תינוק המריבה: זכות ההורים או טובת הילדים

זה כבר הופך להיות יותר דומה למשפט שלמה מודרני .

שחרית

לא כתבתי את אשר ייחסת לי .

לא ראיתי שמישהוא דן בשאלה האם מבחינת ההלכה קיים המושג קניין ביהודי כמובן למעט ענין מחירה לעבד עברי שאפי' זה אינו קניין עולם. א"כ במה נקנה זכות למאמצים לתבוע

זוקי

אתה צודק!

גם אני התקשיתי בדבר, ולא קיבלתי תשובה ברורה.

אמנם בתיבה האישית טען לי מישהו טענה מפליגה. לאמור: הילד הוא ה"חפצא" החינוכי של ההורים, ולכן יש להם בעלות עליו כדי לקיים את המצוה הזו.

זה נשמע לי מרחיק לכת, מעין מה שכתבו האחרונים (והזכרתי לעיל) שהיבמה היא החפצא של היבם לקיום מצוות ייבום.

אמנם התוס' כתבו (ב"ק צ"ד בערך) שהגזלן חייב להשיב את הגזילה, ולכן גם אם היה ייאוש בעלים אצל הנגזל, אין החפץ הפקר לזכות בו מי שיחפוץ, אלא הוא של הגזלן שצריך להשיבו. אבל האם זה ממש דומה לכאן?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

מובן למה טען לך זאת בתיבה האישית

גם הזכות של המאמצים לא חייבת להיתפס כזכות. יש מושג בתלמוד של אחריות הציבור לטובת יחידים מוזנחים כמו בית דין למול וכד'. המאמצים הם רק הכתובת לציבור ואם יימצאו מאמצים טובים יותר, אחלא!

מי שטוען טענת "חפצא" יהפוך כל יחס הלכתי בין אנשים ליחס של חפצא: ההורים הם חפצא של כיבוד אב ואם, הרב הוא חפצא של כיבודו, העני הוא חפצא של מתן צדקה וכו'. גישה כזו היא, לטעמי, הרסנית לכל מבנה היחסים בין בני אדם שהתורה מבקשת ליצור, מעבר להיותה פשוט כפיית קטגוריות מלאכותיות שאין להן שייכות למקום זה על המציאות ההלכתית.

נראה לי שניתן להבדיל גם בין שני סוגים של מצוות בין אדם לחברו (או, ליתר דיוק, מצוות המגדירות יחס הלכתי בין בני אדם). קיימות מצוות שחשיבותן היא בתוצאה: למשל, חינוך הבן. המטרה היא שהבן יהיה מחונך; אם קיים מישהו שיכול לבצע זאת טוב יותר מההורה, יתכן שעדיף להורה למנות שליח שיבצע את החינוך. מילה היא דוגמה אחרת לסוג זה. לעומת זאת, קיימות מצוות שמשמעותן נעוצה דווקא ביחס בין שני האנשים הספציפיים: אין אדם יכול, נניח, למנות שליח לכבד את רבו.

נראהלי
שיש יחס ויש חובות הנגזרות מיחס זה,


חובת החינוך של הורה לילד אינו אלא אחת מנגזרות היחס הראשוני הפרימיטיבי,
ואת זה ניתן בהחלט לעשות ע"י שליח כי כפי שהזכיר גם וגם
כי חשובה התוצאה,
אבל הגידול בעצמו ,כלומר התחושה ההדדית של הורה וילדו, - המתבסס ע"י גידול בלתי אמצעי- לא ניתן להשיגו
ע"י אחר,

ולמה הדבר דומה שהמקדש אישה ע"י שליח גם ימנה את השליח
לחיות חיי אישות עם האשה במקומו,

ובמקרה שלנו יש שלוש שאלות שהובאו לבית המשפט כולן מוצאן, יחס החברה ובי"המש כמייצגו,
1)החשובה שבהן טובת הילד ומה השלכות העקירה על נפשו הרכה,
2) זכות ההורים -כמוסכמה חברתית - לגדל את ילדם כמו כל אדם אחר,
3) הנזק העלול להיגרם לכל מוסד האימוץ- שהוא נחוץ מאין כמותו- מביטול האימוץ ,

כך שחוץ מטובת הילד, שאר השאלות הן יותר ענין של סדר חברתי מאשר שאלות פילוסופיות על מהות היחס בין הורה לילדו,

סברת ה'חפצא' מזכירה את הבדיחה על הבריסקאים שלקחו עני והרעיבו אותו במשך חודש לפני פורים כדי שיוכלו לקיים מצוות מתנות לאביונים בהידור .

מו"נ
הרסת בדיחה טובה

בריסקאי אחד סיפר לחברו שהשנה מצא עני אמיתי לפי כל הדעות והחומרות.
ביקש ממנו החבר שיגיד לו מיהו כדי שגם הוא יוכל לקיים
המצוה,

"לא אני שומר אותו לשנה הבאה" ענה החבר.