הנאה שכלית והנאה גופנית , מצא את ההבדל

איזו שאלה? הוא מתגאה בהיותו אדם, אבל לא בחלק הבהמי שבו.

תתקדש



לשאלתך האחרונה בלבד - אכן, כך סברתי גם אני. כפי שיש תאווה לדברים שבגוף, יש תאווה גם לדברים שברוח.

ובכלל, החלוקה בין רוח לגוף אינה בהכרח יהודית.

אני מצטט את חלוקתו של פלוסר, "הדואליזם בשר רוח במגילות מדבר יהודה ובברית החדשה" תרביץ כז תשיח, 145-150. מובא ב"צלם א-להים", ספרו החדש של לורברבוים, הערת שולים 8 במבוא, עמ' 15:

פלוסר מציג ארבע תפיסות שרווחו בתקופה הזו [ימי התנאים] לגבי היחס בשר-רוח:

המקרא, הגורס מוניזם אנתרופולוגי.

וכנגדו שלוש תפיסות דואליסטיות שונות:

זרמים בחשיבה היוונית, אפלטון וממשיכיו, הדוגלים בשניות חומר-רוח.
הגנוזיס, הרואה ניגוד בין החומרי לרוחני ומזהה את החומר עם השטן.
כת מדבר יהודה והברית החדשה, בעיקר באגרות פאולוס, הסבורים שהאדם הוא "בשרי" אך אם הוא נבחר, בחסד האל, הרוח מעלה אותו כולו ומעניקה לו גוף מזוכך.

אם הגישה האחרונה נראית תואמת ליהדות לאחר פרוץ הקבלה, אני סבור שאכן כך הוא. וחשיבה זו, שהינה אפלטונית או כיתתית, היא אכן זרה במקורה ליהדות, אם גם נקלטה לתוכה לפני ולפנים!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
לפי המקרא, אליבא דפלוסר, מה משמעות השארת הנפש, אם בכלל, באיזה מובן שלא תפרש אותה.
נראה שגם הרמב"ם סבר את השניות הזו, אלא שהקבלה הוסיפה את האופציה לזכך את החומר, אפ כי בעבודה ולאו דווקא בחסד, כמבואר בפרק האחרון של מסילת ישרים.

אריק

א. לורברבוים טוען, איני זוכר בעקבות מי (אולי רעיון שלו?), שהתנאים אימצו את הרעיון של תחית המתים בגלל שעבורם המשך הקיום הוא רק בגוף ונשמה יחד, כי לשיטתם אין קיום עצמאי ואין כאן בכלל שתי ישויות! והשווה, לדוגמא, המעשה בהלל, שהלך לעשות חסד עם הנשמה (!) בשעה שהלך להתרחץ לכבוד שבת. עם הנשמה ולא הגוף!

ב. הרמב"ם כבר הושפע מהפילוסופיה האריסטוטלית הארורה, וקיבל את ההפרדה בין גוף לנשמה, אם כי פירש כנראה את הנשמה במובן האריסטוטלי של צורה וידיעה שצריך להוציא מהכוח לפועל, ולא - אין עולם הבא ואין כלום.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


פטורים בלא כלום? וכי אפשר במחצית הדיון?


ראשית אשמח לראות משהו המגדיר מהי "הנאה".


לגבי, הרי שבפראפראזה לאותו משפט מפורסם, אינני יודע להגדיר בצורה טובה מהי הנאה, אך אני יודע בפירוש מתי אני נהנה ומתי אני סובל.

לאחר שמישהו יגדיר עבורי את ההנאה, ויחסוך ממני את העבודה הקשה, אאלץ לומר כי אינני בטוח כי קיים הבדל בין הנאה גשמית לבין הנאה רוחנית. ההנאה, היא אנושית.

העובדה כי אני גורס כך, אינה סותרת את העובדה כי גם אם אין הבדל בין "הנאה גשמית" לבין "הנאה רוחנית" , הרי שודאי וודאי שיש הבדל בין הסיבה להנאה רוחנית לבין הסיבה להנאה גשמית. וכפי שיש הבדל בין הגשמי לבין הרוחני, כך ימצא מי שידרג את ההנאות לא בשל השוני בין ההנאה, אלא בשל החשיבות השונה שהוא מעניק לסיבה לאותו תענוג.

ויהי כי-זקן יצחק, ותכהין עיניו מראת; ויקרא את-עשו בנו הגדל, ויאמר אליו בני, ויאמר אליו, הנני.  ב ויאמר, הנה-נא זקנתי; לא ידעתי, יום מותי.  ג ועתה שא-נא כליך, תליך וקשתך; וצא, השדה, וצודה לי, צידה (ציד).  ד ועשה-לי מטעמים כאשר אהבתי, והביאה לי--ואכלה:  בעבור תברכך נפשי, בטרם אמות

גם על זה אפשר להגיד מעשה אבות סימן לבנים.

האם מישהו התכוין לומר שיש לעשות מעשה כדי להמנע מהנאה (נניח להמליח עוגה המשמשת לצרכי מצוה? חושבני שיש כאלו אבל זה נראה מוגזם.

חושבני ששורת ההגיון רק יכולה לומר שלא ליזום הנאה, בהנחה כי כל יוזמה כזו היא על חשבון משהו (זמן, אמצעים, כח) היכול לשמש לעבודת ה'. וזה עולה בקנה אחד עם הפסוק בתנ"ך - "בכל לבבך" וכו' הדורש שכל הווייתך תהא לשם שמים