שאלה הלכתית בציווי אב לרוץ בשבת

מצו"נ וקל"מ,

אכן זאת טענתי שההשתכלות במצוות כפי אשר מתקדם האדם בהשכלתו היא עליהן לא כביטויין הפרטי אלא כעקרונם הראשי - כבוד השם וכד' [ואולי זה בבסיס האינטואיציה של רבי_במיעוטו עם או בלי טלפתיה בינינו]. כפי שרמזתי בסוגריים למצו"נ נראה שזה מכלל ויכוח שהיה לנו בפורום "נכנסים לפרדס" לגבי המבט העקרוני שניסיתי להראות שאין להימלט ממנו כאשר משיגים אותו כמו שאין להימלט מכך שבננה ותפוז שניהם פרטי המושג פרי [שלזה קורא אפריםלייב "ידיעת המהות" לפי מה שהבנתי ממנו].

ווטו - ברוך שכיוונתי

רב"מ,

הערה אחת לגבי כאשר אין האב מודע לאיסור [שכתבת בראש העמוד], שאז דווקא יש להסתפק יותר. הרי לטפל באב היא מצוה שיש לרוץ לה בשבת כך אם האב הוא מטורף בדעתו ואינו יודע מהותן של מצוות ומבקש מבנו לרוץ כי זה עושה לו עונג וכד', אז נראה שאכן יהיה מותר. דווקא כאשר יש בציוויו התייחסות של בוזה דבר השם, הוא שיש את סברתנו לאסור!

אכן במקרה שאין האב מודע

רבי מיעוטו ווטו

א. אתם רוצים לאסור מטעם חילול ה' . אבל כפי שהעיר כבר קעלעמער הבעיה של חילול ה' אינה קשורה דוקא לעניין הריצה בשבת . לו יצוייר שהאב יצווה לבנו לרוץ ביום חול כדי לעבור בכך על מצוות הבורא , גם אז יהיה בכך משום חיללו ה' למרות שאין ום איסור . אם יש נידון מיוחד לגבי האיסור לרוץ בשבת , הרי זה דוקא באופן שבו אין משום חילול ה' .

ב. מאי דפשיטא לכו דאם האב מודע לכך שיש איסור לרוץ בשבת ועכ"ז מצווה לבנו לרוץ יש בזה משום חילול ה' , לא ידעתי מנין לכם (גילוי מיוחד מהווה שאינו כתוב בשום מקום ?!) . האב מביע את רצונו שבנו ירוץ בשבת. הוא אינו מביע את רצונו זה בגלל שהוא רוצה לחלל שם שמים , אלא שרוצה לראות את בנו רץ . הוא יודע היטב שיש איסור לרוץ בשבת והוא גם יודע היטב שלשם מצווה מותר . הוא אינו עושה שום דבר רע בכך שיש לו רצון שבנו ירוץ .

עכשיו , מבחינת הבן יש מצב נתון . מצד אחד יש את רצונו של האב שבנו ירוץ ומצד שני יש את הדין בשו"ע שאין לרוץ שלא לדבר מצווה . האם רצונו של האב שהבן ירוץ אינו מספיק דבר מצווה בכדי להתיר הריצה ? לא שמעתי ממכם שום סברא לאיסור . ולדבריכם , מה יהיה הדין אם אין האב מצווהו , אבל הבן רוצה לקיים מצוות כיבוד אב להאכילו ולהשקותו , האם בכה"ג יהיה אסור לרוץ ? לכאורה פשיטא שלא . ואם כן למה כאשר מקיים את המצווה בגלל ציווי האב יהיה הדין שונה ?

ג. בחי' רעק"א ב"מ דף ל' מבואר להדיא כדברי , ואיני יודע איך ניתן להופכם . בהגהות מיימוניות הקשה , למה לי קרא דבאומר לו אביו היטמא לי שלא ישמע לו , הלא אם אומר לו האב לעבור על איסור הרי הוא רשע ובאביו רשע אינו חייב בכבודו . ותירץ שבדיבור אינו נעשה רשע . על כך כותב הגרעק"א בזה"ל : ותירוצו שם אינו מובן לי כראוי , והיה נ"ל בפשוטו כיון דאם הדין דעשה דכבוד דוחה ל"ת הותרה הרצועה לאביו לצוות לו לטמא וכדומה להביא לו גוזלות לכבדו לא מקרי רשע בכך דאינו מצווהו כלל לעבור עבירה כי התורה התירה לזה לטמא למען קיום מצות כיבוד אב וממילא מצווהו דבר המותר [...] .

ד. השאלה היחידה היא האם הכלל הזה ש'אתה ואביך חייבים בכבודי' שייך גם בכה"ג . וזה תלוי במהות ההיתר לרוץ כמש"כ למעלה . שאם ההיתר לרוץ לדבר מצווה הוא רק דחייה יתכן שבכה"ג אינו דוחה . אבל אם זה היתר גם בכה"ג מותר וכמש"כ למעלה .

ויש עוד ללמוד היטב סוגיא זו בגדר המדוייק של 'אתה ואביך חייבים בכבודי' , שהרי לכאורה אם צריך להאכיל איו פשיטא שמותר לו לרוץ כדי להאכילו , דהאיסור לרוץ נדחה גם בפני הכשר מצווה . וא"כ יש לעיין אם כאשר אביו מצווהו יש דין מיוחד של אתה ואביך חייבים בכבודי גם באיסור כזה שבאמת נדחה בפני מצוות כיבוד אב כאשר אין המדובר באופן שאביו מצווהו . לא שמעתי ממכם שום מקור ושום סברא לאסור , לא לגבי החקירה שהעליתי למעלה ולא לגבי שאלה זו .

ה. יש לדון בנפרד לגבי השאלה האם מותר לאב לצוות לבנו לכתחילה לרוץ בשבת , וכבר כתבתי למעלה הצדדים בזה . יתכן שמותר ואז אין שום שאלה גם לגבי הבן , אבל אם אסור יתכן שאם עבר האב וציוה יהא איסור על הבן לקיים הציווי (ולכא' גם זה תלוי בדברי ההג"מ והגרעק"א) .



תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 22/06/2004 12:06:43

הנקודה היא שהאב אינו קובע את ה"צורה להתנהג עם השבת". לכן כל שבציווי האב "צורה להתנהג עם האב" יש בהישמע לו כיבוד אב, אך כאשר ועד כמה שציוויו הוא על ה"צורה להתנהג עם השבת" אין בדבריו כלום לעומת קובע הצורה: השם.


למד לשונך לומר:
"איני יודע"

קובע צורת השבת:השם , קבע בתורתו הקדושה שבצורת השבת יש איסור לרוץ אך ורק כאשר אינו לדבר מצוה . כאשר יש דבר מצווה קבע קובע צורת השבת שמותר . וכמו כן קבע קובע כל הקביעות שכיבוד אב הוא דבר מצוה .

האם אמר לך הקובע משהו שלא שלא קבע בתורתו ?

מצו"נ,

בדרשה של "כולכם חייבים" הוא אמר לי שהוא יהיה הקובע ולא האב. עוד אמר לי על ידי מלאכו שכליאל שאין מצות כיבוד אב לעשות מהאב מחוקק וסמכות אלא להתחשב בכבודו. לכן יש צד שאב שיאמר לבנו "קפוץ לפני כי אני רוצה להיות המחוקק שלך" ייתכן כי גם לא תהיה בזה מצות כיבוד אב וצ"ע. אך גם את"ל שבכה"ג שאין במחוקקותו סתירה למחוקק העל: השם, יש לבן להישמע לו, כאשר יש סתירה שהאב מצוה בכוונה שהבן לא יהיה מצווה מפי השם, הרי גם זו עבירה וד"ל.


ושוב אשאלך: האם מסקנתך שיש לרוץ היא אך מתוך חשבון ההלכה או שגם אינטואיטיבית הנך סובר שיש לרוץ?


תוקן על ידי - ווטו1 - 22/06/2004 12:34:19

ווטו

כל הדברים שכתבת אינם נוגעים לעניין לענ"ד. כולנו יודעים שהמחוקק העליון הוא השם ושכאשר יש סתירה בין דברי הרב לדברי התלמיד שומעים לרב . אף אחד לא יחלוק על זה ולא על זה הנידון . השאלה היא מה בדיוק המחוקק העליון רוצה . כדי לדעת זאת מעיינים בהלכה , עד שלא יובאו מקורות ברורים לכאן או לכאן אפשר להבין את רצונו של המחוקק העליון בכמה וכמה אופנים :

א. אינו רוצה שבשבת ירוצו ככל וכלל , אך מסכים שאם יש צורך מצווה ידחה האיסור . כלומר יש סתירה בין הצורך מצווה והאיסור והמחוקק קבע שיש להכריע לצד הצורך מצווה . מה שנקרא בפינו נדחה.

ב. אינו רוצה שירוצו בשבת לצורך סתם , אבל עם ריצה שהיא לצורך מצוה , אין לו בעיה מלכתחילה . כלומר , אין סתירה כלל בין הצורך מצווה לבין האיסור שבכה"ג אין בכלל איסור . מה שנקרא בפינו הותרה .

ג. כמו א' אבל המחוקק רוצה גם שיקיימו מצות כיבוד אב . בדרך כלל במקרה של סתירה בין שני המצוות רצה המחוקק שידחה מצוות כיבוד אב , אבל כאן אין המחוקק רוצה שידחה מצוות כיבוד אב אלא דוקא איסור ריצה , שכן מדובר באיסור שנדחה בפני מצווה כלדהו .

האינטואיציה שלי אינה אומרת לי כלום . אני יכול להבין ככל אחד מהצדדים ועד שלא יובא ראיה ברורה כאחד מהאופנים , אין מקור לאסור או להתיר .

אם אתה רואה הכרעה ברור על פי השכל כאחד מהאופנים , הבא שיקוליך ונדון בהם . איני מסתפק בהצהרה שהשכל אומר כדבריך .