שאלה הלכתית בציווי אב לרוץ בשבת

במקרה ולא שייך להסביר לאב שלרוץ בשבת זה שלילי, הרי שהריצה היא כיבוד אב כמו לרוץ לסעדו. אך אם שייך ומתייחס אליו ציווי לעבור על מצות השבת, אין כאן מצות כיבוד וממילא אין היתר ריצה.

פשוט כביעתא בכותחא שהבן חייב לרוץ ואפילו בשבת. השאלה הזאת מקורה בעירפול השורר בהגדרת המצוות. מה הוא איסור, מה הוא חיוב, מה הוא מנהג טוב וכדומה.

וטו

פשוט כביעתא בכותחא שאם האבא אומר לבן 'רוץ כדי שתהיה הריצה מצוה ושתותר לך בשבת' שאין לו היתר לרוץ ואפילו לא היתר של נבל ברשות התורה.

ווטו

מי אמר שהריצה בשבת בכגון זה הוא שלילי ? הרי ברור שלדבר מצוה אין זה שלילי . ומכיון שהאב הופך את זה ברצונו לדבר מצוה , אולי מותר לו לעשות זאת לכתחילה ?

אם דנים לגבי ההיתר של האב לצוות לבנו לכתחילה לרוץ בשבילו כדי שזה יהפוך לדבר מצוה יש לחקור בגדר ההיתר לרוץ לדבר מצוה . ויש בזה שני אופנים

א. שהריצה לדבר מצוה אינה 'חפצא' של ריצה אסורה . בכדי שריצה תהיה כזאת שהיא אסורה בשבת , אחד מתנאיו הוא שיהיה ריצה לדבר רשות . לפי"ז לכאו' לא יהיה איסור .

ב. הריצה היא 'חפצא' של ריצה אסורה , אלא שהאיסור הוא איסור קל שנדחה בפני דבר מצוה . ואם כן כמו שמצינו לעניין פיקוח נפש שאסור לאדם להכניס עצמו למצב שבו יצטרך לחלל שבת משום פיקו"נ (עכ"פ תלתא יומי קמי שבתא ויש עוד לעיין בסוגיא זו) , כך לכאורה יהיה אסור לאב ליצור מצב שבו איסור הריצה יידחה . (אמנם יש לחקור עוד אם שייכים בזה הגדרים שלגבי הפלגה בספינה שיש חילוק בין שלושה ימים לפני שבת לבין לפני זה) .

כל זה לעניין האב , לעניין הבן יש לדון שאפילו אם אסור לו לאב לצוות מלכתחילה אין הבן עובר על איסור כאשר הוא מקיים הציווי . ואולי הא גופא , אם יקיים הציווי נמצא שהאב עבר איסור על ידי ציוויו ואם לא יקיים נמצא שלא עבר וממילא זוהי כבודו ?

מצו"נ,

אכן בדרגות הביניים לא ננעלו שערי הדיונים, אך כתבתי לצין את הקצה הברור: "אך אם שייך ומתייחס אליו ציווי לעבור על מצות השבת", שהדוגמא לכך המובהקת תהיה כאשר האב יאמר: "אני רוצה שתרוץ כדי לעבור על מצות השבת". האם גם בכה"ג מותר לדעתך?

ווטו
אם ההנחה היא שבכל מקרה מותר לרוץ בשבת לצורך מצוה,

א"א לו לאב לצוות את זה,
כי הרי אם הבן רץ בגלל ציווי אביו, אין הוא עובר על המצוה. וא"כ לא מקיים מצות אביו ,או אז הריצה היא באיסור, וחוזר חלילה
ואין לדבר סוף. והרא"ש קורא לזה גלגל החוזר.

קעלעמער

האסט מיר אויסגעכאפט .

מיין טייערער
נו, ואסט האסט דו געמיינט,
אז איך בין נישט א בליקער און א געצ'עפעטער.
מסתאמע די נפק"מ אז איך האב אויף גערעט צו קוקענן אינגאנצען.

קל"מ יקר,

זאת הבנתי גם מהודעת פותח האשכול ויש אכן בהלכה הרבה דוגמאות דומות של "חמר גמל" כמו בברכת בפה"ע על חביב, שבעת המינים והקודם במקרא ועוד רבות.

התכוונתי לעבור מעבר להשתכלות על ההלכה כעל כללים טכניים, אלא כעל ביטוי רצון הווה ולכן הסקתי את האמור למעלה, דהיינו שריצה כזו שאין בה חיוביות אלא כיבוד שגעונו של אב שניתן לרפאותו משגעונו, אין בה לא כיבוד ולא מצוה. אך אם ההתייחסות לכללי התורה וההלכה הם כלכללים יבשים-מיסטיים אכן לא יכלו משחקי הפרדוקסים!

גם אחרי שמסתכלים על ההלכה כביטוי לרצון הווה זה לא משנה לענייננו .

רצון הווה בא לידי ביטוי באמצעות כל מיני כללים . רצון הווה הידוע והנתפס לכולם מתבטא בהלכה כללית שכן אין הווה נגלה לכל אחד ואחד כל פעם שהוא צריך הכרעה ולכן גילה הווה דעתו באמצעות כללים מועטים שאפשר להחילם על מקרים מרובים . במקרה דנן מתברר על פי הכללים הנ"ל שרצון הווה שלא ירוצו בשבת ומצד שני רצון הווה מסכים לכך שירוצו לדבר מצווה . יתכן והכללים האלה משתבשים במקרה דנן וממילא אנו צריכים גילוי מיוחד של רצון הווה לגבי המקרה הפרטי הזה מעבר למה שנתגלה בהלכה הכללית . אבל לשם כך יש אכן צורך בגילוי מיוחד (דהיינו נבואה או משהו דומה) או להראות באמצעות לוגיקע טכנית שגם רצון הווה במקרה הפרטי הזה מתגלה איכשהו תוך ניתוח הכללים.

מצו"נ,

אם כי אחרי שמסתכלים [אך בהרכב הפרטים] אולי [ע"י ניטרול מסוים] לא משנה, אך אחרי שמשתכלים [בעקרונם של פרטים], משנה ומשנה כי אכן "רצון הווה במקרה הפרטי הזה מתגלה איכשהו תוך ניתוח הכללים". [וכמו כאן כך בכל הפרדוקסים.]

כאשר אב מצוה לעבור על דבר השם אין זה אך שיש כאן שני אופני כבוד השם: א. לשמוע לאב וב. להשמע למצוה, שהשני כבוד גדול יותר הדוחה את הראשון, אלא שבכה"ג אין בשמיעה לאב כבוד השם אלא ביזוי השם.

לכן כאשר אב מורה לרוץ [לשם ביזוי כהדגשה בהודעות הקודמות], כאשר לולא הוראתו יש כאן ביזוי השם, אזי אם מפצלים את הריצה מעקרונה ניתן לדמיין שיש בריצה מצות כיבוד אב גם אם מהותה ביזוי השם כי ביד האב לעשותה למצוה מחמת ציוויו. אך אם רואים בכל פעולה ביטוי עקרונה הראשוני במודעות, שבמקרה זה הוא הציווי לבזות את כבוד השם [כאמור], כלל אין הריצה שבציווי הופכת למצוה.

[אך מובן שלשיטתך שאמת אונטולוגית-עקרונית-ראשונית אינה אלא דימיון, א"כ לא נחוה ונחזה בריצה ביזוי אלא מצוה "כי סוף סוף כך ציוה האב" וממילא פשוט שיש לרוץ ובכלל אין משמעות לשאלת פותח האשכול שנדון עליה.]


אך שאלה לי אליך שתסייע לי להבין את הסתכלותך. האם מסקנתך שיש לרוץ היא אך מתוך חשבון ההלכה או שגם אינטואיטיבית הנך סובר שיש לרוץ?

ווטו

תקנני אם אני טועה,
הבעיה לא תהיה בריצה בשבת אלא ביזוי כבוד השם.
ויהיה נכון לקבוע שאם יאמר אב לבנו ביום חול אני רוצה שתרוץ נגד צוי השם יהיה אסור לו (אפילו אם אין כזה רצון השם)
ואילו אנו דנו בגדרי הלכות שבת ולא בהלכות קידוש השם.
והשאלה אם ריצה זו תחשב לו לחילול שבת.
ועל כך חשב מו"נ והעביר לי טלפטית,
שאין ציור כזה.

ושוב הקדימני קעלעמר ... דילמא בני חד מזלא אנן ?