למה חכמים לא למדו ענייני מידות ברצינות?

מבחן

שאלה טובה שאלת

התשובה לשאלה שלך היא השקפתית ולא תורנית

לדעתי הרבנים (ואולי גם חז"ל) פחדו ובצדק להכניס לימוד שמצריך הרבה עיון ולימוד בחכמות אחרות ,ובפרט בתחום של פסיכולוגיה שלכל אדם יש בו הבנות שונות וא"א לקבוע בהם כללים, ולכן הם פחדו שאדם אם יעמיק וישכיל הרבה בתחום הזה יפתח דעות "מקוריות" מדי לגבי הרבה מהמצוות והכללים שקבעו חז"ל.

מעניין, לב

אז אתה אומר שהייתה מגמה מוצהרת? תוכל למצוא לכך נקודות מכוונות?

דברים שקיבלתי מ"איקה"

נדמה לי שכבר הערתי על כך בהרבה מהאשכולות

אם תעיין בהגדרת הרמב"ם בחלק המתעורר בשמונה פרקים, תמצא הגדרה מדויקת ביותר לתכונות חסרות או יתרות שבנפש האדם.

מתוך הגדרתו למתעורר, הוא מציין תכונות והיפוכן. כשהוא מקדים הסבר לפעולות "בחירת דבר אחד או התרחק ממנו והוא מתחיל "והכעס והרצון" (הפחד והגבורה, אכזריות ורחמנות והאהבה והשנאה –

הכעס מבטא לדעתי את אי הסכמתו של האדם לדבר מה, או בלשון אחר האדם כועס מפני שאינו רוצה בדבר המסויים בגינו הוא כועס,,,זה שורש הכעס, ממנו נובעת גם עומק הגאווה בין היתר,

הרצון המוזכר ברשימת התכונות, הוא במובן "היפוכו של הכעס" , כלומר "התפייסות", "ירידה מן הכעס" מה שנקרא "להתרצות"

ותגובתי:
תודה תודה

אבל אני מחפש הגדרה למידה עצמה, למשל כמו כעס = התקוממות, לחץ = ההילחצות בין תמונה ריאלית לדמיונית, וכו.

ותגובתה:
אי הסכמה מעוררת התקוממות
ה"בריחה מהדבר"
התנועתיות היא מה שמיחד את הרצון, עצם העובדה שאדם יכול לנוע מהדבר שאינו רוצה בו.

זו בכל אופן הגדרתו של הרמב"ם, והוא מציינו במפורש.

שמעתי פעם בשם החזו"א שככל שמעמיקים להבין ולהגדיר את הנפש לעומקה ככה מתגברת התסבוכת בנפש

אני לא זוכר כרגע מקורות להתנגדות רבנים לפסיכולוגיה (מעבר לפסיכולוגיה החינוכית שהיא שטחית יותר)
אבל מקובל לומר שהחסידות קמה היות והיהדות היתה קרה והלכתית מדי לטעמם, ובחסידות יש כידוע הרבה פסיכולוגיה.

קשה להאמין כך על החזון איש, הוא ידע לומר איני יודע, ולא היה צריך להצדיק את אי הידיעה.

ההסבר הוא פשוט עד למאד.

להבדיל ממידות, כאשר האדם לומד תורה, תמיד ישנה הבנה מזווית ראיה שונה על העניין הנלמד, כל חלקיק של הבנה יכול לשנות את פניה של הסוגיא הנלמדת. הסוגיות גם במדה והמדובר במצוות ובעניינים שאינם קשורים למעשה, אבל תאורטית השינוי הוא למעשה. נשמע קצת סותר, אבל כלמדנים וודאי תמצאו את ההבדל שבין הלכה למעשה (ציצית תפילין שבת וכו') לבין הלכה שהיא תאורטית מעשית (קרבנות, או בחו"ל מצוות הקשורות בארץ).

גם בהבנות הגמרא שאינם ממש למעשה, האתגר שעומד בפני הלמדן הוא למצא נפקא מינה ל"למעשה".

לעומת זאת במידות, שאדם יעדן את מידותיו אין נפקה מינה בלמעשה. יתכן שניתן למצא הגדרות בהבנת הרעיון, מהו כעס ממה הוא נגזר ומדוע הוא כה חמור, אולם למעשה צריך פשוט להתאפק ולא לכעוס. כל הבנה שהיא לא תשנה כלום בלמעשה, לכן לא נמצא את התורע'ס הגדולים סביב המידות, אלא מוסר וחיזוק לעבודת המידות.

קראתי פעם את ספרו של "דייל קרנגי" כיצד תרכוש ידידים והשפעה, לאחר שקראתי את הפרק הראשון לקחתי בידי עפרון, וסימנתי כל פרק משפט אחד שחז"ל אמרו באבות, ובמקום לכתוב מאה ואחת מילים, כתבו זאת בצורה מופשטת מובנת קצרה וקליטה.

לדוגמא: הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, קרנגי מקדיש לזה מאות מילים.

סוחר

כתבת - יתכן שניתן למצא הגדרות בהבנת הרעיון, מהו כעס ממה הוא נגזר ומדוע הוא כה חמור, אולם למעשה צריך פשוט להתאפק ולא לכעוס

מה שכתבת הוא הרובד הנמוך בעניני מידות, ומתאים לדוגלים בשיטת "שבירת המידות"

הדרגות הגבוהות יותר הוא להגיע למצב שבו אינך כלל כועס ולזה צריך האדם
או אמונה גבוהה שבגללה רואה את כל הקורה איתו מגזירת שמים וכו'
או תובנה עמוקה בנפש האדם שיעזור לו להבין {למשל} שהמעשה שחבירו עשה נגדו נובע מצרכים וחסכים אצלו ולכן אין סיבה לכעוס.

אבל,הרב דסלר,מצא לנחוץ להאמין ב"חכמה בגויים",והעתיק,תוך שינויים קלים,מספרו של דייל קארנג'י-ראה מכתב מאליהו ד',עמ'244[העירני תתקדש]
אגב,מהר"ד יפה המשגיח מכפ"ח,שמעתי,שהרב דסלר המליץ לעיין בספר אחר של הנ"ל-"אל דאגה".

יוני

סוחר
אם תבין שכעס בא מטעות בחישוב, גם תטען שלא חשוב להבין מה הטעות?
והאמת שזה כך!
בהזדמנות.

מבחן

ברכות על המינוי למנהל משנה

נקווה שכעת תהיה עדנה לאסכולה הפסיכולוגית

סיפור מעניין, ולאחריו אגיב לענייננו.

ראש כולל חשוב שתורה וגדולה התאחדו על שולחנו, טבעו ספינותיו בים ורכושו שכולו היה מושקע בהם, צלל לבלתי שוב. התספקו תלמידיו ובני משפחתו האיך יביאו את הדבר לידיעתו, חשבו וחשבו וכך עשו.
אחד התלמידים ניגש לרבו - ראש הכולל, ושאלו לפירוש האמרה "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". ענהו ראש הכולל באריכות, והתלמיד שב למקומו. לאחר מספר דקות שב אותו תלמיד, "בכל זאת" אמר "לא הבנתי". האריך ראש הכולל יותר, והתלמיד שב למקומו. ושוב חלילה התלמיד בא וראש הכולל בכל פעם שהתלמיד שב מאריך בהסברים ובמשלים ובכל הגיון מסביר את הדבר, שצריך האדם לשמוח עם כל מה שקורהו. כבש התלמיד את עיניו לארץ ואמר לו "רבי, אתה יכול לשמוח". התעלף ראש הכולל.........

התלמוד והרעיון סביב המידות חשובים הם, אולם עיקר וכל עבודת המידות היא "ברובד הנמוך" כך קראת לזה, "שבירת המידות".

איני מדוע נאמר כי שבירת המידות היא הרובד הנמוך, אדרבה ואדרבה, הרובד הגבוהה ביותר הוא שאדם שולט בעצמו וברוחו, ברגעים בו הוא עומד בנסיון המידה עליה הוא עובד.

אין ספק העיון סביב כל מידה חשוב הוא, אולם התוצאה היא הקובעת כאן, "שבירת המידות" עד כדי כך שהאדם לא יכעס, אולם זה בא מתוך שבירת הכעס ולא הרחבת ההגיון.

סוח"ב,

שבירת הכעס היא היא הרחבת ההיגיון, שאל"כ הרי רק תשמש השבירה אך למידה אחרת כמו הגאוה. רק הרחבת ההיגיון [אם המילולי ואם התת-מילולי], תאפשר המסת הכעס בצורה הראויה.

הסיפור שהבאת [כמו עוד סיפורים וידוע זה של החתול המלצר] מבטא שיש מרחק בין עיסוק אינטלקטואלי "וידעת" עד להפנמת ציורו החי הנוטל את הבחירה להתנגד למסקנות ההיגיון "והשבות". אך חלק זה הוא מכלל שימוש תלמידי חכמים ולא כלימוד מילולי שאך הוא האפשרי במתכונת וירטואלית!

[כבר הובאו דברי הרג"נ ז"ל שבעצם אין מחלוקת בין המצדדים שהתכלית להשכיל לבין המצדדים שהיא לציית, כי הציות הטהור והאמיתי הוא הבא מתוך הפנמת החכמה -למשל שאין לכעוס- עד כדי החדרתה "בכל עצמותיי" המתבטאת ביישומה הטבעי.]