בליעה ופליטה אצל חז"ל: מציאות או גדר הלכתי?

ד"ר הלפרין:

1. אני מאמין שב"יבש כעץ" של הרשב"א והאחיעזר נשארו מולקולות של האיסור המקורי שהן הרבה יותר גדולות ממשהו שיוכל אי פעם לעשות דיפוזיה לתוך מתכת.

2. אם בחללים (פורס) עסקינן אזי בכלים שלנו בוודאי מדובר בנפח זניח עד אפס, וממילא לא צריך ששים בתבשיל נגד הדופן - מה שאינו מצוי - אלא רק נגד החללים הנ"ל ותנאי זה מסתמא מתקיים תמיד וא"צ אפילו בדיקת קפילא.

שנרב,

כבר האחיעזר עצמו כתב להבדיל בין יבוש פיזיקלי לפירוק כימי.

ראה במודגש בדברי שו"ת אחיעזר המובא להלן.

נדב

רש"י  מסביר שם שהבליעה אינה יכולה לאסור בגלל שלא היה בעין בשעה שנאסר ומעולם לא הוכר האיסור . כעין זה מצאנו לעניין איסור בל יראה שהבלוע אינו נחשב למשהו שקיים בעין . אמנם לגבי בל יראה כך הדין אפילו כאשר איסורא בלע בתוך הפסח , אבל איסור אכילה אינו משום התערבות גוף האיסור אלא בגלל נתינת טעם וכפי שזה מוגדר טעמו ולא ממשו ולכן כאשר הבלוע נותן טעם בתבשיל הוא אוסר אותו גם אם לא נחשב לקיים בעין לפני כן. אבל מכיוון שמדובר באיסור מיוחד של אכילת משהו שהאיסור נתן בו טעם ולא אכילת גוף האיסור יש לזה גדרים מיוחדים, ואפשר להבין זאת קצת על פי האחרונים שביארו שלפעמים בדיני תערובת כאשר שני דברים נתערבו הרי שנוצרת מציאות חדשה של תערובת שעליה יש לדון האם כולה אסורה או כולה מותרת, למשל אם חל דין ביטול אז האיסור נהפך לפעמים להיתר (אמנם יש כאן הרבה מאד פרטים ועניינים כמו חוזר וניעור וחילוקים בין תערובת יבש ביבש ולח בלח , אבל אני רק חוזר על הרעיון הכללי בלי לטעון שהוא תקף תמיד ובלי להיכנס לכל ההשלכות) ומכיוון שהשאלה היא מה דינו של התערובת המורכבת , האיסור צריך להשפיע איזה השפעה חשובה על כל התערובת בכדי שכל התערובת תיקרא על שמה למשל נתינת טעם , מעמיד , אם האיסור הוא דבר חשוב וכיו"ב , יתכן שבאותה דרך בליעה שמעולם לא הוכרה כאיסור אינה מספיק חשובה בכדי לאסור תערובת.

אבל כל התורה הזאת עומדת על כרעי תרנגולת שכן חמץ בפסח במשהו ואם גם לגבי חמץ בפסח יש חילוק בין התירא בלע לאיסורא בלע לכאורה אין זה קשור לפעולת האיסור על התערובת . לכאורה זה נכנס לנידון אם נותן טעם לפגם אוסר בחמץ בפסח , לפי המתירים דברי מתיישבים ולפי האוסרים צריך איזה הסבר אחר , אולי שדבר שלא קיים בעין לא חל עליו איסור ויל"ע בזה

לגבי הדיון הפיזיקלי שבכאן תמיהני , הרי יהיה מה שיהיה , חכמים נתנו שיעור אמפירי לדבריהם - נתינת טעם , ואחת היא מה התיאוריה שמאחורי זה וכיצד זה פועל , אם יש נתינת טעם הרי זה אסור ואם לא הרי זה מותר. אמנם על כך ניתוספו חומרות על גבי חומרות בגלל ספקות וכדומה, אבל השאלה הפיזיקלית היחידה היא לא כמה חומר עובר ואיך , אלא האם לפחות אחרי שמקלפים את שכבות החומרות מתקבל אוסף כללים שמספקים מבחן כלשהו לנתינת טעם כאשר נתינת טעם מוגדר באופן אמפירי לפי תחושות של בני אדם. אמנם לגבי איסורי משהו, לכאורה הדיון יהיה רלוונטי , מה זה בדיוק משהו ומתי ניתן לומר שמשהו מעורב .

דיוק מדעי בהלכה
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1434858

_________________

יינן: תתאה גבר

החוק השני של התרמודינמיקה: 'את החוק ניתן לנסח באופן תרמודינמי - כך שכאשר מפגישים גוף קר עם גוף חם, החום יזרום באופן ספונטני לגוף הקר, והוא יתחמם, בעוד שהגוף החם יתקרר. לעולם לא יתרחש המצב ההפוך - שבעקבות המפגש בין שני הגופים הגוף החם יתחמם, והגוף הקר יתקרר'. - ויקיפדיה בערכו.

(מידע מאלף בנידון ובשאלת הזמן בפיזיקה המודרנית בכלל ניתן למצוא בספר המצוין של עמית הגר: "זמן ואקראיות" בסדרת "מדע" של "מפה").

זה העלה לי במוחי את השאלה, האם אין חוק זה עומד בניגוד לכלל ההלכתי (המיקל, מבחינת החוק!) ש"תתאה גבר". שהרי החוק מעיד על זרימת הקור לחום גם במידה והקור הוא התחתון. או אולי בנוזלים הדברים שונים?

[השאלה שלי היא מבחינה עובדתית, ולא השאלה האמונית שהיא כללית ואינה ספצפיפית וכבר דנו בה למכביר בכו"כ אשכולות כאן].

תודה רבה למשיב.

הדיון בנושא תתאה גבר קצת מטריד אותי מחמת (העדר) המתודה המדעית שבו, כולל המובא בשם ר"ג זצ"ל.

לגופו של עניין:

כל העוסק בחימום חללים כמו חדרי מגורים, יודע כי מתקנים מחממים כדאי להציב בתחתית החלל כדי שהחום המופק מהם יזרום כלפי מעלה ויחזור וירד עם התקררותו, וכך כל חלל החדר יתחמם.

ניתן להראות עיקרון זה גם בנוזלים ע"י הכנסת גביש צובע לתחתית כוס מים, לחמם את קרקעיתה מעט, ולצפות איך הצבע מתחמם ומיתמר ועולה, מתקרר ויורד, וחוזר חלילה.

קביעת גוף החימום (בלא קרינת א"א) בחלק העליון של החלל תגרום לחימום בעיקר של החלק העליון של החלל, וזרימת האויר החם בדיפוזיה כלפי מטה תהיה מועטה יחסית.

הדבר נכון גם במוצקים אם כי במידה מתונה הרבה יותר. חום שזורם כלפי מעלה יכול לחמם את הגוף העליון כולו, בעוד שחום הזורם בדיפוזיה מהעליון לתחתון מחמם רק את הקליפה החיצונית (שעוביה תלוי גם בתכונות הגופים - מקדם הדיפוזיה, גם בגרדיינט הטמפרטורה וגם במשך זמן המגע).
לענ"ד, המושג הההלכתי של "כדי קליפה" מכסה ברווח את המצבים המצויים.

ולכן דברי שמואל בפסחים, שכדעתו פסק הרמב"ם במאכלות אסורות (ט, יז), מתאימים מאד להבנה המדעית הבסיסית.
 דווקא דברי רב, שכאן אין הלכה כמותו באיסורי (!), טעונים עוד הסבר.

    http://www.kipa.co.il/jew/53037.html

הכונו לפשקווילים על פריצת גדרי הכשרות.

ושמעתי על ת"ח חשוב שהתיר בדיעבד אפילו בפסח.

[בע"ב,

אני מחכה לאלה שיגדירו את הרב ליאור כ"ניאו-רפורמי"...]