משנה ברורה עם הגהות "אבן ישראל"

יוחי (יוכי?)

הנתון שציינת מחזק את ההשערה שהעליתי לעיל לגבי האליטה הקובעת,וכן קצת לגבי חילוק ההשתייכות.

עומק,
דומני ששאלת הרבנים וראשי הישיבות קשורה לעליית מוסד הישיבה הליטאית, שהביאה עימה את הניתוח האנליטי וההמשגה שהחליפו את ה-"הלכה למעשה"; למדנים גדולים העדיפו לעסוק בניתוח אנליטי זה מאשר בפסיקת ההלכה; ניתן אפילו למצוא יחס של זלזול מסויים בפסיקה, כאילו היא סוג של "עבודה שחורה" הלכתית. "איש ההלכה" של הרב סולובייצ'יק מתאר את איש ההלכה האידיאלי כמין מתמטיקאי של ההלכה, שבאזמל האנליטי שלו הוא מנתח את ההלכה, מגלה את מבני התשתית שלה ואת הקישורים העמוקים ביניהם. דמות זו של איש הלכה, שהדגם שלה הוא (להבנתי) ר' חיים מבריסק, חסרה דבר אחד - הפסיקה למעשה: המתמטיקאי של ההלכה מתייחס אל הפוסק באותו אופן שהמתמטיקאי מתייחס למהנדס, המבקש לנצל את חידושיו כדי להפיק מהם משמעות מעשית - התייחסות שיש בה סוג של זלזול סלחני. ממילא, נשארו הלמדנים המבריקים בישיבות ונעשו לראשי ישיבות במקום להיעשות לרבני קהילות; הציבור, מצידו, הבין מיהם אלה שגם הרבנים אליהם הוא פונה נושאים אליהם את עיניהם - ויחסו אל הרבנים ואל ראשי הישיבות הוא שיקוף של הבנה זו. עוד אעיר כי בתקופות של התערערות דתית, מול עולם חיצוני המציב אתגרים ורבים בתוך החברה שאינם עומדים בהם, נתפשו הישיבות, ועודן נתפשות (בצדק או לא), כאי של יראת שמים, והעומדים בראשן נתפשו כמורי דרך שאפשר להישען עליהם; כמו כן, אי אפשר שלא לציין את ההשפעה שהיתה (ויש) לפיזורם של יוצאי הישיבות בקהילות השונות - אנשים שאף שכבר עזבו את הישיבה, עדיין נשאו אליה את עיניהם, וראו בראשיה את רבותיהם.

גם_וגם
האם אפשר להסיק מדבריך שיש מאלו שפוסקים היום בנושאים ציבוריים כבדים, שאין להם בעצם גישה לפסק?

תוקן על ידי - אריק123 - 22/06/2004 16:07:41

השכן,

עיקר הדיון אינו על פופלאריות הספר, שזה די ברור זה ערוך היטב תוך התחשבות ההמון לעומת הערוך השלחן. הייתי אף אומר שהיא הנותנת, הספרים אחרים משקפים את עוז רוחם של הגאונים המחברים ויאלו המשנה ברורה כמו שמירת שבת כהלכתה משקף את צורך הקורא.

השאלה כאן, מאיפה הסמכות-על לספר, שאסור לחלוק עליו? מי החליט שהלכה כמותו ממש?

גם וגם

אני מסכים עם כל מה שכתבת,והיטבת לתאר את המצב לאשורו.

לגבי ההסתכלות המתנשאת ,ישנו סיפור על רב חיים מבריסק,כי כשהיה נער היה משתובב הרבה,וכששאלו דיין העיר והוכיחו "חיים! מה יהא עליך?" השיב ר חיים "אצא דיין"

סיפור זה איני יודע אם אמת הוא אם לאו
(דעתי נוטה שהוא שקר,כי יש בזה עלבון לדיין ודרושה עזות מצח כדי להשיב כך,שאינה עזות של קדושה)
,אבל שמעתיו מכמה בחורי ישיבה.והוא משקף נאמנה את היחס.

ואכן ר חיים מייצג בעת האחרונה את הגישה העיונית הטהורה .שלעניות דעתי אינה עוסקת בפסיקה,לא מפני הזלזול חלילה,אלא מתוך הבנה עמוקה שכמעט בלתי אפשרי להגיע למסקנא חד משמעית,שזו מטרת פסקי הדין.

דומני שזה מה שייחסו חז"ל (במסכת יומא?) לבני יהודה ,שמרוב פלפול לא יכולים להגיע למסקנא .ולדעתי זה עניין נפשי עמוק מתוך היכולות העיוניות להבין כל צד בסוגיא בצורה משכנעת לחלוטין.מלבד דוד המלך ש "ה עמו" והגיע לפסיקה.כלומר ללא סיוע אלוהי ,גם הוא היה מתקשה.

כמובן שאין זה נוגע למה שמטיפים היום ללמוד גמרא אליבא דהלכתא לאסוקי שמעתתא.כי כיום הפסיקה היא מעשה טכני\חשבונאי כאשר רמת העיון המופשט ירדה פלאים.וישנה מגמה (רעה מאד לדעתי)של עזיבת האיכות לעבר הכמות.וכל המרבה בהזכרת "שמות הקודש" שו"תים וכיוצ"ב הרי זה משובח.

דומני כי מגמה זו החלה לחדור גם לספרי הפסק האשכנזיים,למרות שסגנון לא היה כזה.(מלבד אולי בודדים)לעניות דעתי המאיץ הבולט לגישה ה"כמותית" הוא הרב עובדיה יוסף שליט"א שהכבוד הגדול שזכה לו,משך רבים גם מהפוסקים האשכנזיים אחר שיטה זו.

למותר לציין שגם בין האשכנזים היו כמה חכמים שהלכו בשיטה דומה,אבל אני מדבר על מגמה שמחלחלת אט אט.

מבחינה זו ,אני מקווה ,שאכן הישיבות נשארו "אי" של עיון,ולא מכרו עצמם אחר הכמות.

מסתברא

האם אין פופולריות וסמכות אותו דבר ממש ?

עומק,

במאמרו של הרא"ל גורביץ,בסה"ז להרב אברמסקי,מספר:

כאשר שאל הרב אברמסקי את רבו הגר"ח, כיצד ניתן בכלל לדמות ולפסוק,שלא על פי "דרך ההבנה" של ר"ח,נענה:

אנחנו,בדרך לימודינו,אכן,יותר "בעלי בתים" בתורה מאחרים.

טענתו של גם וגם, שהמעמד שנתנו ראשי הישיבות לעיון הלמדני, הוא הגורם המשמעותי ביותר לעליית מעמדם של ראשי הישיבות, וירידת מעמדם של הרבנים, נראית לי נכונה בהחלט.
אני סבור, שבכל התחומים ניתן לראות את השפעתה של גישה זו, היות וטובי הלומדים במשך שנות דור, העמידו לעצמם כמטרה, את הרצון להגיע למעמד של ר"מ וראש ישיבה, ולא פנו לעולם הדיינות הרבנות והמוסר אלא החלשים יותר, וכך אמנם איכותם של הרבנים הדיינים ובעלי המוסר בחברה הליטאית אינה מספקת.
אמנם תופעה זו איננה יכולה להיות אך ורק תולדה של ההערכה הרבה ללמדנות, בסגנונו של ר' חיים מבריסק, שכן דוקא מישיבות ליטא רבים מטובי הלומדים קיבלו על עצמם משרות רבנות בעיירות שונות, גם בישיבות בארץ ישראל לפני כארבעים שנה, כמדומני שרבים וטובים פנו לעולם הדיינות והרבנות, כמו ר' אליעזר גולדשמידט, ר' אליעזר ולדנברג, ר' שמשון קרליץ, ר' בצלאל ז'ולטי ועוד, השינוי במגמה זו נעשה לאחר מכן, כנראה ככל שהחברה החרדית התרחקה יותר מההכרה במדינת ישראל וברבנות הראשית, וממילא המשרות התורניות היחידות שנותרו היו באמירת שיעורים בגפ"ת.

ברשות מרנן ורבנן, יואיל הציבור להכנס לפרופורציה.

מאמר ב"יתד נאמן" של נכש"ק שהוא אפילו איננו בנש"ק.

שום רב, שום מודעה, שום מחאה.

נו,

תיתי לכם שהשיירה תצליח לעבור.

קראתי שוב את תחילת האשכול ואת סיפור המסגרת. הגעתי למסקנה שבאמת יש כאן תופעה חסרת תקדים. בחוגים חרדיים מסויימים (הונגרים, ירושלמים) היה "אסור" לחלוק על החת"ס; אולי היו גם פוסקים אחרים שנהנהו ממעמד דומה. אבל מה היה פירוש הדבר? שכאשר מישהו חולק על החת"ס - מצווה למצוא תירוץ להגנתו. אבל מניעת המחלוקת ע"י השתקה? כזאת לא שמענו.

במחשבה ראשונה, חשבתי שיש כאן תופעה מדאיגה - חתירה תחת "תרבות המחלוקת" של ההלכה.
במחשבה שניה, חשבתי: רגע רגע, האם תרבות המחלוקת הזאת לא הגיעה כבר למיצויה, ואף מעבר לכך? האם העובדה שאין מנגנוני הכרעה מוסדיים איננה בעייתית? אז הנה, באו החבר'ה האלה ובנו מנגנון סמכות ריכוזית (אמנם בצורה מגושמת, חרדית משהו, אבל בכל זאת).
במחשבה שלישית, חשבתי שאולי בכל זאת יש כאן תופעה מדאיגה...


אידך גיסא