

ו. חרדיות ספרדית - ליטאיות בח' וע'. התורה בגלגולה הספרדי היא התורה האמיתית וכולם חייבים ללכת לאורה, הברתה, שיטת הלימוד והפסיקה.

בד"כ, הקצנת הרעיון מלווה במסיטיפקציה קיצונית שלו.

באף זרם לא ניתן למצוא את היהודי שסתם מקיים מצוות מתוך מחויייבות.

ממללא ,
הבעיה היא שאתה מקדש (?!) את העדריות בחברה הדתית.
ורואה בזה "מגדיר חברתי" ראוי .
ו...גם מניח אפריורית (בניגוד לרוב ואולי כל המקורות שבידינו) שדתיות משמעה "סתם מחויבות למצוות" .

לדעתי החברה הדתית ובעצם במובן מה החברה היהודית כולה עוברת תהליכים של בירור (גם אם זה לא תמיד ניכר מעל פני השטח) ברצותה ושלא ברצותה...

ממללא,
אולי יש קושי מהותי (מהותני?) בשילוב בין "ללא פשרה" לבין "מתינות וסובלנות"?! שמא,גם אם, לכאורה, אין הביטויים מדברים על אותו מישור, בכ"ז כל אחד מהם דורש מבנה אישיות והלך רוח מסוים, הסותרים מהותית זה את זה?!

אתה מוזמן להגיב גם באשכול הקנאות...

ממללא

כנראה שאנחנו במלכוד. מה שארשה לעצמי לשאול הוא האם המלכוד הזה החל בדורנו או שהוא כבר מאות ואלפי שנים.
נא לא להביא את הרמב"ם הפילוסוף כראיה.

אריק ,
ממש לא .
בחז"ל ובמקרא , ניכר שהמחויבות נמצאת במקום יותר כללי והרבה הרבה פחות קונקרטי ...

שואפים למחויבות עד הסוף לה' ולתורתו , מעמידים איזושהיא היררכיה לגבי מה יותר חשוב ומה פחות .
אבל לא "ננעלים" על קונספציה אחת ומבטלים את כל שאר המציאות בהינף יד .
זה שהאמת נעדרת דהיינו נעשית עדרים עדרים ,באופן כ"כ גורף , הוא בהחלט תופעה מודרנית ...
אני תמה על כך שנצרכת לשאול על זה בכלל . (אם תוכל להסביר "מה ראית לשאול" אשמח...)

אמשלום,

חלק מאבות אבותי אותם זכיתי להכיר ואשר הגיעו מקהילות מסויימות שאינן במזרחה של אירופה, הקפידו על כל המצוות קלה כבחמורה והיו אנשים סובלניים ופתוחים, ובודאי שלא כרכו כל מיני תיאוריות קיצוניות ומנוגדות להלך החיים התקין כמניע לקיום המצוות שלהם.

לא בכדי, כוחות פוליטיים מסויימים אשר כיום מזוהים בד"כ עם הדאגה לזכויות הפרט וחופש הדת, ניתלו את אותה סובלנות ופתיחות של אותו ציבור לצורך העברת חלק ניכ רמדור ההמשך שלו על ערכיו הדתיים הישנים.

החרדיות הספרדית, שאותה אני לא אוהב במיוחד, היא העונש של התהליך הזה.

אני חושב שגם ביהדות גרמניה למשל, ובקהילות מערביות נוספות בימינו, ניתן למצוא את השילוב הזה של הקפדה על מצוות-סובלנות-אי היאחזות באידאולוגיות קיצוניות.

מאמריו של הרב של יהדות אנגליה, למשל, שכוללת יהודים חרדיים רבים, לא היו נכתבים כנראה בישראל דהיום. ולא בכדי.

ממללא,
ייתכן ואני טועה, ובהחלט יכול להיות שהדברים נובעים מהיותי תוצר של המודרנה, אבל ראייתך נדמית לי נגועה קצת בנוסטלגיזם. אני מאמינה כי מחוייבות ללא סייג למשהו (ותהא זו האידיאולוגיה הקומוניסטית, או כל דת אחרת) אינה מאפשרת באמת פתיחות וסובלנות מחשבתית. אגב, זה נכון, לטעמי, גם לגבי מחוייבות ללא סייג לפתיחות ולסובלנות (שנראה לי כי אליהן כיוונת בדבריך).

לגבי הנוסטלגיה - לעתים אני חושבת, שכאשה, פשוט אין לי אפשרות לנוסטלגיה: למרות הקשיים והבעיות בימינו, מצבי מעולם לא היה טוב יותר, ולא הייתי מתחלפת עם סבתותי בעד שום הון שבעולם (נראה לי שהדבר נכון גם לגבי סבתותי , המטאפוריות, מצפ' אפריקה).

אמשלום,

כאשר עסקינן באידאולוגיות שבאות 'לפתור' את מכאובי ותחלואי העולם תוך כפייתן על הכלל, בודאי שגם אני די נרתע ממחוייבות ללא פשרות של הדבקים בהם.

מאידך, אני מקווה שאף את תסכימי איתי שבחלקים מחיינו יש מקום למחוייבות ללא פשרות. זוגיות ומשפחה, למשל.

כשאני מדבר על המחוייבות ללא פשרות במובן ההלכתי, אני מדבר על יהודים שראו עצמם מחוייבים לאורח החיים ההלכתי בחיי היום יום, במובן הלא 'אידאולוגי'שלהם, אלא במובן של הא-להים שנמצא בכל הפרטים הקטנים בחיינו.

לצערי, מה שיש לנו לרוב זה יהדות ברוח ה'איזם' שכרוכה כאמור בכל מיני תיאוריות מנותקות מהפרקסיס לגאולת העולם שלא כדרך הטבע (ותהא זו יהדות המאחז בלב השומרון, המשיח החי בברוקלין או תוירה ורק תוירה לכולם בזכרון מאיר, ב"ב). או יהדות מכורסמת במודע.

ממללא,
עצה לי אליך (ממקום של שותפוּת ולא ממקום מתנשא):
בוא נדבר על מה שנרצה שיהיה ולא על מה שהיה או לא היה, כי -
א. זה מתאים ל"איזם" הפרטי שלי (): להסתכל על העכשיו ועל המחר, מתוך האתמול, אבל בלי צורך להיכבל אליו.

ב. נראה לי שזה יותר יעיל ונכון.

ג. על העבר, איני בטוחה שנסכים, ואילו על פתרונותיך לעתיד - יש עוד סיכוי...

יום טוב ושבוע טוב.

רב סיינפלד,

"גורלה של החרדיות הנאורה נגזר" משום שאין עיסוקה אלא בקיטורי סלונים ופורומים. לו היו בני אדם כמו רבים שבכאן מוכנים למצוא את שכמוהם הנמצאים הרבים מחוץ להיידפארק, בהקרבה עצמית למען מושג קדושית ולא היו חוששים [כמוני ] בקשריהם והכרויותיהם, היתה גזירה זו בטילה.

יתר על כן, אם הדבר היה נעשה במקום שזה מקרב את אלה שמיאוש התרחקו כליל מהחרדיות ולא רק מהחשוכה, היה לזה סיכוי נוסף וכהצלחת הרש"ר.